טוב, רייב הסטודנטים היה כישלון מוחלט. אני לא יודע אם האשמה היא בשני הצהובונים המסריחים, שאישרו קבלה של הידיעה, הריצו שניהם כפולות חינוך ולא מצאו לנכון להכניס את זה בשתי שורות, או אולי בקשר הלקוי בין פעילי השטח שלהם עזרתי בקטנה ל"הנהגה" הממוסדת יותר, שבעליל לא טרחה להפיץ את דבר האירוע ושהיו לה הרבה יותר כלים לעשות זאת. אולי פעילי השטח, שהרימו יופי את הצד הלוגיסטי של האירוע תוך פחות מיממה, די שמטו את הכדור בכל הנוגע ליחצון אגרסיבי תוך יום. ואולי האשמה היא בכלל בי איכשהו, למרות שלא נראה לי. בכל מקרה, הסטודנטים ימשיכו להיאבק ושיהיה להם רק בהצלחה, ואשמח להמשיך לעזור במידה שאתבקש.

ולעניינים אחרים:

חייבים להגיד משהו לזכות דליה איציק. היא אייקון של התקדמות נשית וניפוץ תקרת הזכוכית. משחר ימי הפוליטיקה המתועדת, נאלצו אנשים להסכין עם גברים טיפשים, קולניים ומזיקים שנדחפו לעמדות השפעה בלי שום, אבל שום סיבה נראית לעין. שום כישרון, שום ידע, שום קשרים שבאמת מאפשרים להוציא דברים לפועל. והנה, הו שחר חדש ואמיץ, יש גם לנשים אייקון כזה של שוויון הזדמנויות, ללא הבדל דת, גזע, מין או התאמה מינימלית. לגולדה לפחות היתה היכולת המועילה לדבר עם תורמים אמריקאים בלי מבטא מביך ואוצר מלים עוד יותר (אולי באנגלית היו לה יותר מה-400 שייחסה לה שולמית אלוני…). בכל מקרה, לדליה שלנו אין אפילו את זה.
 
הפיאסקו של הטקס המביך לציון העיר שחוברה לה יחדיו עאלק, ונחצית ממש בימים אלה בקיר בטון מכוער, היה בר מניעה בעליל. מי לעזאזל אמר שחייבים לעשות טקס? ואם בכל זאת, באקט של בכל זאת אנחנו שמחים שהתאחדנו עם הכותל וכו' וכו', למה בעצם חייבים להזמין את הקהילה הדיפלומטית? אלא שדליה דמיינה את עצמה בשמלה מהממת וקוצים מחודשים בשיער בטקס נוצץ, ולא טרחה לחשוב פוליטית. אבל המקרה הזה הוא רק התזכורת האחרונה לריקנותה המוחלטת של היצורה הזו, שהתשקורת האינטרסנטית החליטה משום מה לכפות כאישיות פוליטית לגיטימית מהדרג הבכיר.
 
אבל שוב – תמיד היו רק גברים כאלה (פואד בן אליעזר, סתם בתור דוגמא). עכשיו יש גם אשה. אולי בכוח פריצת הדרך הנחשונית של דליה נקבל מתישהו גם מנהיגה ברמה. אולי ציפי-לאה תעזור למצוא אותה.

הרפובליקאים שוב מחתימים אדם על מיטת חוליו

טוף, בוושינגטון הסיפור החם הוא של עדותו של ג'יימס קומי, מי שהיה שר המשפטים בפועל בעת שג'ון אשקרופט היה חולה. עכשיו, אני תיעבתי את אשקרופט, אבל מסתבר שיחסית לאלברטו גונזאלס, היה לו מצפן מוסרי. אוקצור, מה מספר קומי? אשקרופט שוכב בבית חולים, מצבו מוגדר קריטי (ממש כך. לא קשה – קריטי) וחל איסור גורף על מבקרים אצלו. אבל אז מקבל מר קומי, שר המשפטים בפועל, הודעה שאלברטו גונזאלס, יועצו המשפטי של הנשיא, ואנדרו קארד, רל"ש הבית הלבן, נמצאים בדרכם לבית החולים כדי להחתים את אשקרופט – שנמצא במצב קריטי, כזכור, וכבר העביר את סמכויותיו והוכרז כנבצר – על מסמך.
 
