עיתונות רדיקלית ללא מורא, ללא משוא פנים – ובלי לדפוק חשבון

כל פעם שאני מנסה להעלות זה זורק אותי החוצה ודורש סיסמא. בלוג חי אי אפשר לעשות ככה. קקה.

טוב, הנה עלה ובדיוק גול בשעה טובה. יפה מאד ביז'ו. בלי קשר, כיאל ומשומר משחקים מזעזע. שניהם צריכים לרדת במחצית. יאללה, נעלה את זה.

המשחק הזה לא יכריע את האליפות כמובן, אלא אם כן האף שלי צודק ובית"ר הולכת לעשות לחיפה מה שחיפה עשתה לה ב-1984. ניצחון פה והיא חופשי מסוגלת. מהפך פה והפועל מסוגלת.

בכל מקרה, אלה הסמסים ששלחתי לידידי גיא סבר (איש השיווק והפיתוח העסקי התותח, שיצר לוואלה רבים משיתופי הפעולה מהם היא נהנית עד היום):

אה, זה מתחיל ממצב 2:1. את המחצית הראשונה החמצתי עקב ילדים. ראיתי את הגול של מרעי. מי זה הבחור? מן איפה הוא?

NiteVision ‎(22:10):
יאללה לפרק אותם
SMS was sent by Pelephone
NiteVision ‎(22:18):
רק בכדור!!!!
SMS was sent by Pelephone
NiteVision ‎(22:18):
רואים בבירור. השופט הרס את המשחק
SMS was sent by Pelephone
NiteVision ‎(22:18):
צר לי
SMS was sent by Pelephone
NiteVision ‎(22:19):
כדור ביניים….. ריפליי! אינסטנט פאקינג ריפליי.
SMS was sent by Pelephone
NiteVision ‎(22:19):
אלקולומברה הקוון מלך המשחק
SMS was sent by Pelephone
NiteVision ‎(22:21):
קנדה צריך לצאת
SMS was sent by Pelephone
NiteVision ‎(22:24):
אני את הגולים של בית"ר החמצתי (גם בשידור מחצית)
SMS was sent by Pelephone
NiteVision ‎(22:24):
המרעי הזה מוצא חן בעיניי. בן דוד? דרוזי?
SMS was sent by Pelephone
NiteVision ‎(22:24):
הרמה יפה של קנדה
SMS was sent by Pelephone
NiteVision ‎(22:28):
איזו התקפה של ביתר
SMS was sent by Pelephone
NiteVision ‎(22:30):
יפה לך. הולך משחק בשלושה חודשים, נופל על זה 🙂
SMS was sent by Pelephone
NiteVision ‎(22:33):
אהההההה 🙂 אמרת הולך
SMS was sent by Pelephone
NiteVision ‎(22:34):
משחק אירופי לכל דבר. לא צ'מפיונס, אבל בונדסליגה טוב
SMS was sent by Pelephone
NiteVision ‎(22:34):
טוב, בונדסליגה טוב מינוס 😛

22:41 מאז נגמר להפועל חלון ההזדמנויות, אלא אם כן…. לא
יאללה, סאוממו, שיהיה עוד גול, לא אכפת לאן
כפיים לברוכיאן. שחקן תענוג.

טופ. בית"ר לוקחת אליפות. הרגשתי את זה לפני כשלושה שבועות, וכרגע נראה לי שהסגל פשוט יעשה את שלו. הם במוד של "פאק, אנחנו פשוט נעשה את זה". ואם לא אז אלישע לוי מאמן ענק. ענק. לסגל של מכבי חיפה אין שום סיבה להוביל את הליגה בארבע נקודות עם תחילת הסיבוב השלישי. הפתיחה המצוינת שאליה הוביל אותם אלישע חיפתה על סגל מאד לא עמוק ודי זקן בעמדות מפתח. לבית"ר יש את הסגל הטוב ביותר בליגה בהפרש די ניכר. פשוט איכות עצומה בכל קו וכמעט בכל עמדה נפרדת, ועומק בנוסף.

