קשה, קשה העניין הזה של ההורות. ככל שאתה הורה יותר נאור ויותר מלא כוונות טובות כרימון, ככה אתה יותר בבעיה ויותר צפוי להיות מתוסבך שכבר אמר פיליפ לארקין (ולא הרולד פינטר, ותודה לקורא אבנר):

 

They fuck you up, your mum and dad
.They may not mean to, but they do
They fill you with the faults they had
.And add some extra, just for you 

הורים ניאנדרטלים אין להם בעיה. דוחפים את הילדים, צועקים עליהם, מפליקים להם ולא חושבים על זה יותר מדי. אבל אנחנו? כל נזיפה, כל דחייה וסירוב מעלים חששות על פגיעה בנפשו הרכה של הילד ובהתפתחותו עיקרון הרצף שלו. טוב, לא כל, אבל רוב.
 
ילד, במיוחד בגיל הזה (שנה וחצי), זה גם אחושרמוטה מתיש. אי אפשר להוריד ממנו את העיניים כמעט לרגע, והיות שהיכולת שלו לשעשע את עצמו עדיין מוגבלת, הוא תובע תשומת לב בכמויות מטורפות ממש. במיוחד מעיק הדבר בערב, שאז הוא כבר מתחיל להיות עייף וקצת נרגן, אז הוא תובע לדוגמא שיקראו לו בספר (באותו ספר, שמונים אלף פעם רצוף), אבל מאבד עניין אחרי עמוד וחצי – רק כדי לשוב ולדרוש שיקראו לו שוב(באותו ספר עצמו) כעבור שתי דקות.
 
גם איך הוא מבקש שיקראו לו? לוקח את הספר ודוחף לך אותו לחזה, או לפנים. אז יש התקדמות מסוימת בללמד אותו שלא דוחפים דברים לפנים של אנשים, אבל סך הכל השליטה המוטורית שלו עדיין מוגבלת, אז גם כשהוא מבקש "יפה" זה עדיין במין דחיפה כזו של שדרת הספר הקשיחה בזרוע, נגיד. וכשזה בא בהפתעה זה גם מציק כזה.
 
הלילות האחרונים היו קשים. אתמול הוא עוד נרדם ב-22:30 (אבל קם במהלך הלילה כמה פעמים ובסוף נאלצנו לתת לו לישון אצלנו במיטה) – וזה עוד היה שיפור לעומת שני הלילות הקודמים. בלילות האלה הוא אמנם ישן "כל הלילה" במיטה שלו, אבל "כל הלילה" התחיל רק בחצות, כי לפני זה לא התאים לקלאבר הקטן ללכת לישון.
 
בנוסף לכל אלה, יש את הבעיה הטכנית הקטנה שהחיזר הקטן טרם נכנע לצו המציאות ללמוד את שפתנו הנחותה, ולכן כשמשהו מציק לו קצת קשה לנו לדעת מה בדיוק, למרות שיש דרכים לשער ולהעריך.
 
אז אלה הבעיות. אבל מה זה בעיות לעומת הרגע (החד פעמי בינתיים) שבו הוא בא אליי למיטה והודיע בקול: "בוקֶה טוֹ!", או המנהג שלו לגעת לי או לאמא שלו בפה ולהכריז "פה!", או לגעת באף ולהכריז "אף!" או המשחק המשגע החדש, להצביע על הכלב, להכריז בקולי קולות "הב-הב!" וללטף את הכלב כמו שלימדו אתו לעשות במקום הכאפות שהוא היה מחלק עד לפני כמה שבועות ליצור הסבלני?
 
או – באמת רגע של קסם טהור – ללכת לאסוף אותו מהמעון, להיכנס לחדר של הקבוצה שלו ולראות את הפנים שלו נדלקות כמו שמש כשהוא רואה אותי? אין על זה, אין.
 
היום אני לוקח אותו מהגן ישר לצוציכיף בדרך השלום, שישתולל שם על המזרנים ועל מצעי הכדורים העמוקים, שיוציא אנרגיה ויצרח קצת, ואולי ככה הוא יסכים בטובו לחזור לסדר שינה נורמלי. חוצמזה, יהיה מגניב, כי גם ילדים גדולים אוהבים את השטויות האלה 🙂 
 
טוף, אני חושב שהיגגתי מספיק על האושר הפרטי שלי ושל אום-קדם (טפו, טפו, חמסה, חמסה, ותודה מיוחדת לאלה הטובה), אז נעבור היישר לפינתנו הפופולארית, פוטוגרפים להמונים: