איש רנסאנס פנוי להובלה
Posted on: 20 באפריל 2006
- In: אישי
- 12 Comments
זהו, שלוש וחצי שנים מאד יפות עבורי בוואלה! תקשורת הגיעו היום לקיצן, ואני חייב לציין שזו החלטה טובה לכל הנוגעים בדבר. שחוק נשחקתי, שעמם החילותי להשתעמם, ובמצב כזה אפילו האווירה הנדירה באיכותה בוואלה לא מצדיקה המשך.
אני רוצה להודות מקרב לב:
לאורי בר שביט, איש יקר, שנתן לי את הג'וב הראשון שלי בוואלה!, במדור הספורט, לימד אותי את היסודות והמשיך להאמין ולסייע גם אחרי משבר די רציני.
ליהורם דילמאני ולברק רונן, שלקחו צ'אנס על המוניטין שלי כמשיגינער, ונתנו לי ג'וב בדסק החדשות.
לברק (שוב) שהפקיד בידיי את ניהול המדור "בחירות באמריקה" במהלך 2004, תפקיד ממנו נהניתי ולמדתי המון.
לדריה שועלי, שהאמינה בי, שיפרה את כתיבתי ומינתה אותי לראש דסק החוץ.
לצחי בירן, שתמיד תמך, ועזר, והקשיב וייעץ, ושהיה כיף להחליף איתו חוויות של אבאים.
לאבי משולם, שהביע לא פעם הערכה ליכולותיי והרבה לחפש דרכים לנצל אותן.
לתולי שרגאי, עורכת בחסד ששיפרה אותי כפובליציסט ואשה נחמדה לעילא.
לעפר אדרת, שהיה מאד כיף לעבוד איתו, לחלוק איתו דעות ולפרוק אגרסיות באופן הדדי, בצורה שאולי הרימה גבות אצל אנשים מסביב, אבל נראתה לי ולו הכי נורמלית בעולם.
לאביחי ברוך, שהפך כל משמרת למשעשעת.
לשרון אשד, שהיה כיף להחליף איתה חוויות הורות.
לליבי גלבר, שעזרה ברגעים אישיים קשים.
כמובן לגיא סבר, חבר אישי קרוב ביותר בלי קשר, שהרבה לסייע ועזר רבות להחזיר אותי לוואלה! בחורף 2003.
לענת שתיוי ולנעמי וינר (ידידה ותיקה הרבה מלפני תקופת וואלה!), שאני הכי שמח בעולם שעזרתי להכניס אותן לעבודה בדסק, כי היה פשוט כיף להעביר איתן משמרות.
וגם: לאדר ריכטר, נגה משל, חגית ברונסקי, רותם דנון, רונה זילברשטיין, ירון זילברשטיין, ספי אפרתי, יעל קישיק, דור קידר, שי מנדלסון, לי-אור אברבך, איתמר סיידא, נתי יפת, דרור נחום, אוהד בולוטין, יאיר (ג'יי) רונן, נמרוד בן משה, כמובן החבר'ה המצוינים מהספורט, בראשם ממשיך דרכי במדור הפוטבול דוד רוזנטל המשובח, איזי עין דור המעולה ואוהד הרפז המגניב וגם חמי אוזן ודני בורשבסקי, לאודי הירש, לתומר, אורי, ליסנדרו ושאר החבר'ה הנחמדים מהסיסטם, שיצרו מסביב אווירה שבגללה היה פשוט כיף להגיע לעבודה בבוקר, ולסיום למנכ"ל וואלה היוצא, אילן ישראלי, שתמיד הקפיד לומר לי שלום, להתעניין בשלומי ולתת לי הרגשה שאני יותר מסתם בורג במכונה. ואם שכחתי מישהו מרוב עייפות (אני על הרגליים מלפני חמש בבוקר, וטחנתי היום איזה 150 ק"מ על האופנוע), אז אני מביע בזה התנצלות עמוקה.
אני בספק רב אם אמצא במקום אחר סביבת עבודה כה נעימה, ואין לי אלא לוודא שלפחות התגמול הכספי יצדיק את המעבר.
ספיקינג אוף וויץ' – אם למישהו יש הצעות, אוזני כרויה ואימיילי פתוח.
12 Responses to "איש רנסאנס פנוי להובלה"
20 באפריל 2006 at 19:58
העצב הוא סימן שבקרוב תבוא שמחה, אני לא במירוץ, ולא במלחמה…" 🙂
20 באפריל 2006 at 23:09
אהבתי לקרוא אותך…
נקווה שאוכל לעשות זאת שוב בקרוב, גם אם במקום אחר (ואולי עדיף שכך)
21 באפריל 2006 at 16:15
אתה סגור על זה שליאונרדו לא נהג לנבל את פיו? שפיקו דלה מירנדולה הוציא מפיו רק דברי חיבובין? קח לדוגמא את מיכאלאנג'לו – עליו אני יודע בוודאות שהיה מגדולי המחרפים והמגדפים של דורו.
קצת פחות יומרות לא יעשו לי טוב. קצת יותר עמידה באלה שכבר יש לי יעשו לי טוב. 🙂
21 באפריל 2006 at 18:10
רחביה היקר,
טרם יצא לנו להיפרד בדרך ראויה, שכן לא הייתי בנמצא ביום בו הלכת.
