עיתונות רדיקלית ללא מורא, ללא משוא פנים – ובלי לדפוק חשבון

כמה מכם היו אדיבים מספיק לקרוא ולהגיב. תודה לכל המגיבים .תמשיכו בבקשה. בשביל זה אני כותב 🙂 

ונעבור לתשובותיי:

לעומר: אני מסיק שאין כאן עניין של פצצה מתקתקת, כי מספרים לנו שפס חשוד ברכישת בלון גז לצורך פיגוע. הוא הרי לא משתף פעולה, אז לא ממנו יודעים את זה. וזאת אומרת שכבר עצרו את התוכנית, ולכן שום דבר לא מתקתק. ותקרא גם את התשובה הבאה:

לדודי: לשבור נפשית? כלומר כמו שאמרתי: כל מה שצריך הוא להאשים אדם בפשע חמור מספיק, ואז אפשר להיפטר מהדקויות היפות של זכויות, הליך הוגן ו"חף מפשע עד שהוכחה אשמתו" – מה שכמובן מגביר מאד את האפשרות שאדם יורשע על לא עוול בכפו.

חשוב מאד מאד להבין: החברה לא נותנת זכויות לנאשמים כי היא מרחמת עליהם (עליהם…). אנחנו נותנים להם זכויות כי זו הדרך הטובה ביותר שנמצאה עד כה להגן מפני שגיאות של המערכת. או שלנאשמים יש זכויות, או שאין. אין באמצע. פשע מחריד מקבל עונש קשה, לא נענש בכך שיותר קל להרשיע אותך. נהפוך הוא. בנוסף, אם אדם שרוט מספיק כדי לבצע פיגוע, זה שתמנע ממנו להיפגש עם עו"ד זה לא מה שישבור אותו – בוודאי לא מיד. מכיוון שדחיפות עליונה היא ההצדקה היחידה לאמצעים של פצצה מתקתקת, זה לא מחזיק מים ביחס למניעת מפגש עם עו"ד.

לדודי, בנושא אחר: הכשל המודיעיני במקרה של 9/11 היה של ממשל בוש לא פחות מאשר של קלינטון. אתה צודק בנוגע לשינוי הגישה שלא נעשה בשמונה שנות קלינטון, אבל בוש היה זה שקיבל עדכון מודיעין יומי לנשיא, בשישה בפברואר 2001, שנשא את הכותרת "אוסאמה בן לאדן נחוש בדעתו לבצע פיגוע גדול בתחומי ארה"ב". בתקופת בוש הגיע לידי סוכנויות המודיעין מידע על סוכני אל דאעידה הלומידם טיסה בארה"ב. בתקופת בוש הגיע מידע על כוונת בן לאדן לחטוף מטוסים.

אבל בכל מקרה, האשמה היא מערכתית וכוללת ולא של צד זה או אחר. המחדל המערכתי התחיל עוד בתקופת הנשיא בוש האב, נמשך בימי קלינטון והתעצם בימי בוש. הבעיה העיקרית הייתה שהסוכנויות השונות לא מוכנות לעבוד יחד (גם היום) ולכן גם כשיש מידע הוא לא מגיע לידיין הנכונות. מודיעין טוב הוא בעיקרו חיבור 2+2. אבל שני ה"2" חייבים להגיע לאותו שולחן כדי שזה יקרה. עוד בעיה היא הסתמכות יתר על טכנולוגיה, על חשבון מרגלים ומנתחי מידע. (סון דזה אומר על זה דברים מעניינים). בכל מקרה, יחסי הנשיא וזרועות המודיעין היו בעייתיים מאז ומתמיד. אבל אין ספק שארבעת הממשלים האחרונים (בוש, קלינטון, קלינטון, בוש) אחראים יחדיו למחדלים של פוסט המלחמה הקרה.

ולדודי דבר קטן אחרון:  בעתיד הקרוב אענה למה המלחמה בעיראק, על אף שאחת מתוצאותיה רצויה ביותר, נפשעת עשרות מונים מהמלחמה ביוגוסלביה (או בעצם למה המלחמה בעיראק נפשעת והמלחמה ביוגוסלביה לא). 

לאלון: אתה צודק בהחלט לגבי מיעוט יחסי של פיגועים נגד ערבים. מצד שני, כן יש פיגועים, יש התנכלויות, תקיפות וגם רציחות. וכשיש, הדין כמעט שלא ניתן ובוודאי שחיי הסובבים אינם נפגעים כמו שקורה לפלסטינים קורה כשמישהו ברדיוס עשרה קילומטר זורק אבן. בכל מקרה, טרוריסט הוא טרוריסט. יש לתת לו משפט הוגן ואם הוא נמצא אשם יש להעניש.

לדג מסריח: תודה על ההערות. אני תמיד שואף לשפר את הכתיבה שלי, אבל בגדול זה הסגנון. זה אני. לגבי המבנה אתה צודק בהחלט. אני רק לומד את המבנה של רשימות, ואני מבטיח לשפר את הנושא. לגבי עשבים וגאווה: אתה צודק שזה לא עניין להתגאות בו. אני אישית חושב שזה גם לא עניין להתבייש בו. אם לא היו רודפים אותי ואת יתר חובבי העשב הטוב בגלל חיבתנו אליו, לא הייתי טורח להזכיר את זה. תן יד להפסקת הרדיפה ותראה שכל הטררם סביב העניין דווקא יפחת.

ולסיום, לקוקו. תודה לך על נימתך האדיבה, אבל צר לי להודיע לך שטעית כמעט בכל פרט. חמור מכל, טעית  בעניין התחביב שלי: התחביב שלי אינו "להתיח רפש" אלא לראות אנשים נחמדים כמוך מקבלים אולקוס למראה העובדה שרדיפה טיפשית, מרושעת, שקרית ברובה ומוגזמת מעל ומעבר לא הצליחה עדיין לשבור אותי. אני מאחל לך גזים נעימים, וחיים ארוכים של מעקב רצוף תסכול אחר התקדמותי הצנועה.

ולשאר בית Israhell: שיהיה יום ירוק ושבת שלום.