עיתונות רדיקלית ללא מורא, ללא משוא פנים – ובלי לדפוק חשבון

הטור הזה לא נכתב בגלל משה סילמן, שלפני הכל אאחל לו, בשעה זו שהוא נאבק לפי דיווחים על חייו, רפואה שלמה וגם פרנסה. הטור הזה החל להיכתב אצלי בראש הרבה קודם, בעצם מתחילת עונת המחאה הנוכחית, אבל אין לכחד שמעשהו המזעזע של מר סילמן דרבן להעלות את הדברים על המסך.

נתעלם לרגע משלל הטוקבקיסטים ובעלי הטור למיניהם שכבר החלו לזרזר שסילמן אשם בתוקפנות נוראית, ש"אולי נפטרנו בזול מפרזיט" וש"עכשיו הוא יקבל 80% נכות מבט"ל וככה בכלל ייצא מורווח" (והו, הלוואי שאפשר היה פשוט להתעלם מהם). בניכוי אלה, הרי שהתגובה הרווחת (לפחות אצלי בפיד), מעבר כמובן לזו הרגשית והנחרדת, עסקה בעיקר בכך שזו "עוד הוכחה שביבי צריך ללכת הביתה"

ובכן, היות שמובטחני כי קוראיי הנאמנים (ואפילו המזדמנים) לא יחשדו שיש לי ויכוח כלשהו עם האמירה דלעיל, ארשה לעצמי לומר שבמקרה של סילמן – ושל רבים מאד וטובים כמוהו – זה לא שייך לביבינוקיו, וגם לא לבובת שר האוצר שטותניץ. כמובן שמדיניותם של אלה רק מחריפה את הסבל, אבל זה לא שייך.

מי שמאמין שהחלפתו של ראש הממשלה המכהן בכל אדם שיש לו או לה ולו אחוז סיכוי להתמנות במקומו (כן, כולל 'היי זאת שלי') תשנה את המצב באופן מהותי שוגה באשליות קשות. במקרה של סילמן, לדוגמא, מדובר בתוצאה של שיטות הפעולה של המוסד לביטוח לאומי שהוטמעו בו עוד בימי מפא"י הקשוחים, בהם עצמאים נחשבו לאויבי החברה ולעושקי הפרולטריון.

שום ראש ממשלה אינו יכול סתם כך לשנות זאת. וגם חוק כשלעצמו לא יעזור. צריך ראש ממשלה ושר אוצר שמוכנים ללכת למלחמה בפקידי האוצר (על זה ועוד שלל דברים אחרים), צריך למנות מנכ"ל ביטוח לאומי שמתמנה בידיעה שתפקידו לבצע מהפכה אדירה במוסד, וצריך בנוסף לכל אלה גם חקיקה מתאימה. מי שרואה את שלי, מופז, יהיר לפיד או כל אחד אחר מימין לדב חנין (שהוא, כמובן, חסר כל סיכוי להיבחר אפילו כשר, לא כל שכן ר"מ) עושה אפילו חלק מזה חי בלה–לה–לנד.

בדרך כלל, בדמוקרטיה, חלק גדול מהעוולות והבעיות ניתן, להלכה לפחות, לתיקון באמצעות הקלפי. בישראל, שהיא דה–כמו–קרטיה, זה כבר הרבה מעבר לזה. החלפת השלטון לא תעזור במאום. יש להחליף את המשטר.

לא, זו אינה קריאה לביטול הציונות. אני, ואת זה אולי קשה יותר לקלוט מקריאה חטופה בכתביי, דווקא בעד מדינת לאום עברית. אני אמנם חושב שאיחרנו את הרכבת להציל אותה, אבל הטור הזה לא עוסק בסכסוך, אז נעזוב את זה לפעם אחרת. לא מדובר גם בקריאה לצאת לרחובות ולהתחיל לירות חלילה בנציגי המדינה.