אבל אם לדבר רגע בכנות, ולא תחת מעטה הציניות והנרגנות, אגיד שיצא לי להכיר לא מעט אנשים שונים בחיי, אך אתה , ללא ספק, תישאר בגדר תופעה. כי כזה אתה. אין לי כל דרך להגדיר אותך באופן שלא יחטא למציאות, אם זו בכלל קיימת.
דומה, שאתה נקרע בתוך דואליזם קוטבי, שלא נותן לך מנוח. כך, אתה מיטלטל בין מרדן כישרוני ונשכני, שיודע להזיז דברים, לומר את האמת שלו ולשכנע בה גם אחרים, ובין רגזן עצבני ומאיים, שמרחיק עצמו מסביבתו הקרובה, לרוב שלא בצדק.
ראיתי אותך בשעותיך היפות – מגלה סבלנות אין קץ לעיסוק בפרטים קטנים, הרבה יותר ממה שהיה ביכולתי לעשות (כולל בחפיפות ובעבודה מול גורמים שונים), מלא מרץ וחיים, לא מתעייף גם ברגעים מתסכלים, ותמיד שומר על אופטימיות, גם כשאני רציתי למות.
ומנגד, ברגעים מזהירים פחות… של מכות לשולחן, קללות רמות, והתכנסות בתוך עצמך מלא זעם וחרון. של התפזרות, חוסר ריכוז, ובלגן משווע, שרק אתה, אם בכלל, יכולת למצוא את עצמך בתוכו.
ושוב, מנגד, ראיתי אותך בשיא הכתיבה, המרץ והלהט, משקיע את הנשמה במילים ובסגנון משלך, גם כשלעיתים לא מבינים אותך, ומרפים את ידיך.
בתחומים בהם גילית עניין, הפקת חומר מקורי, איכותי, וברמה גבוהה פי כמה גם מכתבי הארץ המזדקנים. וגם כשהתבקשת, לעיתים על ידי, להכין אייטם שלא קשור בהכרח לתחומים שבנפשך – תמיד עשית את זה מכל הלב, עם המון רגש, ירידה לפרטים, חוסר פשרות ונכונות אין קץ להגיע לאמת.
וכאן גם השתקפה יותר מכל אותה דואליות שבאישיותך. מצד אחד, לעיתים, נרגנות וחוסר סבלנות כלפי העולם – בעיקר כשמדובר בליקויים טכניים שמפריעים את עבודתך – ומצד שני, סבלנות אין קץ, התעמקות בפרטים הכי קטנים, ובעיקר – **רגישות** אמיתית וכנה.
אני חושב שמה שעשוי להתאים לך יותר מכל זו עבודה עצמאית, כפרילנסר או פרוייקטור, באחד מתחומי הסיקור התקשורתי בהם אתה מתמחה. אל תבזבז את זמנך לריק במשרדים מעונבים בחברת בני אדם. שב מול המקלדת, בזמנך החופשי, ותוציא את המיטב שבך, ובמקביל, או מנגד, צא לשטח, צלם ותעד את מה שנראה לך חשוב, כמו שעשית בבילעין.
לא נראה לי שעבודת משמרות, שמחייבת שעות קבועות ותפקיד רוטיני שכזה, הולמת אותך ומוציאה ממך את מה שאתה באמת יכול, רוצה וצריך.
22 באפריל 2006 at 19:27
שיהיה בהצלחה. היה נעים להכיר. בטוחני שתצליח עם הידע, הסקרנות והתאווה
23 באפריל 2006 at 7:47
ראיתי שאתה מודה לאנשים ששיפרו את כתיבתך ועזרו לך להתפתח כפובליציסט, ניסיתי לדמיין איך היית כותב לפני זה ולא ממש הצלחתי.
אולי תוכל להדביק כאן איזו דוגמה עסיסית?
😉
23 באפריל 2006 at 8:26
בניסוחים. גם דריה וגם תולי סייעו לי ללמוד כיצד לקצץ בכמות המידע המיותר במאמריי. 🙂
25 באפריל 2006 at 8:47
אנשי רנסאנס מגיעים Few and Far Between, ואתה ידידי המובחר שבהם. אין לי ספק שהמסע המתמשך שלך יביא אותך בסופו של דבר אל הנחלה השקטה שלך (כפי שתמיד הוא עשה לפרקי זמן קצובים) ושגם היא בשלב מסויים תשעמם אותך (כפי שנחלות מעין אלו משעממות אנשי מסעות בדרך כלל)…
"הלכה השמש ובאה השמש ואין חדש תחת השמש"… ואתה ידידי הכרסתן, קרן שמש מאירה במיוחד בחיי הסובבים אותך בכלל ושלי בפרט.
עכשיו הגיע הזמן לחדש ימיך עם קדם (והשגיאה מכוונת) הקווטרבק העברי הראשון.
Comments are closed.
20 באפריל 2006 at 19:52
מאחלת לך שתמצא לך במהרה מרחבים מלהיבים ואתגרים חדשים, מרתקים ומתגמלים הרבה יותר!