זה נכון שגלעד שליט, ישמרו עליו האלים וישיבוהו במהרה הביתה, יש לו פרצוף של ילד שמנת – אבל מי היה מאמין שהוא יוחלף בתור הקוז סלברה הלאומי על ידי גבינה לבנה עם גושים? כווולם במחאת הקוטג'. אפילו הפריחה הלאומית, הלא היא ג'ודי שלום ניר מוזס ארטבורגר, צייצה אמש "בוקר ראשון בלי קוטג'. קשה". גם אלה שבכל יום ובכל שעה כופים עלינו בעצמם את חיי האפסיים האלה, במסגרתם אנחנו מרוויחים פחות ומשלמים יותר מאשר כמעט בכל מקום בעולם המפותח, מרגישים לגמרי סבבה להצטרף למחאה הלאומית, למרות שמחירו של גביע קוטג' זה משהו שלא בכבוד שלהם אפילו לאבד בין כריות הספה. זה, בדיוק כמו הצטרפותם המופגנת של שרי ממשלה למאהל המחאה בעניין שליט, מוכיח עד כמה עקרה המחאה. יופי, כפיתם על החברות לעשות לכם "הנחות". זה הרי התרגיל הכי שחוק של הקמעונאות: העלה מחירים, ואז הצע "הנחה" שעדיין גבוהה מהמחיר הקודם, ובכך קיבעת את ההעלאה.

כי הקוטג' הוא לא העניין. הקוטג' הוא סימפטום קטן לעובדה שהכל בארץ יקר יותר – הכל חוץ מכוח העבודה, שהוא דווקא זול במידה ניכרת מפחות או יותר כל מקום בר השוואה מבחינת תל"ג. אנחנו, ארץ שעץ הזית הוא אחד מסמליה, שבה מייצרים במאות אם לא אלפי כפרים שמן מעולה בנוסף לעשרות היצרנים העסקיים הגדולים, משלמים יותר על ליטר שמן זית מאשר תושבי בריטניה – ארץ שבה לא גדל אפילו עץ זית אחד לרפואה. ושאף אחד לא יזיין לי את השכל על שוק גדול ושוק קטן. רוב הבריטים לא משתמשים בשמן זית.

זו כמובן הדוגמא החריפה ביותר, אבל גם הקוטג' בא פה טוב. ישראל היא מעצמת חלב עולמית. הפרות הישראליות זוכות מדי שנה בפרסים על תפוקה ואיכות. לא ייתכן שזה יהיה בכלל תחרותי ליצרנית זרה לייבא לישראל יוגורטים ולמכור אותם במחיר שמקביל למחירי התוצרת המקומית. אפשר להמשיך – עוף, בשר, דגים, מכוניות, דלק, כל מוצר צריכה שתוכלו להעלות על הדעת – וכמובן דיור, שאותו אפשר כמובן לתרץ בקוטנה של הארץ ובריבוי המתחרים על כל גרגר חול. את שאר מקרי היוקר אי אפשר לתרץ כך. גם לא את העסקאות המדהימות במתיקותן שמקבלת שכבה מצומצמת להדהים של קרובים לצלחת על חשבון הציבור ומשאביו הריבוניים, בזמן שרוב מכריע של האנשים כאן מקבלים שכר הנמוך בעשרות אחוזים מאנשים שעושים את אותה עבודה בדיוק באירופה או בארה"ב – שם הם משלמים פחות על כמעט כל דבר שהם צורכים.

אז מה כן ההסבר? נורא פשוט – עובדים עלינו בעיניים. העסק תפור ככה שהם יוכלו לעשות את זה. זה התחיל בימי קום המדינה, אז באמת לא היה כאן כסף, והמדינה נאלצה לעשות כל מיני עסקאות מוזרות ופרטצ'יות עם ברוני התעשייה וההון כדי שבכל זאת יהיו כאן שירותים ומוצרים מינימליים. אלא שמאז זה התקבע. במקום שירותים לכלכלה ה(כבר לא) נאבקת על קיומה, מספקים הברונים-השודדים שלנו שירותים למערכת הביטחון – בעיקר, אבל לא רק, באמצעות ג'ובים לכל חמור שקשרו אותו מספיק זמן לש"ג כדי שישתחרר עם עלוב משנה ומעלה.

