עיתונות רדיקלית ללא מורא, ללא משוא פנים – ובלי לדפוק חשבון

נו, ישראלולים, מבסוטים? חזרנו לאיזור הנוחות שלנו? שקט, יורים – והנאשם, ראש ממשלה תחת כתבי אישום שיש ודאות שהוא מקבל הכרעות על סמך האינטרס האישי שלו (כמו שחזה הוא עצמו) מקבל את כל מה שהוא רוצה. היודונאצים קיבלו את מנת הדם שלהם וחזרו להיות ילד טוב קואליציה, והיות שממשיכים את הירי הרבה אחרי השגת כל המטרות, הצליחו לשכנע גם את מטה המאבק המרכזי שחייבים לבטל את ההפגנה השבועית בקפלן, לראשונה זה כמעט חמישה חודשים.

והזוועה האמיתית היא שאיש בכנסת – למעט ערבים – לא קם ותהה אם ה"הישגים" – הרי כבר היינו בסרט הזה, יודעים שהוא מוביל רק לסיקוול חסר תכלית נוסף – שווים את ההרוג, את הפצועים, את ההרס. בצד שלנו, כמובן. אני אפילו לא מדבר על דם הילדים הקטנים בעזה ובחאן יונס שמכתים את הידיים של כולנו. וכל זה בשביל מה? כמו שניסח את זה אבי אוסטפלד בפייסבוק:

וכן, שבוע שמתחיל בבדיחה תפלה נגמר במנת הדם שההתמכרות הציונית דורשת. כשחברת כנסת מה"שמאל" מברכת על רצח מיותר של אזרחים ומציגה גופות של ילדים בגיל הגן כ-"תמונות קשות להסברה", דוב הציבור סבור שמוטב לחפש יותר שמאלה. עוד. תעבור את הציונות? שמה.

_{^{אלה לא "תמונות קשות להסברה", חברת הקלסת רייטן. אלה תמונות של ילדים שרצחנו ושאין דרך להסבירן, למעט בקהות חושים רצחנית. (צילום: MiddleEastEye.com)}}

ברוכים הבאות למהדורת הבכורה של שבוע דוב – סיכום שבוע שמאלי, סוציאליסטי ודמוקרטי גאה, בוטה, שאינו מתנצל על היותו כזה, מבית דוב הציבור והקלחת הרותחת. הסיכום יופיע בכל שישבת אם תרצה הדובה הגדולה, בלי נדר, ט.ל.ח.

היה לכם שבוע עסוק במיוחד ולא הספקתם לברר מה קורה? הייתם בירח? ישנתם? זה בסדר, גם הדוב ישן הרבה ואז ברגע שקם – חייב להתעדכן. אז כאן תוכלו לסגור את הפינה עם סיקור מזווית שלא תמצאו ברוב כלי התקשורת.

"תגיד לו שיתפרץ לשידור"

השבוע התחיל עם אתנחתא קומית, באדיבותו של אדם שטיפשותו אמנם מצחיקה, אבל שאר הווייתו הרבה פחות.

לצפייה

מעבר להזדמנות ללעוג לאדם שמתעקש להיות נלעג ומגונה, מדובר בשיעור קטן בתקשורת, שכן כהן לא לגמרי טעה, כשניסה להצטדק ולומר שכך עושות כולן. פשוט כולן קצת פחות פח אשפה ממך ויודעות לא לעשות את זה עם מיקרופון ביד מול מצלמה פועלת. אבל בפעם הבאה שאתן רואות מקרה שבו אזרח "מתפרץ" לראיון רחוב של פוליטיקאי, ככה בהמיית לבו הספונטנית, ואיכשהו יוצא שדווקא מרים לו או לה – תזכרו את זה.

סואיסייד ביי קלגס כיבוש

הסיפור המחריד של השבוע האחרון, עד שהתחיל שוב פרק בסדרה האינסופית "בום בום ווא ווא", היה תקרית יריות מסוג אחר. ביום שלישי התפרסם סיפור שפשוט קורע את הלב ודורך על הקרעים, כזהו הצער. ספיר כהן (נודעה גם בשם לבנת גרין), בת 26 מבאר שבע, התחזתה למחבלת והסתערה על מחסום כשהיא מנופפת באקדח צעצוע ובצעקות אללהו אכבר. זה מה שקוראים באנגלית suicide by cop. להכריח אנשי ביטחון חמושים ולובשי מדים להרוג אותך. ולמרבה הצער, זה עבד להם. את סיפור חייה העגום – כתב אישום נגד מדינת ישראל ומוסדות הרווחה ובריאות הנפש שלה, בין השאר – אפשר לקרוא כאן.

פירות ההסתה

עוד סיפור מחריד, נקודת ציון בהידרדרות שלנו לכאוס סטייל לבנון בואכה סומליה, היה זה במסגרתו איזה מורעל מהסיירת, עם היסטוריה של התבטאויות גזעניות, נכנס לריב נהגים עם ערבי, גרר אותו מהרכב שלו, הכה אותו – וכשקורבנו התנתק ממנו ונמלט חזרה לרכבו, המורעל ירה בו למוות. ואחרי זה עוד אומרים שבן גביר שר כושל. למה ככה? תראו כמה טוב המדיניות שלו עובדת.

חאפלה… בעומר

בשבוע האחרון גם היינו עדים לפרק נוסף באובססיה של מוכי כת הביביזם עם פנסיונר בן 86 שהפעם האחרונה שהחזיק בתפקיד רשמי היתה לא בעשור הזה, לא בעשור הקודם, אלא באמצע זה שלפניו. הפנסיונר הנ"ל, יהודי ניצול שואה שמטופל ברעיה לא בריאה, לא עושה לעצמו שום טובות, אגב, כשהוא נפגש עם שלוחו של המסית הראשי נגדו כדי לדון בהפיכה המשפטית. מה קיביניצ'ורט וייד חולירע יש לאדוני להיפגש עם אנשים בנוגע להפיכה המשפטית? האם לאדוני סמכות כלשהי מכוח חוק? תפקיד כלשהו במערכת? אדוני בכוח רוצה לתת למחורעים מהצד השני סיבה לחשוב שיש טעם ממשי להפגין נגדו? אדוני עד כדי כך מתגעגע לתחושת החשיבות של מוציא ומביא, אדם שאין עוסקים בענייני המדינה בלי לשאול לדעתו? עד כדי כך אין טעם לחיי אדוני בלי זה? בחיאת דינאכ, אהר'לה. תחשוב קצת.

בשולי הדברים, מוכי הכת בחרו – מרצונם החופשי – לערוך את ההפגנה שלהם בצורת "חאפלה מרוקאית", זאת כדי להביא כביכול את מכמני התרבות היהודית-מרוקאית לפתח ביתו של נשיא ביהמ"ש העליון בדימוס (אגב רידודה והשטחתה של אותה תרבות מפוארת ומורכבת לכדי גלימות רקומות, תרבושים וצהלולים). הגדיל לעשות המרוקאי הידוע ברל'ה קרומבי, אחד הבולטים בליצני הכת, כשהופיע לאירוע במה שהוא כינה גלביה (אך בעצם נקרא כפתן), והיהודי המבולבל גם לבש את הגרסה הנשית של הבגד. אבל זה בקטנה. היהודים הגאים והמסורים האלה ערכו חאפלה… באמצע העומר. כאילו, לדוב לא אכפת מהעומר. אם גם לכם לא, תודיעו ותפסיקו להעמיד פנים ולנפנף ביהדות שלכם.