קומי יודע מה המסמך. מדובר – למרות שהוא סירב בתוקף לציין את הפרט הזה בעדותו בקונגרס – בתוכנית ההאזנות הלא חוקית שנחשפה לפני שנה ומשהו, אם זכור לכם. משרד המשפטים, בראשות קומי עצמו כשר בפועל, כבר קבע שמדובר בתוכנית לא חוקית שמשרד המשפטים אינו יכול לאשרה כחוקית. אבל הבית הלבן מתעקש, ועל הזין החוק, אז הנה הם הולכים לשבת לבנאדם חצי גוסס (הוא הבריא בסוף, פלאי הרפואה הזמינה לעשירים) על הווריד שיחתום דבר שקר.
 
קומי הגיע לביה"ח לפניהם, ניסה להסביר לאשקרופט המטושטש במה המדובר, לא היה בטוח שהצליח, וישב בחדר בעת שקארד וגונזאלס המתועב ניסו לאנוס איש על סף המוות לחתום על מסמך. הקטע האמיתי בכל הסיפור הוא שלדברי קומי, אשקרופט התנער מחרגונו, קטע את שני הנאלחים, הסביר להם קצרות אך נחרצות למה הוא לא היה חותם על המסמך גם אילו יכול היה, וסיים במלים "אבל זה לא משנה כי אני לא שר המשפטים. הנה הוא", והצביע על קומי, השר בפועל, ושב וצנח על הכרית.
 
גונזאלס וקארד עזבו, וניסו למחרת להכריח את קומי לחתום על אישור התוכנית. קומי סירב, והוא ובכירים אחרים במשרד עמדו להתפטר במחאה על אונס שלטון החוק הבוטה הזה. בוש בעצמו נאלץ להתערב, וכעבור שבועות אחדים שונתה התוכנית כך שעמדה בגבולות החוק. במהלך השבועות הללו המשיך הבית הלבן להפעיל את התוכנית באופן לא חוקי.
 
ובעניין קשור, השקרים בפרשת פיטורי התובעים ממשיכים להיחשף. הראיות לכך שגונזאלס שיקר כשאמר שלא היה מעורב ממשיכות להתחזק, ומספר התובעים שנשקלו לפיטורים ממשיך לגדול עם חשיפת מסמכים בכוח צווי קונגרס. כנראה שג'ורג'י התייאש מהסיכוי לעשות דבר כלשהו בשארית כהונתו, ולכן אינו מפסיד דבר מכך שאינו מפטר את גונזאלס הפושע.
 
הסיפור המטריד ביותר מאלה שנחשפים הוא על התובע הפדרלי מסיאטל, ג'ון מק'קיי. לפי החשד, מק'קיי נבחר לפיטורין משום שניג'ס יותר מדי לחקור לעומק את פרשת רציחתו של אחד מעוזריו, טום וויילס. וויילס נרצח ב-10 בספטמבר 2001 (כן, יום לפני) ומאז עשו רשויות אכיפת החוק עבודה די מרשימה במסמוס התיק. יש חשוד מרכזי די ברור, אבל הוא מעולם לא נעצר לחקירה ולא הואשם בשום דבר. האיש הזה הוא במקרה גם דמות מאד אהודה בקרב פעילים ימניים קיצוניים.
 
אגב, אם וויילס, שהיה פעיל בעד הגבלת הזכות לשאת נשק, בניגוד לחשוד הנ"ל, שהוא פעיל זכויות נשק נלהב, אכן נרצח על רקע פעילותו המקצועית, זו תהיה פעם ראשונה שתובע פדרלי נרצח בשל כך.
 
אבל מק'קיי מספר שפעילותו למען החייאת החקירה היתה לצנינים בעיני רבים. המממממם.

ההתלהבות מהצעצוע החדש שוככת

במירוץ הפריימריס המוקדם ניהלו הדמוקרטים כבר עימות אחד והרפובליקאים שניים. לא עושה רושם שאנחנו נראה מהלומות של ממש בעימותים הפנימיים האלה, ונצטרך לחכות לעימותים בבחירות עצמן כדי לראות משהו דמוי מעניין.
 