זו בעצם משמעות האיום של כל מיני יצחק תשובה, יעקב קושיה ואברהם קואן-זן, כשהם אומרים שהם פשוט יעזבו. הרי הם מבינים שלאף אזרח פשוט לא מזיז שריר בתחת אם הם יקחו את הגוויות המסריחות שלהם ויילכן להצחין את אווירה של פריז, לונדון או מונטה קרלו. האיום נועד לראשי המערכת הפוליטית-ביטחונית: אם ילחצו אותנו יותר מדי, אנחנו נמכור את האינטרסים שלנו – בתי זיקוק, תחנות דלק, ווטאבר – למשקיעים זרים, שלא ימהרו למנות כל ראש שטאזי פורש למנכ"ל או יו"ר דירקטוריון, ובוודאי שלא ימהרו לתת ג'וב בעשרות אלפי שקלים בחודש לכל תת עלוב או ראש מחלקה בשטאזי. בעלים זרים לא ימהרו להיענות לכל גחמה של המערכת הביטחונית, לאפשר שימוש במערכות ההפצה שלהם לצרכים ביטחוניים וכו'. האיום נועד לברק ונתניהו, לא אלינו. הם יודעים שנשמח אם הם יתחפפו מפה.

כבר 63 שנה מתרצים את כל החריגויות והעיוותים ב"מצב". ב"אין ברירה". ב"ככה זה". ובכן, לא. אנחנו לא מאמינים לזה יותר. לא רוצים את ה"מצב" הזה. רוצים מצב אחר, ואם לא תעברו יחד איתנו למצב החדש, אז אנחנו נכריח אתכם. כאן אנחנו מגיעים גם לסאגה המוזרה של אלון עוזיאל, מחאתו הנואלת מול לוויית סמי עופר ופיטוריו ממשרת הפרילאנס שלו ב"וואלה!". עוזיאל עשה דבר דוחה, אבל ככה זה שמעוררים בך שנאה, קנאה ותסכול בעוצמה שכזו ולאורך זמן כה רב. כמו שאמר נפלא דרור פויר המצוין:

"זו רק קנאה, גורסים אומרי ההן, מלחכי פנכת העושר. קנאה? בטח קנאה. כשאחד מאיתנו לא מצליח לשלם על טיפול שיניים לילד או על החלפת גיר באוטו הישן שלו, בעוד אחד מהם מוציא 7 מיליון שקל בערב; כשלחברו מוחלים על חוב של 64 מיליון רק כי קנה עיתון בעוד הוא מוכר עוד חברת פאר, הפעם לסינים; וכשחבר אחר במסדר מסרב לשלם על הרס הטבע של כולם – איך לא נקנא? הגידו נא לי, איך לא נקנא? ואיך לא יגאה לבנו מזעם אפל, איך?

כשזוג צעיר עובר לגור אצל ההורים כי אין לו כסף למשכנתא או לשכר דירה, והעשיר קונה מטוס פרטי; כשאני מהרהר בתוגה אל מול גביע קוטג' בסופר בעוד אלה מתחרים על עוד נכס ציבורי שהופרט – איך לא אקנא? כשהם מוגנים במקלטי המס שלהם, ולנו אפילו גן הילדים לא מוכר כהוצאה מוכרת – איך לא נקפוץ את האגרוף?

זו צרות-עין, אומרים היחצנים, הספינולוגים, היועצים האסטרטגיים. אכן, צרה-העין. צרה העין כי צר הכיס. רוחבו = רוחבה.

(ההדגשות שלי).