לחם, עבודה בעיניים

השבוע נרשמה גם התפרצות של המחלה הנפוצה בקרב פופוליסטים ופשיסטים – סימון אויב חדש שיש להילחם בו עד חורמה משום שהעז לעשות או לומר משהו שאינו לרוחם של המוסתים ומנהיגיהם. הפעם היתה זו מאפיית אנג'ל, אחת המאפיות הגדולות בישראל אם לא ה-. חטאה של זו היה שיו"ר הדירקטוריון שלה, עמר בר-לב, השר לביטחון פנים בממשלה הקודמת, העז להשתתף בהפגנה מול ביתו של אחד הרבנים המובילים של יהדות התורה. זו, כזכור, היא מפלגה בקואליציה ודוחפת עיקרית לחוקי ההפיכה המשפטית, זאת על מנת "להכשיר" את שנאתה לערך השוויון בכל מופעיו ואת החוקים שיעגנו את תעדוף הקהילה החרדית בחוק.

בקיצור, החברה החרדית, שכמו שאבחן יפה אמנון לוי בצעירותו, היא חברה קצת ימי ביניימית בטוטאליות שלה – מהלכם העז של החיים הוא קרא לזה, תוך ציטוט ההיסטוריון הגדול של ימי הביניים, יוהאן הויזינחה. אצל החרדים, הכל על עשר. אין חצי. אין ברגוע. יש או לא מעניין או יאללה בלגאן. והם לא רגילים שהמנהיגים שלהם הם גם יעד למחאה ציבורית. אז הם החליטו שישתמשו בנשק החרם כדי להראות שאיתם לא מתעסקים.

ואללה, זכותם. הדוב לא נוטה לבכות על חברת ענק שמופעל נגדה חרם צרכנים, אבל קחו בחשבון שיש לזה גם תגובת נגד. קחו גם בחשבון, יידן, שזה שאתם החלטתם פתאום שלאנג'ל "צריך לבדוק את הכשרות" (ויפה, אגב, איך שחשפתם את ערוות הקומבינה של הכשרות עם היציאה הזו) ושהם אויב שכמוהו כמאכלות טרפים בעליל – זה, איך אומרים, לא בהכרח מחייב את הפירמה. הדוב נקרע מהיהודי שהעלה בטוויטר (ימים אחרי תחילת הפרשה) סיפור חורך לב על חרדים בצה"ל שנתקלו בבסיס בלחם אנג'ל (לחם עם הכשר הכי מחמיר שיש) ותהו "מה הם אמורים לאכול". או בלשון פשוטה של דובים: פחחחחחחחחחחחחחחחחחח.

הנאשם רוצה מלחמת עולם

בפגישה עם מחוקקים אמריקאים, ניסה הנאשם לשכנע את בני שיחו לתמוך בצעדים שיובילו לעימות צבאי כולל עם איראן. כן, הטינופת שוב עושה את זה, ונותר רק לקוות שהאמריקאים זוכרים את תחזיותיו הוורודות של נתניהו על מה יקרה אם ארה"ב תפלוש לעיראק ותביא לתושביה את ברכות הדמוקרטיה על כידוני רובים.

סחטיקה, ר' משה

מלא טובה לשר הפנים והבריאות, משה ארבל (ש"ס) שממשיך לתחזק את המוניטין שלו כאיש הסביר והנסבל ביותר במפלגה החשוכה הזו. בעצם, שתי מלים טובות. בתחילת השבוע הורה השר ארבל לשחרר מאיזוקו עציר פלסטיני שעבר ניתוח, לאחר שהשתכנע שהנ"ל אינו מהווה סכנת בריחה ממשית, זאת לאור היותו חצי מת, מחובר לאינפוזיות ומכשירים, ותחת השגחת שוטר חמוש בחדר. מחריד שזה ראוי לציון, אבל במדינה שרוצחת אנשים ואז אוגרת את גופותיהם לצרכי מיקוח עם המשפחות האבלות – אין מנוס.

ואם בכך לא די, השר ארבל סגר את השבוע בדחייה מנומסת אך תקיפה של כאבי הבטן המיזוגניים של מוכי תרעלת הדת. חבר הקלסת אבי מעוז ממפלגת נעם פנה לשר הפנים ארבל, כולו נרגש ונסער, ומחה על כך שבאחת מלשכות האוכלוסין נתקלו עיניו בשלט המכריז: ברוכים הבאים \ ברוכות הבאות. כה נעלבי היה אבי מהפנייה גם לגברים וגם לנשים! השר השיב לו שעם כל הכבוד, יש לו על הראש המון עבודה אמיתית בשירות האזרחים – ואין לו זמן להתעסק "בעיצובים הגרפיים של שלטים". מדובר בחבר כנסת מש"ס, כן? הוא עוד יביא לדוב ולכולנו את הסעיף. אבל זה בעתיד. נכון לכרגע – סחה, ר' משה.

את הבת של רש"י??!

אגב ש"ס – קבוצת נשים התארגנו והגישו עתירה לבית המשפט, בדרישה שיחייב את המפלגה לקבל לשורותיה גם נשים כחברות מפלגה. מסתבר שלא רק להיות חברות כנסת אסור להן, למטרונות הכבודות של החרדוּת הספרדית, אלא אפילו להיות חברות מפלגה. מעניין באמת אם בית המשפט יפסוק באופן מוסרי וראוי לטובת העותרות, או שיחליט – וקשה יהיה להאשים אותו – שיש לו די והותר מאבקים עקרוניים בהרבה לנהל מול החרדים, ועל הקרב המסוים הזה יבחר לוותר.

ודבר אחרון על חרדים – הדוב נתקל בציוץ הזה והסכים איתו מאד. דוב הציבור סבור שיש לבטל את גיוס החובה ולשלם לחפ"שים משכורת פלוס הטבות למשוחררים.

https://twitter.com/DishBil/status/1654225444785332224

אנחנו פח, פסדר – אבל יותר מהונגריה??

ישראל ירדה 11 מקומות במדד חופש העיתונות, למקום ה-97. מצד אחד, סביר מאד שנרד במדד חופש העיתונות במציאות שבה יש גם ערוץ 14 וגם דוחפים את אסלה חסון לשידור הציבורי וגם ממשיכים לאיים את השידור הציבורי בחיסול. מצד שני, הונגריה מדורגת גבוה יותר מאיתנו במדד הזה, וזה נשמע לדוב מוזר מאד, על פי כל הידוע על המצב שם. מצד שני, יש מצב שעיתונאים ללא גבולות, בהיותם גויים, סופרים גם את חופש העיתונות של האוכלוסייה הערבית, וגם את זו של הפלסטינים הכבושים על ידינו, ואז המיקום שלנו עושה יותר שכל.