אז מה כן? האמת שיש לי רעיון מוצק, אבל לצערי לא מצאתי מי שירוץ אתי עליו. לא שאני מאשים אותם – ייתכן שבסירובם הצילו אותי מעצמי. בכל מקרה, בעוד שאני מוכן להסתכן למען המאבק ואפילו להישיר רומח אל טחנות רוח או להסתער כמעשה הפרשים הקלים, אני לא מוכן להיות זה שצועק "אחריי" ומגלה שהוא רץ מול פלאנקס האויב לגמרי לבדו. גם לי יש ילדים שצריכים את אבא שלהם יותר משהם צריכים שהוא יציל את מדינת ישראל – במיוחד שלאבא שלהם יש אזרחות אמריקאית. בנוסף לזה, אני גם חייב לומר שאני ממש לא רואה בעצמי מנהיג אידיאלי לדבר שכזה. יש לי, כמו שאמר החכם לי קאו, פגם קל באופיי. או כמה.

ואם נחזור לעניין: השילוב של חוק ההסדרים המתועב, תקנות שעת חירום הפשיסטיות וירושות נוספות מהכיבוש הבריטי כמו "פקודת המסים: גבייה" שמאפשרת למדינה להחרים לנו את כל רכושנו בלי אפילו לעבור בבית המשפט לצורך זה, הופכים את מה שמכונה "הדמוקרטיה הישראלית" לבדיחה עלובה.

המדינה הזו, שחוקיה ודרכי פעולתה הורכבו טלאי על טלאי, ובמקרים רבים באופן ומתוך כוונה אנטי–דמוקרטיים במהותם, הורגת אותנו הן במדיניות החוץ–ביטחון שלה והן במדיניותה הכלכלית. היא עושה זאת מבחירה, מתוך שיטה, ושום דבר לא ישנה אותה חוץ משביתה איטלקית של הפראיירים – לא אלה שמתעקשים להמשיך לשרת בכנופייה ששולפת ילדים ממיטותיהם בשלוש בבוקר, אלא אלה שסתם עובדים, משלמים מסים, מייצרים למדינה את ההייטק שהיא נורא אוהבת להתגאות בו ופשוט רוצים לחיות כמו בני אדם. המדינה ומנגנוניה הם האויב הכי גדול שלנו והסכנה הכי גדולה לשלומנו. הם ולא החמאס. הם ולא חיזבאללה. הם ולא הגרעין האיראני.

זה שרוב העם עדיין מסומם, מפוטם ומבוהם מכדי להתנער מחרגונו ולעלות על הבריקדות אינו סיבה שאנשים שכן מבינים את חומרת המצב לא יעשו מעשה. אף מהפיכה גדולה בהיסטוריה לא הותחלה על ידי רוב העם. לא הצרפתית, לא הרוסית, לא הסינית ואפילו לא מהפכת הקטיפה וכיוצא בזה החלפות משטר פחות עקובות מדם. תמיד חייב להיות קאדר מהפכני שימשוך את העסק קדימה, שידליק את הניצוץ הראשון.

ואל חשש – אם אכן ייעשה מעשה ויהיה לי למי להצטרף במרי אזרחי מוכרז שכזה, הרי שכמו בכל מהפכה מוצדקת, שלטון הרשע ייתן לנו בעצמו את הניצחון. במיוחד אם נקפיד על מרי אזרחי לא–אלים, הוא כבר יהפוך אותו (למרבה הצער, אבל באופן די בלתי–נמנע) לאלים, גם אם רק מצד אחד, וזה בסופו של דבר יעיר גם את הישנים. ועל כולנו, או אפילו רובנו, או גם מיעוט גדול מספיק – הם לא יכולים. השאלה היא רק אם אנחנו רוצים. לי, כאמור, יש גם אופציות אחרות. לא שהן נראות מי יודע מה מפתות בימים אלה, אבל נראה שהנשר ימשיך לדאות גם אחרי שהצבי מוכה הכלבת יתקע סופית את קרניו בעץ.

(הערה: הטקסט הבא פורסם במקור באנגלית במגזין 972, ומתורגם לעברית עקב בקשת הקהל, בדמותה של רוני גלבפיש היקרה)

טוב, זה היה מרשים. יהיו אשר יהיו המספרים האמיתיים (ואני אישית בספק אם היו בתל אביב יותר מרבע מיליון איש גג, אבל יכוליות שאני טועה), היו שם ימבה אנשים שהפגינו ימבה אמונה ותקווה – וייתכן שבסופו של דבר זו תהיה הבעיה.

