ילד שטוף שנאה ורצחנות יוצא לשער שכם לדקור אזרח, שלא הכיר ולא עשה לו דבר, רק כי הוא יהודי, ולכן מסמל את הכיבוש השנוא בצדק – ולמי אכפת שזה חרדי שאולי מתעב את המשטר הציוני לא פחות ממנו.

ילדה, שטופת עליונות ופחד מצמית שתולדתו ברגשות אשם, יורה בילד הראשון לא רק כדור אחד שמפיל אותו לקרקע ומנטרל אותו כסכנה למישהו זולתו, אלא עוד אחד, ועוד אחד, ועוד אחד – כתב הארץ המצוין ניר חסון, שהיה במקום, ספר לפחות שלוש יריות במחבל השכוב וחסר האונים – ולמי אכפת שזה יגרום רק נזק לכל המטרות שהילדה מוצבת שם (שלא בטובתה) להגן עליהן.

אבל עזבו אתכם מוסר. אני קצת סמולני בלאי. למה? כי אמנם יש לי את שריר התרעומת מול עוול מוסרי, אבל לא פחות מזה – אולי יותר – מעצבנת אותי טיפשות. מעצבן אותי כשהצד שלי חותך את האף בשביל להרגיז את הפנים.

לא מעניין אתכם כל התחארווט של זכויות אדם, פשעי מלחמה, צלם אנוש וכן\לא היתה סכנת חיים? מעניין אתכם רק שהנבלה יקבל מה שמגיע לו וכמה שיותר? סבבה (לא סבבה, אבל לצורך העניין נזרום). שבו שנייה ואסביר לכם למה גם לפי הראש הזה, לוודא הריגה ככה זה הכי מטומטם.

בואו נראה קודם את התוצאות מההתנהלות שלפנינו:

1. כל העולם מדבר על הוצאה להורג של קלגסי ישראל, במקום על פלסטיני שדקר אזרח תמים בלי שום סיבה
2. יהיו דרישות לחקירות וכאב ראש אדיר ללוחמ\ת היורה ומפקדיה במעלה השרשרת.
3. אמא של הטמבל המבולבל והרצחני תקבל פנסיה לכבודו.

ועיקר שכחנו לציין – נתנו לטמבל את מה שרצה: להפוך לשהיד. אתם לא חושבים שהוא דמיין לעצמו שהוא יוצא מזה חי, נכון? הוא רצה להקריב את עצמו על מזבח האמירה "תראו איזה זבל ישראל, איך היא מתנהגת, איך היא רוצחת כשאין צורך".

עכשיו קבלו תרחיש שונה:

ירייה אחת

המפגע על הקרקע.

אחת הלוחמות ניגשת בחיפוי ובועטת לו את הסכין מהיד. תוך כדי היא דורכת לו על היד ומוחצת מה שיותר עצמות קטנות. היא מעמידה פני מועדת, ונוחתת עם העקב של המגף הצה"לי על הברך או הקרסול של המפגע. אם הוא מתעוות ככה שהוא מגביל את תנועתה, היא יכולה גם לבעוט לו בפנים כדי להשתחרר. העיקר שייראה מידתי.

למיטיבות לכת: חבר\ה אחרת בכוח עושים כאילו הם באים לתקוף את המחבל הנאנק על הקרקע, מפקד\ת הכוח מרחיקים אותם.

כאילו, אתם זוכרים שאתם לייב שמה, כן? שכל מה שאתם עושים במצב כזה יככב במהדורות? יופי. נא להתנהג בהתאם, כמו שאומרים בפח הגדול שאתם בטח צופים בו באדיקות. ואני מדבר לא לילדה בת ה-19 שווידאה הריגה בלי שום סיבה. היא סתם ילדה שטופת מוח שמשרתת בצבא הכיבוש בכפייה והוסללה לשם כל חייה.

אני מדבר, כדרג ראשון של אחריות, על המפקדים שלה שהגיע הזמן שיבינו, קיביניצ'ורט בלאט, את כללי המשחק שהם משתתפים בו. לא, טמבלים, המטרה היא לא לצבור כמה שיותר גופות. זה טיפה יותר מתוחכם מזה. עכשיו שימו את כלי הדמקה בצד וננסה שוב לשחק שחמט. אנחנו היהודים אמורים להיות טובים בזה.