אש, אש, מדורה – שום אסון פה לא אירע (ליהודים, לפחות)

ל"ג בעומר חל השבוע, ולהפתעת הדוב, בשבתו במאורתו בשכונת התקווה, לא רחרח אפו הרגיש כל מדורות שהן. מצד אחד הדוב אוהב מדורה טובה מדי פעם בחיק הטבע. קרטושקס, פיתה על הסאג', קפה בג'זווה _{(מה שאנחנו, הישראלולים הברברים, קוראים פינג'אן. פינג'אן זה הכוס. הקומקום זה ג'זווה)} – כל זה חן בעיניו מאד לפעמים. אבל כשמיליונים עושים עשרות אלפי מדורות במקביל בתא שטח שבקושי רואים אותו במפת העולם… לגמרי בעיה. קיצר מה קורה בל"ג בעומר חוץ ממדורות? נכון, ילדים – ההילולה בהר מירון, לזכר אחד הנתעבים שבתנאים, רבי שמעון בר יוחאי.

אז מסתבר ש-45 הרוגים בכל זאת גורמים גם לחבר החאפרים, הפרטצ'ים, הסמוך-על-סמוכניקים ונוכלי היהיה בסדר שמנהלים את חיינו לקחת רגע את הזמן ולאכוף מינימום של נהלים (לדוגמא, כך וכך אנשים במתחם בו זמנית. שלא ימותו בדוחק האקסטטי) שיאפשרו להתגודדות המיסטית הנבערת הזו לעבור בלי נפגעים בנפש. אבל בלי נפגעים בכלל אי אפשר. ולכן, שעות לפני ההילולה, החליטה חבורת יודונאצים לתקוף מאבטח דרוזי העובד במתחם קבר רשב"י, משום שהעז לדבר בנוכחותם בערבית. זה שמדובר ביוצא צה"ל ושהתוקפים נראים כמי שבחרו לא לשרת בצה"ל רק מוסיף מעט התרעמות לזעם על המקרה, אבל באמת שזה לא רלוונטי. גם אם היה מדובר ביוצאי צבא ביחידות מובחרות שתקפו ערבי שפטור משירות (כמו במקרה הרצח בגן נר) – הכל חלק מעליית הטרור הסטוכאסטי. היודונאצים בכנסת ובממשלה מסיתים ומזרזרים, היודונאצים ברחוב שומעים ומבצעים, ואז המזרזרים והמסיתים מפלבלים בעיניים ורוחצים בניקיון כפיהם. מסתבר שגם מלאכתם של רשעים נעשית בידי אחרים.

חאן אל חמוריקו

עוד מקרה של הסתה חזר לכותרות השבוע עם פסיקת בית המשפט העליון נגד עמדת הימין, אבל בעד עמדתה של ממשלת ימין מלא-מלא, שאישרה לבנימין נתניהו למלט את נפשו מהתנגשות כואבת עם כל העולם ואחותו, ופשוט לא לעשות שום דבר מזוין, שזה כולל את אי-פינויו של הכפר הבדואי חאן אל אחמר.

מדובר במקרה שמפריך בצורה הברורה ביותר את ההסתה של הימין בנוגע לבית המשפט, שכביכול מונע את המשילות ואת יישום מדיניות הימין באופן לא דמוקרטי. תקציר האירועים:

• מתהווה לו כפר פחונים בדואי "בלתי חוקי" בשטח סי, סמוך למעלה אדומים. (הוא באמת בלתי חוקי, אבל כך גם שליטתה של ישראל בשטח, אז מה?)
• גורמי ימין, שהאזור הזה מאד מאד חשוב להם כדי למנוע רצף טריטוריאלי בתוך שטחי הרשות הפלסטינית (במקרה זה בין בית לחם מדרום לירושלים ורמאללה ושכם מצפונה), מקימים קול זעקה
• הממשלה מוציאה לכפר צו פינוי באמצעות בית המשפט, שמסכים שאכן מדובר בבנייה לא חוקית.
• קמה זעקה בינלאומית נגד פינוים הצפוי של הפלסטינים העניים והנדכאים
• הממשלה עצמה לדורותיה נמנעת מלפנות אותו, כי לא שווה לה הוג'עראס מול העולם והפלסטינים.
• גופי ימין עותרים נגד הממשלה, בטענה שאינה מקיימת צו בית משפט
• בית המשפט פעם אחר פעם מסכים עקרונית עם העותרים, ודורש מן הממשלה לדעת למה, בעצם, לא תקיים את צו בית המשפט שהוצא לבקשתה?
• וכל פעם המדינה מתחמקת, מתפתלת, ודוחה את רוע הגזירה. משום שמסתבר שמדיניותה של הממשלה, לא משנה כמה ימין מלא-מלא, היא לא לפנות את החור תחת המסכן והנחשל הזה, שזו לא הבעיה. הבעיה היא שהימין, שכל כוחו בכזביו, מציג את הדברים כאילו בית המשפט הוא זה שמונע את פינויו של אסופת הצריפים הנ"ל, בעוד שבית המשפט אישר את הפינוי ותובע את קיום הצו.

אז הפעם החליט בית המשפט המושמץ להוציא לרב המסיתים הנאשם את הערמונים מהאש, והבהיר בקול ברור: נכון, הוצא צו פינוי מכוח עבירה על תקנות הבנייה, ובעיקרון – צריך לפנות! אממה? באה הממשלה והראתה שאם יבוצע הצו ייגרם נזק חמור ליחסי החוץ של המדינה, וכתוצאה מכך לביטחונה. שיקולים אלה חשובים בהרבה מעבירות בנייה, ולכן מותר למדינה לעכב את ביצוע הצו עד להודעה חדשה. שלום תודה.

ועכשיו יוכלו אנשי הימין מלא-מלא, שהודו בקולם שהבעיה במקום אינה עבירות הבנייה, אלא שהוא נמצא ברצועה שמקשרת בנטוסטן פלסטיני אחד למשנהו – ומקומות חשובים שכאלה אסור שיהיו בידי ערבים – לחזור ולהשמיץ את בית המשפט, שאינו נותן למדיניותה של ממשלת ימין להתבצע.

רמה אירופית

הנאשם (שמצבו המשפטי הולך ומידרדר ולכן חייב להישאר בשלטון בכל מחיר כדי לנסות בכל זאת, איכשהו, להיחלץ ממורא בית הסוהר), מוכן לשם כך לעשות כל דבר כדי לשמר את הקואליציה היודונאצית שלו, כולל להפוך את ישראל למצורעת בקרב האומות. מעשה שהיה, כך היה:

שגרירות האיחוד האירופי בישראל תכננה קבלת פנים לכבוד "יום אירופה", המקביל של האיחוד ליום העצמאות. הזמינו נציג של ממשלת ישראל, על פי כללי הטקס. בממשלת ישראל החליטו שזו הזדמנות לתקוע לאיחוד האירופי השנוא מקל בעין ולמנות כנציגה לאירוע את לא אחר מגדול היודונאצים שלה, חבר הקלסת פיתמר בן גביר. האירופים, מנומסים שכמותם, בילו כמה שבועות בהעברת מסרים ש"בחיאת רבכום, נו, בשביל מה ככה. אתם יודעים טוב מאד שלא מתאים. צ'לחו מישהו אחר". ישראל בילתה את השבועות האלה בלהרגיש מבריקה כשבעצם רק השתינה מול הרוח ולהתעלם מהבקשות, אז שגרירות האיחוד בארץ פשוט ביטלה את קבלת הפנים.

