ביקשו ממני לכתוב לאיזה פרויקט של יום כיפור, ונדמה לי שהכותרת הייתה "מי צריך לבקש סליחה". אז אני לא נוהג יותר מדי לשלוח אנשים לבקש סליחה מאנשים אחרים, אבל כעיתונאי בהחלט הרגשתי בשנה האחרונה לא מעט שיש מי שמגיע לי ממנו דין וחשבון על הזניית המקצוע המתאמלל והמתבזה הזה שלי. קוראים לו בן כספית.

כספית החליט להיות זנב לאריות בספינה הטובעת של בית קרליבך, והפך לעיתונאי הבכיר בעיתון הרביעי בחשיבותו במדינה. למרות הירידה בתפוצה ובמכירות, השם מעריב עדיין נושא בחובו משמעות במדינת ישראל, ועזריאל קרליבך היה מתהפך בקברו אילו ראה לאילו מחוזות מדרדרים את העיתון שהקים.

על הקרן החדשה לישראל, שממנת את מרבית החברה האזרחית בישראל ומקדמת זכויות נשים, עלייה, זכויות מיעוטים, איכות סביבה, מאבק בפערים החברתיים ופלורליזם יהודי, כתב כספית:

"הבעיה היא שהדרישה הפשוטה מהקרן החדשה, להתנער מפוסט ציונים ומאלה שחותרים תחת הלגיטימציה שלנו, מספקים חומרים לגולדסטון, דורשים מהעולם להחרים אותנו או להגיש נגדנו כתבי אישום, לא נענתה בשלב זה."

קשה למצוא דוגמא יותר מובהקת לחוסר ההבנה של מהי דמוקרטיה, מושג הביקורת והתעלמות מוחלטת מן העובדות. נתחיל מזה שאיש לא "סיפק חומרים לגולדסטון". ארגונים כתבו דו"חות בתחום פעילותם, אלה הפכו לנחלת הכלל, וועדתו של השופט גולדסטון לקחה אותם מרשות הכלל וציטטה אותם בבואה להוכיח טענותיה. כלומר, כדי להימנע מהאפשרות שמישהו ישתמש בנתונים שלך כדי לבקר  את ישראל, מוטב שפשוט תשבות מפעילות כלל.

הלאה: כך לדוגמא השיב עו"ד שי ניצן, המשנה לפרקליט המדינה, בתשובה לפניות של ארוגני הימין להעמיד לדין ארגוני זכויות אדם ואת הקרן החדשה:

"שמירה על זכויות אדם הינה ממאפייני המשטר הדמוקרטי, ולכן בישראל פועלים ארגוני זכויות אדם שונים בחופשיות , כבכל מדינה דמוקרטית אחרת"

בדו"ח שהעבירה ישראל לאו"ם בתגובה לדו"ח גולדסטון ובהתייחסות ל'בצלם' נכתב:

"בפרט, אימץ צה"ל נהלים חדשים וחשובים שנועדו לשפר את יכולת ההגנה על אזרחים בזמן לחימה בשטח עירוני מתוך תפיסה כי הגנה מסוג זה הינה חלק מהותי של משימת הצבא".

כמו כן הדוח מפרט כי בין הצעדים שיינקטו יהיה שיבוץ של קצין ל"עניינים הומניטריים" בכל יחידה קרבית. כלומר, צה"ל בעצמו מקבל שהוא היה זקוק לשינוי תפיסה. הביקורת התקבלה.

בשנה האחרונה הפך כספית את העיתון שלו – באישורו של העורך, אבל השם על הכתבות הוא עדיין של כספית – לשופר של "תנועה" מפוברקת ונלעגת, כנופיית פרחחים מן הימין הקיצוני, שהתיימרה לבקר את מקורות המימון של החברה האזרחית בישראל בעודה לובשת תחפושת ונמלטת בבעתה כה רבה מזהותה האמיתית עד שריססה את האינטרנט בתביעות ואיומי תביעה מגוחכים במידה שווה על "הוצאת דיבה" נגד כל מי שהעז לטעון כי מדובר בתנועת ימין.

מאז נחשפו מקורות המימון של אם תרצו, ועלו תהיות בנוגע לפערים בין ההכנסות המדווחות שלהם לעלות של הקמפיינים שהם הריצו, שומעים מהם פחות, לפחות בשמם האמיתי. פתאום התחילו לצוץ כל מיני ארגונים עוד יותר קיקיוניים, עם אותה אובססיה מוזרה של "לטפל באויב מבפנים". ואת כל הקיקוניים האלה מדברר כספית באותה חדווה. כשמעזים לומר לו שהוא נוקט צד ולכן אינו זכאי ליחס של עיתונאי אובייקטיבי, הוא מוכיח את הטענה בצורה מוחלטת בכך שהוא מתייחס בזוועה לאפשרות שיגנבו לו את הסקופ האדיר – ה"דו"ח" הציבורי לכאורה של אם תרצו, שהוא קיבל קצת לפני שאר התקשורת, משום מה.

האם באמת הידרדר עיתונו המפואר של ד"ר קרליבך לרמה כזו שכדי להשאירו רלוונטי במידה כלשהי במשך שנה שלמה ויותר הפך כספית – הוא ועיתונו עמו – לעבד נרצע של קומבינה אפלולית של הימין הקיצוני? או שכספית קשור בצורה עמוקה יותר לעסקאות שמבשל משה קלוגהפט במשרד יחסי הציבור הקטן שלו ברמת גן ומפה באה הלהיטות? לא ברור. בכל מקרה, שנת תשע"א תהיה הרבה יותר טובה אם כספית ישתדל יותר להיות ראוי לתואר עיתונאי, או שלפחות במות חשובות יפסיקו לתת לו להעמיד פנים שהוא כזה. וגמר חתימה טובה גם לך, מר זכי רכיב.