הילארי חזרה ופתחה פער על ברק אובאמה, שכבר סגר לידי חמש נקודות בשלב מסוים. כרגע עומד היתרון של הילי-בוב, בשקלול הסקרים השונים, על כ-11 אחוז (36-25). הסיבה היא כנראה (עם כל הכבוד ליכולתה האדירה של הילארי כפוליטיקאית בזכות עצמה) מעורבותו הגוברת של הבאבה קלינטון, שגם נצפה בתשדיר וידאו. אבל גם העובדה שהחדשנות של אובאמה פגה והוא לא ממלא את החלל (בינתיים לפחות) בתוכניות קונקרטיות. מעניינת גם העובדה שבשקלול הסקרים, במקום השלישי ניצב ג'ון אדוארדס עם 13.7 אחוז, ומאחוריו עם 13 אחוז, בלי שבכלל הכריז שהוא רץ, אל גור. מעניין בחיים.
 
אצל המגעילים מוביל המגעיל הראשי, הבלוף הגדול רודולף ג'וליאני. האמת שהמועמדות שלו די מגוחכת, ועם זאת חשובה. מבחינת עמדות חברתיות (כמו הפלות וזכויות הומואים) ג'וליאני הוא המועמד הכי מתקדם שיכלה המפלגה הרפובליקאית להעמיד בכל קונסטלציה שהיא (למרות שיחסו למיעוטים מזעזע). עם זאת, מדובר באגו מניאק חולני, בחולה שליטה כפייתי, בפרנואיד נודע, באדם קטנוני המסוגל להתנהג בצורה הבהמית ביותר האפשרית בפומבי, תוך ביזוי עצמו, משפחתו ומשרתו.
 
אלה ארבע שאלות שדי בהן, לדעתי, לנקב את מועמדותו של הפשיסט הצדקן הזה:
 
1) מר ג'וליאני, האם אפשר לצפות שבמקרה שתסתכסך עם אשתך השלישית והנוכחית, תזמין מועמדות לתפקיד #4 לבחינות בבית הלבן?*
 
2) מר ג'וליאני, האם בכוונתך להמליץ לתפקידי שרים בכירים אנשים שגם גילו בעבר אוזלת יד מוכחת וגם נמצאו חשודים בקבלת טובות הנאה מגורמי פשע מאורגן?**
 
3) מר ג'וליאני, במקרה שכן תצליח למצוא שרים בכירים מוצלחים (וכפי שיכול לספר לך הדייר הנוכחי בכתובת היעד שלך, זה קשה), האם תפטר אותם מיד לאחר שיקבלו קצת חשיפה על מלאכתם המוצלחת בעיתונות הארצית?***
 
4) מר ג'וליאני, במקרה שתבקש לבחור מיקום לחדר בקרה ושליטה במצבי חירום, האם תתעלם מעצתם הכמעט מאוחדת של כל המומחים ותתעקש לקבוע את החדר הזה דווקא ביעד #1 להתקפה הרת אסון?****
 
* במהלך כהונתו כראש העיר ניו יורק, ובעודו נשוי לאם ילדיו דונה האנובר, נהג ג'וליאני לארח במעון ראש העיר (שם גרו ילדיו, בן טיפש עשרה ובת… עשר בערך, נדמה לי) את מי שהפכה לימים לאשתו השלישית, שאני לא זוכר את שמה כרגע. הבת שלו עד היום לא מדברת איתו, והבן שלו מדבר, אבל בקושי, מודה שהוא עוד כועס והצהיר שאין לו שום כוונה לעזור בקמפיין. סתם, הצצה קטנה לאופיו של אדם. אגב, בגלל ההתנהגות הזו זרק שופט את ג'וליאני עצמו מבית ראש העיר והוא נאלץ להתארח אצל חברים בעודו מכהן בתפקיד.
 