הצלחה דיפלומטית כבירה. הראינו לגויים האלה מה זה, נכון? פיתמר התבכיין שסותמים לו את הפה בניגוד לערכי הדמוקרטיה. לא, טמבל. זכותה של ממשלת ישראל להחליט שאתה זה שמייצג אותה, וזכותה של ממשלת אירופה להחליט שאם כך לא בא לה להתרועע איתנו. לפיתמר וסמוחטה ושאר בחירי האלוהים אין עם זה בעיה. הם רוצים קיום של עם לבדד ישכון. מה איתכם? גם זורמים לשם?

פליטת הסמארק של סמוחטה

נישאר רגע עם היודונאצים. נוכח המחאות נגד תקציב המדינה השערורייתי (כמו כל ממשלת החרפה והזדון הזו), החליט שר האוצר בצלהל סמוחטה לחשוף בפעם המי יודע כמה את פרצופו האמיתי. העילוי בעיני עצמו בלבד הנ"ל נשא נאום בו הגן על התקציב ועל "סדר העדיפויות היהודי" שלו, שנותן "פחות לחתולים ולמחמוד עבאס, ויותר לאזרחי ישראל", כדבריו. בו'נה, יא פירומן כושל ומצחן – מנסור עבאס אזרח בדיוק בדיוק כמוך, וכמו שהוא לא יקבל זכויות יתר בגלל שהוא במקרה אזרח מועיל בהרבה לציבור (גם לציבור בוחריו וגם לזה הכללי), כך אתה לא יותר אזרח ממנו מפני שבמקרה נולדת ברגע קדוש של פליטה מערווה יהודית כשרה.

עלילות פיתמר

משר סורר אחד למשנהו, חזרה לפיתמר. מכירים את שוטרת המג"ב אוריאן בן כליפא? מדובר באישה צעירה שכנראה מחמת רקע בעייתי וטראומות שאין לנו מושג לגביהן, בוחרת להתנהג כמו בהמה קטנה ומזוהמת, ולהשתמש בתג, בהכשרה, בנשק ובגיבוי שאנחנו משלמים עליהם כדי להתחלע על אנשים ברחובות ירושלים. ואני אומר אנשים ולא פלסטינים, כי ייאמר לזכותה של העלמה בן כליפא שהיא מתעללת שוות זכויות. כשבן כליפא הורשעה לאחרונה באחד ממעשי האלימות הרבים לאין ספור שלה, הדוב הופתע לראות שלא הגיעו ממרחבי הרשת היודונאציים ומאונני המקדש מחאות וזעקות על בית המשפט הסמולני אוהב המחבלים, אלא להיפך: עדות אחר עדות על אלימות של הקלגסית החביבה גם נגד יהודיות ויהודים. היא פשוט אוהבת להרביץ.

אז מה עושה השר לביטחון לאומי אחרי שהחבובה הזו מורשעת בשעה טובה כאמור, ומחכה לגזר דינה? מתערב כדי לבטל את השעייתה, השגרתית לחלוטין במצב זה, ודואג לתת לה ג'וב (אמנם משרדי) עד לקביעת גזר דינה בעוון תקיפתה החמורה והמשפילה של פלסטינית במזרח ירושלים. כנראה שנערי הגבעות שמקיפים את שר הלאפות כבר התרחקו מהשטח, אחרת היו רומזים לחרפת השר שהצעד דווקא לא יגרוף את האהבה מהבייס שהוא בונה עליה. אבל עבור פיתמר, אין דבר חשוב בעולם מזה שידברו עליו בתקשורת, כי כל מה שהוא זה פרובוקטור שטח שאין לו מושג איך למשול. אז הנה, דיברנו עליו.

קחו ספוילר, ותרו על הסרט

לסיום, המלצת קריאה מאדם שכבר נמצא במקום שפנינו מועדות אליו. חבר הכנסת הפולני קז'ישטוף שמישק נותן לנו קדימון, כדי שנוכל לוותר על הסרט.

https://telem.berl.org.il/7754/?utm_source=twitter&utm_medium=cpc_gecko&utm_campaign=one_that_knows

הטור השבוע מוקדש לזכרו של ידידי זיו פוגטש, איש שמאל אמיץ שתמיד העדיף לירוק לרוע בפנים מאשר להתפשר איתו, שהחליט לנטוש אותנו מוקדם מהצפוי באמצע השבוע שחלף. יהי זכרו מהפכה.

עיתונות רדיקלית עצמאית: ללא מורא, ללא משוא פנים – ובלי לדפוק חשבון

בוקר טוב לכל הקוראים, לכל המתנגדות היכונו. שיסקגו דוברגו. עכשיו אנחנו נעשה לכם אתר שיהיה לכם שמאל טוב.

וברצינות. הקמנו את האתר הזה כדי שישמש כבית לכל מי שבליבו רצון עמוק לשינוי. אנחנו כאן כדי לספק לכם עיתונות עצמאית, אקטיביסטית, נושכת, בועטת, ולפעמים גם מגדפת ומחרפת את הראויים לחרפה. כזו שלא מתביישת בקריאתה לצדק ולשוויון – לכוווווולם/ן. כן, כן, גם ההם.

תוכלו למצוא כאן סיכומים שבועיים, מאמרי דעה וניתוח – וגם עדכונים בזמן אמת וכל פרט שחשוב שתדעו (ושרוב כלי התקשורת האחרים יקפידו לא לספר לכם).

סמנו לכם את האתר שלנו, הירשמו במייל לעדכונים – ותוכלו גם לתמוך בפעילותנו, בין אם בהפניית תשומת לבנו לסיפורים חשובים ובין אם ברכישת חולצות המחאה המגניבות שלנו.

לחיי הדמוקרטיה הישראלית – שיום אחד עוד תקום.

ילד שטוף שנאה ורצחנות יוצא לשער שכם לדקור אזרח, שלא הכיר ולא עשה לו דבר, רק כי הוא יהודי, ולכן מסמל את הכיבוש השנוא בצדק – ולמי אכפת שזה חרדי שאולי מתעב את המשטר הציוני לא פחות ממנו.

ילדה, שטופת עליונות ופחד מצמית שתולדתו ברגשות אשם, יורה בילד הראשון לא רק כדור אחד שמפיל אותו לקרקע ומנטרל אותו כסכנה למישהו זולתו, אלא עוד אחד, ועוד אחד, ועוד אחד – כתב הארץ המצוין ניר חסון, שהיה במקום, ספר לפחות שלוש יריות במחבל השכוב וחסר האונים – ולמי אכפת שזה יגרום רק נזק לכל המטרות שהילדה מוצבת שם (שלא בטובתה) להגן עליהן.

אבל עזבו אתכם מוסר. אני קצת סמולני בלאי. למה? כי אמנם יש לי את שריר התרעומת מול עוול מוסרי, אבל לא פחות מזה – אולי יותר – מעצבנת אותי טיפשות. מעצבן אותי כשהצד שלי חותך את האף בשביל להרגיז את הפנים.

לא מעניין אתכם כל התחארווט של זכויות אדם, פשעי מלחמה, צלם אנוש וכן\לא היתה סכנת חיים? מעניין אתכם רק שהנבלה יקבל מה שמגיע לו וכמה שיותר? סבבה (לא סבבה, אבל לצורך העניין נזרום). שבו שנייה ואסביר לכם למה גם לפי הראש הזה, לוודא הריגה ככה זה הכי מטומטם.

בואו נראה קודם את התוצאות מההתנהלות שלפנינו:

1. כל העולם מדבר על הוצאה להורג של קלגסי ישראל, במקום על פלסטיני שדקר אזרח תמים בלי שום סיבה
2. יהיו דרישות לחקירות וכאב ראש אדיר ללוחמ\ת היורה ומפקדיה במעלה השרשרת.
3. אמא של הטמבל המבולבל והרצחני תקבל פנסיה לכבודו.

ועיקר שכחנו לציין – נתנו לטמבל את מה שרצה: להפוך לשהיד. אתם לא חושבים שהוא דמיין לעצמו שהוא יוצא מזה חי, נכון? הוא רצה להקריב את עצמו על מזבח האמירה "תראו איזה זבל ישראל, איך היא מתנהגת, איך היא רוצחת כשאין צורך".

עכשיו קבלו תרחיש שונה:

ירייה אחת

המפגע על הקרקע.

אחת הלוחמות ניגשת בחיפוי ובועטת לו את הסכין מהיד. תוך כדי היא דורכת לו על היד ומוחצת מה שיותר עצמות קטנות. היא מעמידה פני מועדת, ונוחתת עם העקב של המגף הצה"לי על הברך או הקרסול של המפגע. אם הוא מתעוות ככה שהוא מגביל את תנועתה, היא יכולה גם לבעוט לו בפנים כדי להשתחרר. העיקר שייראה מידתי.

למיטיבות לכת: חבר\ה אחרת בכוח עושים כאילו הם באים לתקוף את המחבל הנאנק על הקרקע, מפקד\ת הכוח מרחיקים אותם.

כאילו, אתם זוכרים שאתם לייב שמה, כן? שכל מה שאתם עושים במצב כזה יככב במהדורות? יופי. נא להתנהג בהתאם, כמו שאומרים בפח הגדול שאתם בטח צופים בו באדיקות. ואני מדבר לא לילדה בת ה-19 שווידאה הריגה בלי שום סיבה. היא סתם ילדה שטופת מוח שמשרתת בצבא הכיבוש בכפייה והוסללה לשם כל חייה.

אני מדבר, כדרג ראשון של אחריות, על המפקדים שלה שהגיע הזמן שיבינו, קיביניצ'ורט בלאט, את כללי המשחק שהם משתתפים בו. לא, טמבלים, המטרה היא לא לצבור כמה שיותר גופות. זה טיפה יותר מתוחכם מזה. עכשיו שימו את כלי הדמקה בצד וננסה שוב לשחק שחמט. אנחנו היהודים אמורים להיות טובים בזה.

רוברט סמולס נולד כעבד בדרום קרוליינה בשנת 1839, לאם, שפחה בשם לידיה פוליט, ואב לא ידוע – אולי האיש שאמו שהיתה שייכת לו, אם כי עורו היה כהה למדי. בכל מקרה, אמו היתה שפחת בית – שזה מעמד מועדף בחברת העבדים הפנימית, לעומת עבדי שדה. אבל לידיה גדלה בשדה ודאגה שרוברט יידע את מציאות העבדים, שיעבוד גם בשדה ויראה עבדים מוצלפים.

כשהיה בן 12, בהשתדלות אמו, נשלח על ידי המאסטר כפועל מושכר בעיר צ'ארלסטון הסמוכה. רוברט הקטן עבד בכל מיני דברים בהתחלה (בל בוי במלון וכו'). אבל עד מהרה הנער התאהב בים והחל למצוא לעצמו תעסוקה בנמל ההומה של העיר – תחילה כסוור, אחר כך כקושר חבלים, טווה מפרשים ובסופו של דבר למשרה של הגאי\נווט (אם כי חלילה לא רשמית).

בגיל 17 נישא להאנה ג'ונס, מנקה שפחה במלון בו עבד כשרק הגיע לעיר. עד כאן – לא שונה מסיפורם של אלפי עבדים בדרום. אבל כשהיה בן 22 פרצה מלחמת האזרחים. גיבורנו מצא את עצמו מצוות, בתוקף הכשרתו בת כמעט עשור במקצועות הים, לספינת הקונפדרציה פלאנטר, ספינת תובלה חמושה קלות, שתפקידה היה לסקור את נתיבי המים, להניח מוקשים, ולהעביר אספקה, כוחות ותשדורות.

כעבור שנה של עבודה בשירות צבא משעבדיו. החליט אחינו שהספיק לו לחיים שלמים. באפריל 1862, אחרי שלמד כל נתיב וכל נוהל בסביבות נמל צ'ארלסטון הנצור, מתחיל רוברט סמולס לספר לחברי צוות ספינתו את התוכנית – חוץ מאחד, עליו לא סמך. במאי התחילו לספר לכמה מהמשפחות אבל לא לכולן, מחשש להדלפה.

ב-12 במאי הפלאנטר הפליגה 10 מייל דרום מערבה לאי קולס, והעמיסה ארבעה תותחים בטרם חזרה למעגנה הקבוע. באותו ערב המפקדים הלבנים ירדו מהספינה לבלות את הלילה ביבשה כרגיל, כמו ג'נטלמנים. הצוות ביקש וקיבל רשות להביא את המשפחות לסיפון (בקשה לא חריגה, שנענתה בתנאי שהמשפחות יעזבו לפני העוצר של הלילה).

מגיעות המשפחות,, מספרים לנשים, חלק נלחצות וצריך להרגיע אותן אבל אחרי זה כולן מודות ששמחו על הזדמנות לברוח. שלושה חברי צוות לוקחים סירה ומעמידים פנים שהם מחזירים את המשפחות, אבל עושים סיבוב ומתחבאים על ספינת קיטור אחרת בנמל.

רוברט סמולס לבש את מדי הקפטן וחבש את כבע הקש של הקפטן, והפלאנטר יצאה לדרך הארוכה אל החופש. ספינות האיחוד נמצאות במרחק שבעה מייל בלבד, אבל כדי להגיע אליהן צריך לעבור חמש מצודות היושבות על איים קטנים ברחבי המפרץ. רוברט סמולס ניווט את הספינה שלו דרך חמש נקודות הביקורת, כשהוא נותן את הסיסמאות הנכונות (בקול ובסימני יד, תוך חיקוי גינוניו של הקפטן הלבן לו ציפו השומרים במבצרים, אבל לא יכלו ממש לראות כי היה אמצע הלילה.

המצודה האחרונה, שאנשיה ערניים וחשדניים מכולם, היתה פורט סאמטר – אותו מקום שכיבושו על ידי הדרום פתח את מלחמה האזרחים. גם את הניצבים על המשמר במצודה הזו הצליח קפטן סמולס לבלבל – בדיוק למשך הזמן הדרוש.

אנשי פורט סאמטר נתנו לספינה לעבור במחשבה שהיא יוצאת לסיבוב לתצפת על ספינות האויב הצרות, או להניח מוקשים, אבל כשראו שהפלאנטר ממשיכה בקו ישר לעבר קו המצור הם הרימו אזעקה. בדיוק בשלב הזה עמדו ספינות האיחוד להיענות למה שנראה כמו משאלת התאבדות מצד ספינת מורדים בודדה.