אז נכון, זה מאד מאד לא תרבותי לחלל לוויה, ובמיוחד בדרך העלובה, המיתממת והילדותית שעשה את זה מר עוזיאל, אבל גם לא תרבותי לשאוב עוד ועוד משאבים, כשכבר יש לך כל מה שניניך יצטרכו אי פעם, כמו כלבה מיוחמת שלא יכולה להפסיק. לא יפה לאיים על עיתונים שאם הם יעזו לפרסם לקהל שלהם, שלא צורך תקשורת חילונית, שקמה מחאה על הגזל אז לא תפרסמו אצלם. הבריונות ה"תרבותית" עאלק שלכם נמאסה עלינו, גבירים יקרים. ואם אתם לא תתאפסו ותתחילו להסיר את ההתנגדויות שלכם לרפורמות הדרושות, ולא תפסיקו להתבריין על כל מי שרק מביע דעה או אפילו מדווח את המציאות האובייקטיבית, אנחנו בהחלט נמרר לכם את החיים כל כמה שפרולטרים עלובים ומעוטי משאבים שכמונו יכולים. אנחנו נחלל לכם את הלוויות (לפחות כשתבואו להיקבר באמצע העיר איפה שאנחנו לא יכולים, אבל כן גרים…); נחרב לכם את החתונות (החרא הבא שמתחתן בשטח ציבורי בלי לשלם עליו מחיר נאות ולקבל אישור סביבתית ותכנוני יחגוג את האירוע המסריח ביותר בחייו, ולא המאושר ביותר); נירק עליכם ברחוב, נפגין לכם מול הבתים (והמאבטחים שלכם מרשימים לנו את שערות הערווה) ונשפיל אתכם ככל אשר תמצא ידנו. אנחנו, בניגוד לחמורים מהש"ג, לא מקווים לעבוד אצלכם, ולא אכפת לנו שתזדיינו למקום אחר.

אה, ומסר לביבי, לטילן הלוגי שטייניץ ולכל חתיכת חרא חובב סיגרים אחר שנושא לטייקונים את המים מכל סיבה פסיכו-פתולוגית שהיא: הנ"ל מכוון גם אליכם. למעשה בעיקר אליכם. אם אתם הייתם משרתים אותנו במקום אותם, אז תשובה, האוליגרנוני (האח של ג'ודי) וכל שאר חבורת הזבל היו יכולים רק לנפנף באוזניים ולהתיישר עם המציאות ההגיונית יותר.

חבל רק שבכל לשון הרבים הזו אני מדבר לעצמי, לתולעים ולכמה עשרות שקוראים ומהנהנים בראש. רוב עם ישראל המטומטם? זה שמדביק סטיקרים של "אנחנו ננצח" , משתולל נוכח כל מלת ביקורת מתונה, ואחר כך נזכר לבכות ששלחו אותו למות סתם ואפילו למנות קרב לא דאגו לו? זה שגועה את סיסמאות ההסברה השחוקות של הכיבוש המטונף שמאפשר את המשך "מצב החירום" במסגרתו אנחנו נמכרים לאריסים לכנופיה קטנה? הוא יקבל "הנחה" קטנה במחיר הקוטג' (כלומר העלאה מתונה ביחס למחיר המופקע הקודם), יכריז על ניצחון כביר במאבק החברתי הכה-משמעותי שלו וימשיך להאמין שיש לנו ארץ נהדרת. כשאנשים כאן יבינו שהכיבוש פוגע גם בהם, שהוא זה שמאפשר את הקומבינה המסריחה הזו, כשאנשים יבינו כאן שהמאבק הוא שלנו – נגדם, כמו שאמר ארנון צדוק ב"מאחורי הסורגים", וכשהם יבינו שכל הסיפורים על גבינה זו או אחרת אינם אלא הסחת דעת שמשרתת את השלטון – אז אולי אפשר יהיה לנהל פה מהפכה אמיתית, ולא בשם הקוטג' המזוין.

אה, ועיקר שכחתי – התקבלה תרומה נכבדה ביותר בקרן להצלת הכותב ובני ביתו. אני מאחל לתורמת שיהיה לה תמיד מספיק כדי שתוכל לתעב האוליגרכים באופן תיאורטי בלבד, ולא מעמקי לבה וסבלה. תרמו גם אתם ותשאו ברכה.