** ג'וליאני המליץ על ברנרד קריק, שהיה מפקד המשטרה בשנה ומשהו האחרונות של רודי בתפקיד, וקידם אותו למשרת השר לביטחון לאומי. אלא שקריק, חוץ מזה שהיה חסר כל כישרון בתפקידו כמפקד משטרה, גם נחשד בקבלת טובות הנאה מחברות בנייה אפלוליות בניו ג'רזי (תחשבו טוני סופראנו), גם בהעלמת מס, גם בדיווח כוזב במסמכים שהגיש לבית הלבן כמועמד לתפקיד השר לביטחון לאומי, וגם בשימוש לרעה בסמכותו כמפקד משטרת ניו יורק כדי לצותת לבעלה של הפילגש שלו. הוא כבר נאלץ לסגור עסקאות טיעון על חלק מהעבירות, ועדיין מתנהלים נגדו הליכים על עבירות אחרות. את מועמדותו לתפקיד השר הוא נאלץ כמובן למשוך. אפילו בממשל בוש…
 
*** ג'וליאני פיטר את מפקד המשטרה המאד מוצלח ומאד חדשני הראשון שלו, וויליאם בראטון, אחרי שזה העז להופיע בכתבת שער במגזין טיים שהוקדשה לפעילותו המצוינת. למותר לציין שכל התקדמות של משטרת ניו יורק, קלגסת נודעת לשמצה בזכות עצמה, בתחומים רבים בהם היא היתה ונשארה טעונה שיפור, נפסקה.
 
**** ג'וליאני התעקש, נגד דעת מומחים, לקבוע את חדר הפיקוד והשליטה במקרי חירום דווקא במגדלי התאומים, אחרי שהם כבר הותקפו פעם אחת והיו היעד מספר אחת להתקפת טרור בעיר.
 
בעיראק ה"הסלמה" של בוש משיגה בובקס. אנשים טיפה פחות דוגמטיים מנהלים את הטרגדיה כרגע, ומבין הודעותיהם והצהרותיהם אפשר ללמוד זאת בבירור. השאלה היא מה יהיה אחר כך, ואיך זה יקרב אותנו למלחמת העולם השלישית (ברית בין סין למוסלמים על חלוקת אירואסיה?)
 

ולסיום, א-ביסלע-ספורט:

בעוד פחות משבוע תעלה ותבוא גבירת עולם הכדורגל, מילאן הנאדרה, ותנסה לתבוע את מה שאמור להיות שלה מדי שנה (רק שאז היה משעמם ואיכס וצהוב) – כתר הכדורגל האירופי. כבוד הרב הגאון, הבחור המצוין ורב החמד ריקרדו אייזקסון דוס סאנטוס לייטה (קאקא בשבילכם) יוביל את בחורינו הנמלצים אל היעד הנכסף. אבל האמת שאנחנו אנדרדוגים. ליברפול שלישית באנגליה ואנחנו רק מקום רביעי באיטליה (שששש… אני יודע. אל תפריעו). הם ספגו את המחצית הטובה ביותר ששיחקנו אולי בשנות ה-2000 וניצחו אותנו. הם הפייבוריטים. אנחנו נבוא קטנים.
 
ב-NBA, הליגה הגיעה לשיא חדש של אטימות וצביעות כשהשעתה שני שחקני מפתח של הפיניקס סאנס ממשחק חמישי קריטי בסדרה מול סן אנטוניו, בגלל שדרכו על הקו של האזור שלהם אחרי ששחקן שלהם קיבל פיצוץ מבריון של היריבה. פשוט גועל נפש. דייויד סטרן, אתה גמד שפל ומגעיל (בוחן פתע: מי אמר למי ומדוע?)
 
ובמקומותינו, מאיר איינשטיין היה הזוי כהרגלו בגמר גביע המדינה. מתישהו היה פנדל לטובת אשקלון (איזה פראיירים, לא ייאמן). כדור פגע ביד של שחקן הגנה ברחבה באופן שעצר את התקדמות הכדור. לא משנה אם כן היה או לא היה (השופט לא נתן), הנקודה היא שבאחד ההילוכים החוזרים ראו את כל הרחבה. השופט לא היה שם. בשום מקום. איינשטיין: "השופט אסף קינן היה קרוב מאד לאירוע…". איינשטין במיטבו. אגב, אחי ואני מריצים כל הזמן רעיונות לדברים להדפיס על חולצה. אחד הרעיונות: "איינשטיין? גאון. מאיר? די דביל…". עם תמונה, כמובן. הערותיכם?
 
יאללה, די.