סמולס החליף את דגל הכוכבים והמטות של המורדים בסדין לבן שאשתו הקפידה להביא לצורך זה – בדיוק רגע לפני שספינות האיחוד עמדו לפתוח באש. הפלאנטר הפכה לספינת איחוד, סמולס הפך לסלבריקה והמעלל שלו השפיע רבות על החלטתו של לינקולן להרשות לשחורים להילחם בצבא האיחוד.

אחרי שנשלח בחסות מפקדים חכמים בצבא האיחוד לשכנע את לינקולן ששחורים שווים קרבי, שימש רוברט סמולס כנווט של שורה של ספינות ובין השאר סייע לאתר ולפרק\לשלות את המוקשים שסייע להניח כעבד. בסוף 1863 הוא שימש כנווט של אותה פלאנטר שאותה החרים לבעלי העבדים כשנפתחה עליהם אש.

הקפטן הלבן עשה במכנסיים וירד לבונקר הפחם לחכות להשתלטות. סמולס ידע שהקפטן אולי יקבל מעמד ויחס ראוי של שבוי מלחמה, אבל הוא והבראת'רס פחות. הוא השתלט שוב על הספינה שלו וניווט אותה לחוף מבטחים מהקרב. לכבוד זה הוא קיבל עיטור ומינוי כמפקד בפועל של הפלאנטר (בשעה טובה. אחרי שהציל אותה פעמיים. למה מפקד בפועל ולא פשוט קפטן? כי הוא לא בוגר המכללה הימית באנאפוליס, ולכן אסור לקרוא לו קפטן (או נווט). קיצר הוא המשיך לפקד ולעזור למאמץ המלחמתי, כולל הפצצה של פורט סאמטר ונוכחות בסוף המלחמה כשהניפו מעליה שוב את דגל הפסים והכוכבים של האיחוד.

קצת לפני סוף המלחמה הביא סמולס את הפלאנטר לתיקונים והצטיידות בנמל פילדלפיה והפך לאחד הבוגרים הראשונים של תוכנית האוריינות לשחורים שהתקיימה בעיר. יאפ, את כל מעללי הגבורה וההונאה המתוחכמים דלעיל ביצע העבד המשוחרר-עצמית רוברט סמולס כשאינו יודע קרוא וכתוב.

במהלך אותה שהות בפילי נסע סמולס יום אחד בטרולי ונדרש לפנות את מקומו לגברת לבנה. הוא העדיף לרדת מה"אוטובוס". התקרית וביושו של גיבור מלחמה גרמו למהומה בעיר הכי מתקדמת גזעית אז בארה"ב, והתחיל התהליך שהסתיים כעבור שלוש שנים בחוק אינטגרציה רשמי לתחבצ בעיר. במהלך 1864 הוא גם נבחר כציר לא רשמי לוועידה הרפובליקנית (זו שנת בחירות לנשיאות, כזכור. לינקולן בקושי גובר על ג'ורג' מקללן הפשרן)

אחרי המלחמה חוזר סמולס לעיירת הולדתו בופורט, דרום קרוליינה. דבר ראשון – הוא קנה במכירה פומבית את ביתו של משעבדו לשעבר, שהוחרם על אי תשלום מס. בעל העבדים מנסה לזכות בביתו חזרה אבל סמולס מנצח בבית משפט, בתיק שהופך לתקדים מאד חשוב לזכויות עבדים משוחררים. הוא מביא את אמא לידיה לגור איתו, ובצעד שכולו קלאס – מרשה לאמא של בעל העבדים לחזור לגור בבית עד מותה.

בנוסף לבית מגורים, הוא קונה בניין נוסף בעיירה ופותח בי"ס לשחורים – וגם שוכר לעצמו מורה פרטי, שיקנה לו קצת השכלה. היות שצריך גם להתפרנס, הוא פותח עסק כלבו שמשרת בעיקר את האוכלוסייה המשוחררת בעיר. ב-1868 הוא נבחר לבית המחוקקים של דרום קרוליינה והוא אחד מראשי החבורה שהעבירה את חוק חינוך חובה חינם הראשון בארה"ב. ב-1874 נבחר לבית הנבחרים בוושינגטון. הוא נבחר כציר לוועידה הרפובליקנית הלאומית ב-1872, 76, ו-80.

ב-1883 התברר לסמולס שהוא מעולם לא נרשם רשמית כחבר בצי ארה"ב ולכן לא זכאי לפנסיה. התחילו מהלכים להכליל אותו ברשימת הפנסיונרים של הצי אבל גזענים תקעו את זה. רק כעבור כמעט 20 שנה תוקן המעוות. ב-1897 והעבר חוק מיוחד שנתן לו פנסיה שווה לזו של קפטן במיל'. ב-1900 שונה בדיעבד
אומדן השווי של הפלאנטר (שחושב במקור נמוך במידה שערורייתית כי היה פרס נלווה ללכידת ספינות אויב על בסיס שוויין) ובנוסף ל-1,500 הדולר שקיבל במקור (בערך 45 אלף בכסף של היום) הוא קיבל עוד 3,500 דולר.

איך הבנאדם לא מפורסם כמו גרנט, שרמן, והפוץ האוברריטד רוברט אי לי? אל תענו לי. כולנו יודעים. בסוף שנות התשעים של המאה ה-10 הוא החל לסבול מסוכרת, ולכן סירב למינוי כקולונל במלחמת ארה"ב-ספרד, וכשגריר ארה"ב בליבריה.

"עכשיו שאתם לא יכולים להתייחס אליי כעבד, אתם מתים ש"אחזור" לאפריקה, אה? ובכן, התחת השחור שלי נשאר בבופורט, איפה שנולד". (הוא לא אמר את זה, אבל יש לי חשד שבהחלט חשב את זה. לוק של שגריר, אבל – היה לו.)

ב-1913 עצר לינץ' והציל שני שחורים שהואשמו ברצח לבן בעירו. איך? הבהיר לראש העיר שאם ייפגעו השניים העיר תישרף. כבודו והשריף הרגיעו ת'המון. ב-1915 הלך הגבר רוברט סמולס לעולמו מקדחת וסיבוכי סוכרת. יש על שמו כל מיני אתרים בבופורט ובדרום קרוליינה, בסיס ימי בגרייט לייקס וספינת צי ארה"ב, ויש איזה ביופיק שתקוע בפרודקשן הל. יום אחד יעשו מזה סרט כמו שצריך ואתם תראו מה זה הפנתר השחור.

כשיצאנו לרחובות ב-2011 נדחפנו לשם על ידי שני דברים: מחיר האוכל (מחאת הקוטג') ומחיר הדיור. אבל הקיץ ההוא נגמר, הגשמים הגיעו, ואז הגיע עמוד ענן ורמס מה שנשאר מרוח הקרב, ושנה לאחר מכן הצליח אחד הנציגים המובהקים ביותר של הקפיטליזם החזירי במדינה לשכנע מאות אלפי מטומטמים שהוא יראה להם "איפה הכסף".