מאז תחילת המחאה הזו, המרשימה והצודקת מאין כמותה, אני נאבק להבין למה, שלא כמו רוב חבריי והשותפים לדעתי הפוליטית, אני לא מצליח להיסחף בתקווה ובהתפעמות מכל העניין. האם זה הדיכאון האישי שלי, הנובע מעוני וחובות? האם זו האכזבה מוחצת הנפש שנחלתי לאחרונה מה"תקווה ושינוי" של נשיא ארצי האחרת, ברק אובררה? האם זו העובדה שאינני מצליח לראות שום נתיב בו תתורגם על האנרגיה הזו לשינוי פוליטי של ממש, זאת בשל היעדרה של כל הנהגה פוליטית שבאמת רוצה ובאמת מסוגלת לעשות זאת? האם זו העובדה המטרידה שהמחאה הזו (עם במות בעשרות, אם לא מאות אלפי שקלים בכל אחת מההפגנות) היו ממומנות היטב מדי מכדי שיצמחו סתם כך מתוך הקצף עלי צדפה, וטרם קיבלתי פירוט מניח את הדעת באשר לתורמים? אני עדיין לא בטוח. אבל למרות שהייתי שם במוצ"ש, וצעדתי את שלושת הקילומטרים ועמדתי בים האנשים הטובים והמאמינים, התחושה הסובייקטיבית הזו בעינה עומדת.

ברור כאלף שמשות שהממשלה הנוכחית לא תשנה שום דבר מזוין, למרות מלים נוגדות של כל מיני גלעד ארדן ושאר טינופות ליכוד. כמו שאמר לנציגי המחאה בפשטות ובכנות מנכ"ל משרדו אייל גבאי,  אין שום סיכוי שראש המכשלה ביבינוקיו יוותר על עיקרי אמונתו הכלכלית הכוללות קיצוץ מסי התאגידים והמיליארדרים לרמות הנמוכות ב-OECD, חלוקת אדמות המדינה לקבלנים תוך פטור מכל מיני זוטות מעיקות כמו תב"ע, תשתיות ושיקולי סביבה, או הזרמת כספים להתנחלויות על חשבון תחומי ישראל הריבונית (הידעתם שהתחלות הבנייה בשטחים הכבושים עלו בשנה האחרונה ב-660% בהשוואה לשנה הקודמת?).

גם פרופסור טרכטנברג ה"חברתי" והנוטה שמאלה (כמו הזין שלי, גם הוא נוטה שמאלה) הצהיר הרי שלא ימליץ לפרוץ את מסגרת התקציב. אז מה המטרה המחורבנת? מסגרת התקציב הנוכחי היא הרי הסיבה למחאה מלכתחילה.

לא כמובן שתקציבים וחוקים כלכליים יש להם משמעות כלשהי בארץ העוולות. מי שצריך שאסביר לו למה (בשתי מלים: חוק ההסדרים), שיגגל לבד ויקנה לעצמו מושג על המדינה המחורבנת שהוא חי בה. רק כדי לסבר את האוזן, אם חוק חינוך חובה חינם מגיל 3, שהועבר ב-1985, לא היה מסוכל כל שנה מחדש על ידי הקומבינה המסריחה הזו של נערי-האוצר-תשרוף-להם-האלה-את-המעיים, היו לי היום משהו כמו חמישים אלף שקל יותר והייתי יכול (הו, היומרה) להעביר כמה חודשים ברצף בלי להתחבא מכל טלפון שמא זה נושה שרוצה לנתק לי איזה עורק חיים חיוני או לעקל לי את הנשמה. וזה עם שני ילדים בלבד וכשלקטנה יש עוד את השנה הזו לפני שהיא מגיעה לחינוך (עאלק) חינם. אצל הורים לשלושה או ארבעה זה הרבה יותר. לא ייתכן כל שינוי בלי לבטל את חוק הלעג לדמוקרטיה הזה.

עכשיו, בתנאים נורמליים היה פה פתרון פשוט: לחכות את ה-18 חודש בערך שנותרו למועד הבחירות הבאות, ולהחליף את ביבי והקפיטליזם החזירי שלו במישהו שאשכרה ישנה את המצב. אלא מאי? לא נראה שיש מישהו שעונה להגדרה. מפלגת האופוזיציה העיקרית, קדימה, מורכבת מאנשים עוד יותר חזיריים בהשקפתם הכלכלית ועוד יותר מושחתים מבחינה אישית מאשר הליכוד.