אותו נציג, דוגמגיש נבער וזחוח בשם יאיר לפיד (אולי איתרע מזלכם לשמוע את השם), מונה בעקבות אותן בחירות לשר אוצר, ויחד עם שאר שרי הממשלה הכי ימנית שכיהנה כאן אי פעם הוא ממשיך את מלחמתה ארוכת השנים של ישראל בדיור הציבורי. כמובן שהוא צריך לשלם מס שפתיים כלשהו, כי אפילו לאלה שיש להם (שהם היחידים שהוא סופר) כבד מחיר הנדל"ן בארצנו, אבל מלבד גימיק שקרי ועלוב של "מע"מ אפס" שגם לא יעבור בג"ץ וגם לא יוריד מחירים, הוא לא מתיימר אפילו להציע פתרון למצוקת הדיור המוחצת את הדור הצעיר במדינה.

ועכשיו צפו בזה. תראו איך עושים את זה בבריטניה, תחת שלטון מפלגת הימין. איך עושים את זה בגרמניה, גם היא תחת שלטון ימין (אם כי שם זה פדרלי). תקלטו איך בעיר העשירה ביותר בגרמניה, גם מי שמרוויח יותר מ-30 אלף ש"ח בחודש זכאי לדיור ציבורי מסובסד.

ועכשיו תנו אל לבכם שגם מחצית העובדים במדינה, אלה שמרוויחים פחות מששת אלפים ש"ח בחודש, אינו זכאי לשום סיוע ושום סבסוד. תשמעו את שר השיכון שלכם אומר "אבל למה אתם חייבים לחיות בתל אביב" כשבערים כמו לונדון ומינכן אומרים "אנחנו רוצים אתכם כאן" וצוחקים במבוכה למשמע האמירה "לכו לפריפריה". תנו אל לבכם שאותו שר שיכון הוא נציג של מגזר שמזדעק לעצם המחשבה ש"הבנים לא יוכלו לגור באותו ישוב כמו ההורים". באיתמר וביצהר זו זכות טבעית. בתל אביב לכו חפשו ת'חברים שלכם, יא מפונקים.

תלעסו את זה. תנו לזעם לעלות, לפעפע – וכוונו אותו לכתובת המתאימה. לאלה שגנבו, גונבים וימשיכו לגנוב לנו את הבית כל עוד ניתן להם. אולי הגיע הזמן להפסיק לתת להם?

במערכת הבחירות האחרונה עבדנו, ערן ורד ואני, ביצירת סרטונים ויראליים עבור מפלגת "ארץ חדשה". שם הצגנו את דמותו של היועץ המשפחתי לממשלה, או כמו שאנחנו קראנו לו, בהשאלה מסרטי "הסנדק" – הקונסיליירי. קונסיליירי, כמו שמסביר אל פאצ'ינו לדיאן קיטון בחתונה הפותחת את סרט המופת, הוא "מעין יועץ… תפקיד מאד חשוב עבור המשפחה" – משפחה שעיסוקה ומקור עושרה הוא פשיעה חמורה.

כזה הוא יהודה ויינשטיין. את הונו הוא עשה כסניגור פלילי של נאשמים בפשעי "צווארון לבן" – אותן פשעים שלמרות שאינם כרוכים באלימות משמשים לגנוב הרבה יותר כסף ולהרוס הרבה יותר חיים מאשר מאה שודדים אלימים. ככזה הכיר אותו גם ראש הממשלה שלנו, ביבינוקיו, שנדרש לשירותיו כדי להגן על עצמו מתוצאות הגישה הפסולה שלו ושל רעייתו לכספי ציבור ולעקרונות אתיקה שונים.

כשהגיע זמנו של היועץ המשפטי הקודם לממשלה מני מזוז – איש לא חף מפגמים אבל לא שרמוטה של השלטון – לסיים את כהונתו, החליט הביבינוקיו שכל העסק הזה של שלטון החוק הוא משהו שמגזימים בערכו, ושהגיע הזמן לתפור את העסק כמו שצריך מכל הכיוונים. אז הוא מינה את הקונסיליירי שלו לממונה על אכיפת החוק. למרות הקשר ההדוק ורב השנים בין השניים, שכח איכשהו מר ויינשטיין שכח לכלול את ביבינוקיו ואת מיס פיגי ברשימת ניגודי האינטרסים שמסר טרם אושר מינויו. שכח, שוכח, שוכחים, שכח.

ולמה נזכרתי פתאום במר ויינשטיין הנאלח? האם בגלל הפרשה בה מנע במשך שנתיים את חקירתו של שופט ש(היה לפחות) מכה את ילדיו? האם בגלל מסמוס ההליכים נגד העבריין הסאבוק איווט ליברמן? האם בגלל ההחלטה השערורייתית על כליאה ללא הגבלה של מבקשי מקלט במדבר? לאאאא, אלה סיפורים ישנים, אף כי האחרון שבהם עודנו מתמשך.

אבל ויינשטיין – לשעבר אלוף ישראל באיגרוף לנוער ומפקד מחלקה בחטיבה שכבשה חזרה את החרמון במלחמת יום כיפור – הוא עדיין איש נמרץ מאד למרות חזותו העייפה, והוא מוסיף לנו סיבות לתעב אותו ללא הרף.

הסיפור הראשון מגיע מסופה המבורך של המלחמה האידיוטית האחרונה. זו, כזכור למי שעוקב, הסתיימה כאשר ראש הממשלה קיבל הצעת הפסקת אש בתנאים גרועים בהרבה מאלה שהוצעו לו שבועות קודם לכן וסורבו. את ההחלטה על הפסקת אש קיבל ראש הממשלה לבד – בהתייעצות עם החבר-הכי-טוב החדש שלו בוגי וונדרלנד יעלון, אבל מבלי להביאה לאישור הקבינט. החלק האחרון הזה טיפה מוזר, כי כל צעד ושעל אחרים באורגיית ההרג הזו – המעבר לפעולה קרקעית, דחיית ההצעות הקודמות וכו' – כן הובא לאישור קבינט. אפילו במפלגתו שלו החלו להאשים את הברון פון ביבהאוזן בשימת פס בוטה מדי על הבלמים והאיזונים וכל הג'ז הזה.

אבל אל חשש! בשביל זה יש קונסיליירי, שתופר לביבינוקיו מלאכת מחשבת של חוות דעת שפוסקת שזה לגמרי בסמכותו לעשות מה שהוא עשה ושכולם יפסיקו לבלבל את המוח. אז מה הבעיה? הבעיה היא שלאף אחד אין מושג מה כתוב בחוות הדעת הזו, כי החלאה הזה בחוצפתו קבע שזו חוות דעת "סודית" מטעמי "ביטחון".

הדבר השני שהזכיר לנו את קיומו של השרץ הוא מעצרו (מעצר ממש, לא עיכוב לצורך חקירה ושחרור הביתה. המעצר גם הוארך) של תושב חברון בשם זאהדה סוהיב, שכתב בעמוד הפייסבוק שלו שהוא מאחל לאלוף משנה ע'סאן עליאן, מפקדה הדרוזי של חטיבת גולני, "ללכת לגיהינום". קודם כל, אם תעצור כל אדם שמאחל לאיש ציבור ללכת לגיהינום תישאר עם ארץ ריקה מאדם. דבר שני – סוהיב הוא פלסטיני תושב חברון, לא אזרח מדינת ישראל. הוא אינו כפוף לחוק הישראלי. יכול אלוף הפיקוד לעצור אותו, אבל מה פתאום שולח היועמ"ש את משטרת ישראל לעשות זאת?

אז ניסיתי לבדוק אם אכן ישנה מגמה של החמרה כללית בנושא איחולי גיהינום וכיו"ב לאנשי ציבור. ביליתי את הבוקר של אתמול בפרסום איחולים כאלה לויינשטיין עצמו (וגם סיפורי מוצא מסמרים שיער) ולאחר מכן התקשרתי ללשכת היועץ כדי להלשין על עצמי ולדרוש את מיצוי הדין. התגובה היתה "מה אתה רוצה מהחיים שלנו? תפנה בכתב, אדוני. רק בכתב". כן, אני בטוח שגם במקרה סוהיב נדרשה פנייה בכתב של ה"פושע" עצמו בטרם פתחתם בהליכים. כי סוהיב הוא ערבי ואילו אני,עם כל מגעילותי הכללית, בכל זאת שייך לעם הנבחר.

אז אני חוזר: טפו על הנשמה שלך מר ויינשטיין, שלך ושל הגחבה שלא נטשה אותך על צלע הר לאחר שהשריצה אותך. אני מאחל לך ללכת לגיהינום. אני מאחל לבוס שלך בנימין נתניהו ללכת לגיהינום. אני מאחל לכל שרי ממשלתו (פרט אולי לעמיר פרץ, שהוא קצת טמבל ומאד דבוק לכיסא אבל לא לגמרי רשע) ללכת לגיהינום. אני מודיע בזאת שאם מישהו ידפוק לך או לביבי או ללפיד או לבנט או לסער או לליברמן כדור בראש אני אפצח בריקוד עליז.

בוא תעצור אותי, נו.

א

אהלן אנשים. זוכרים אותי? פעם הייתי כותב פה הרבה. ואז החיים שלי הלכו קיבינימט והתייאשתי מהאפשרות שלכתוב בלוג משנה משהו למישהו ובכלל המוזה שלי הלכה להזדיין עם מישהו שיש לו יותר חיים ממני, אז די הפסקתי, למעט הבלחות פה ושם.

עכשיו, יכוליות שגם זו סתם הבלחה, אבל הגעתי למסקנה שלכתוב (וקרובי משפחתה, לערוך ולתרגם) זה פחות או יותר כל מה שאני יודע לעשות, וגם מתת אל כמו שלי היא מיומנות שצריך להשחיז, אז לפחות כל עוד אני חי, ולאור זה שאין לי משהו יותר טוב לעשות, כדאי באמת שאואיל בטובי.

וכדי שיהיה איזה Story arc שיניע את הכתיבה מפוסט לפוסט, אני מכריז בזאת שמטרת בלוג זה היא להצית מרד בשלטון המושחת וצמא הדמים השורר בין הירדן לים. המרד הזה לא חייב להיות אלים, ובוודאי לא מזוין, אבל האויב (כן, אויב. השביתה הזו, כמו שאמר ארנון צדוק בשבתו כאורי ב"מאחורי הסורגים", היא שלנו – נגדם) בטח יגרור אותנו לשם בסופו של דבר, כמה היפים פיסניקים שלא נהיה. חומר ההסתה של היום הוא סיפור קטן שמראה מי באמת מנהל את המדינה הבזויה הזו, מי פה מעמד האצילים ומי הפלבאים.

לפני שבועיים התפרסם שהוריו של אחד מהרוגי המלחמה האידיוטית שהסתיימה לאחרונה, לי מט ז"ל, רוצים שכיתוב המצבה של בנם יכלול גם את שם אחיו. מסתבר שיש נהלים מאד נוקשים בנוגע למה מותר ומה אסור לכתוב על מצבה צבאית, ואחד הדברים שאסור זה שם כלשהו של קרוב שכול שאינו הורה. אז משרד הביטחון מתעקש, וכך גם בני הזוג (והאח השכול) לבית מט, והחייל המנוח לי נקבר כשנכון לכרגע אין לו מצבה.

עד כאן סתם סיפור על ההתעקשות הביורוקרטית המרתיחה של מערכת הביטחון, ולא חסרים כאלה. אלא שהיום, ראש חודש ספטמבר, התברר שלפעמים כן אפשר לחרוג מהנהלים הקשוחים הנוגעים לכיתוב על מצבה צבאית. זוכרים את החייל המנוח רס"ן בניה שראל? זה שהיה אמור להתחתן ימים ספורים אחרי שנהרג (באותה תקרית בה נשבה\נהרג הדר גולדין, אם אני לא טועה)? אז הוא אמנם קצת התפקר וזה, אבל הוריו השכולים הם רב ואשת רב ממאורת הכהניסטים קרית ארבע. והם התעקשו שעל המצבה שלו יהיה רשום שבנם נפל "בפאתי מורג".

מה הבעיה? שמורג הוא ישוב שכבר לא קיים תשע שנים (אחד מישובי רצועת עזה שפונו בהתנתקות), ו"פאתי" זה מושג מעורפל מאד. ובקיצור זה נוגד את הנהלים. אממה? האבא, שכנראה לא חסרים לו קשרים במפלגת האחים היהודים, התעקש – ופתאום זה בסדר. מזל שאת הסיפא שדרש האבא – "תיבנה ותיכונן" – לא אישרו בצה"ל.

עכשיו שיהיה ברור – למרות שמדובר בניצול בוטה ושקוף של המצבה הצבאית לצורך אמירה פוליטית, כל-כך לא אכפת לי מעיקרון ה"אחידות" הצה"לי כשזה מגיע לסממני שכול ואבלות, שאם זה מקל בכהוא זה את סבלם של בני הזוג שראל (ושל, אני מניח, אחיו ואחיותיו, אף שלא דרשו במקרה שלו לאזכר אותם) – שיכתבו בפאתי מורג, שיכתבו בואך הארץ המובטחת, שיכתבו שנפל על מדרונות קאזאד דום תוך עמידה הרואית לגמרי לבד מול המוני אורקים, ווארגים ושאר יצורי אופל ימ"ש.

מה שמקומם זו האיפה ואיפה – זו שהודגמה יפה כל-כך כשלהתנחלויות הוקצבו כמה מיליונים לטיפול פסיכולוגי לנוער המסכן והמפוחד בעקבות רצח שלושת בני הישיבה (זוכרים? הרצח שהתחיל את סבב הדמים האחרון? גיל-עד, אייל ונפתלי ז"ל?) – אבל לא העלו על הדעת להקצות אפילו שקל לטיפול פסיכולוגי בילדי עוטף עזה. לא נורא – אלה, בלשונו של ראש ממשלתנו החברה'מן, "עברו חוויה".

כלל ידוע הוא בפיזיקה שלחץ גורר פיצוץ. היריקות האלה בפנים של הרוב המכריע של אזרחי המדינה שלא גר ממזרח לקו הירוק? זה נקרא לחץ. לתשומת לב הקורא ג'ון ג'יי סאליבן ומיס פיגי שלצידו. לתשומת לב הקורא בוקי יעלון. לתשומת לב בניטו נפתוליני ושאר אחוואן אל יהוד. שלא תגידו שלא הוזהרתם. לכבד אותנו הם אף פעם לא כיבדו. הגיע הזמן שלפחות יפחדו.