המועמדת לראשות העבודה, שלי יחימוביץ'? נעזוב את זה שגם בהנהגתה יהיה למפלגת האבודה מזל להגיע למספר דו ספרתי של מנדטים, כוח שמעולם לא נתן לאיש במדינה הזו את משרד האוצר, שלא לדבר על היכולת לקבוע מה באמת יקרה בו. הנקודה המהותית יותר היא שבקריירה הפוליטית הקצרה שלה יחימוביץ' הוכיחה באותות ובמופתים שהיא לעולם לא תהסס להקריב עקרונות למען חישוב פוליטי ציני ופוזה של בתזונה קשוחה שיודעת לתקוע סכינים. בדיוק כשם שהיא הפנתה עורף לכל תמיכה של ממש בסיום הכיבוש הסרטני, כך היא תמכור את העקרונות החברתיים תמורת התחככות נעימה עם בעלי ההון ו"ריאליזם קר".

אז זה משאיר אותנו עם מפלגה חדשה היפותטית, שתופיע משום מקום ותינשא על גלי המחאה אל עמדת כוח. והנה, עם או בלי קשר, יש לנו את "השמאל הלאומי" – בהנהגת מחזאי שהשמאליות העיקרית שבה נודע היא תיעוב חרדים (תיעוב שיש בו גם הצדקה, לטעמי, ועדיין), האיש של ברק למשימות מלוכלכות לשעבר, שטוען שנולד מחדש והוא כיום מתעב את האיש שהיה (אני, כמו שאתם מבינים, עוד לא קניתי), ומתחמם על הקווים, אדם שהקפיטליזם החזירי טבוע אצלו בגנים פשוטו כמשמעו (מורשת מאביו המלעלע והגזען), אביר הבינוניות הריקה והנבערת, איש הג'ל בכבודו ובעצמו – יאיר לפיד. מי שחושב שמההרכב הזה יבוא שינוי חברתי יואיל נא בטובו לשלוף את האיבר שעמו חושבים מהחור שדרכו מחרבנים. תודה.

ומרצ, אותה שכחתי בגרסה האנגלית למאמר זה? טרנד מעניין נצפה בהפגנה: אנשים רבים לקחו ברצון את השלטים של מרצ, שהכריזו "מחזירים את מדינת הרווחה" – אבל תלשו מתוך השלט את שם המפלגה שהפיקה אותם. מה זה אומר על הסיכויים האלקטוראליים של זהבה וניצן תחשבו לבד.

אז עד כמה שאני יכול לראות, אין כל נתיב מציאותי שבו פרץ הגועל הזה כלפי השיטה הקיימת מיתרגם לשינוי ממשי כלשהו. הנתיב האפשרי היחיד, זה של התפקדות למפלגות העיקריות על מנת לשנות מבפנים את הרכב המועמדים שלהן ולהביא לבחירת ח"כים שיתמכו בשינוי, נראה לי דורש הרבה יותר מיקוד ואורך רוח מכפי שיש למספיק אנשים. יכול להיות שאני תופס תחת על הציבור, אבל ככה נראה לי.

החברים שלי בטוויטר וברשת בכלל מדברים על זה שההישג העיקרי כאן הוא "שינוי השיח", ושלראשונה תופסים עניינים כלכליים וחברתיים את מרכז הבמה, באופן שלא טילים ולא פיגועים הצליחו להסיט. אולי. אבל אני חושש שדווקא זה יוביל לכעס ולהתפכחות מאוכזבת מכל סיכוי לשינוי בדרכי שלום כשהם יראו שזה לא מזיז לאדוני המצב שריר בתחת. לכן, בפעם הבאה שהדיכוי והניצול יובילו להתפרצות של זעם, הוא לא יתבטא באוהלים ובשלטים שנונים, אלא בדם ואש, זכוכית מנופצת ותמרות עשן. ועם כל כמה שצד הפרא של הלב שלי אולי כמה בסתר לתרחיש שכזה, השכל עדיין יודע שתכלס, יותר עדיף בלי זה.

עד כאן דבר הבעסה מכרכור.

יאללה, נעלה את זה. על מחאת הרופאים וגם על שרה'לה והמשרתים, אינשאללה מחר.

נ.ב: הנאום של דפני ליף כלל כמה שורות מחץ מעולות (שאפו, דרור פויר), אבל היה ארוך מדי. בהרבה. מי שאהב אותו היה אוהב אותו גם בקצר יותר. מי שנשבר באמצע לא אהב אותו באורך הזה.