היה משחק מצוין. אם הליגה היתה נראית יותר ככה היה לנו יותר מעניין בחיים. שוין.

עדכון: כן, שמתי לב שבכלל לא ספרתי את נתניה בסיפור הזה. לא יודע, לא מאמין, למרות שזה מה שהכי ישמח אותי מכל ארבע האפשרויות (שלוש, אם נוציא את הפועל אחרי הערב).

אחחחחחחח. אין כמו להגיע לעבודה טרוט עיניים, על שעתיים שינה בלחץ על הספה של חבר, אבל לדעת שראית, לייב ובצבע, את אחד מרגעי הספורט הגדולים של כל הזמנים.

אמרו שאי אפשר לעצור אותם, שהם מושלמים, שהם משחקים פוטבול של משחק וידאו ושיש להם עדיפות בכל עמדה ועמדה כולל במאמן. אמרו שאיליי לא יוכל להמשיך ברמה שהפגין (לראשונה בחייו) בפלייאוף הזה. שהוא יחזור להיות הטמבל הלחוץ עם המבט האבוד בעיניים. בווגאס אמרו שהפטריוטס ינצחו בהפרש 12. את איליי מאנינג, מאמנו טום קופלין, חוליית ההגנה שלהם וכל הניו יורק ג'איינטס כל זה לא עניין. הם באו לשחק פוטבול, לשפוך את הלב, להשאיר את כל הזין על המגרש ולקוות שזה יספיק. וואללה הספיק.

המהלך הזה של איליי מאנינג, שבורח מסאק בטוח בידי חצי הגנה, משתחרר ומוצא את דייויד טיירי, שמדביק את הכדור לקסדה ונאחז בו תוך כדי התגלגלות – זה ייכנס לפנתיאון ההיילייטס. אפילו אם איליי מאנינג לא ישלים אפילו עוד מסירה אחת בחיים שלו – את המהלך הזה יראו כל זמן שיהיה פוטבול בטלוויזיה.

לא רציתי לתת פריוויו לסופרבול כאן. לא רציתי לדבר. קיוויתי שזה יקרה, אבל לא לגמרי האמנתי, וכשהוצאתי יותר ממאה שקל על אוכל לחבר'ה, קיוויתי רק שיהיה משחק אחרי המחצית.

מדהים כמה שמחה בלב יכול הספורט לעשות – גם בגיל 37, עם שני ילדים וימבה טרדות של מבוגרים, ותשוקה פוחתת להישאר ער כל שבוע ושבוע לתוך הלילה כדי לראות עוד משחק. גם כן מצחיק קצת שאני ככה חוגג על ניצחון, שהוא לא רק לא של כל הקבוצה שלי אלא למעשה של היריבה העירונית שלה. נכון, אבל קודם כל, בפוטבול מעולם לא שנאתי נורא את הג'איינטס ותמיד הייתי בעדם (לוקאל פטריוטיזם) בכל פעם שזה לא בא על חשבון הג'טס האהובים והאומללים שלי. דבר שני, הפטריוטס היו השנה כל-כך מאוסים, כל-כך יהירים ומגעילים, שמאז עשה דניאל-סאן את תרגיל החסידה ודפק למניאק מקוברה-קאי את הבעיטה לתוך המצח ב"קראטה קיד" לא היה כזה רגע של צדק פואטי בשום סוג של תחליף מלחמה המוכר לאדם.

ולכן, אם לקנח בציטוט מתוך שירה של להקת Three Dog Night:

Joy to the world

All the boys and Girls

Joy to the fishes in the deep blue sea

Joy to you and me

ולסיום, איך לא, הקשר הפוליטי: באביב 1999 ביקש עלי מוהר (זכר צדיק וקדוש לברכה) מהכוחות השולטים בבריאה חמישה דברים קטנים, שיעשו לו סבבה בלב. ארבעה היו ספורטיביים (אליפות, גביע וגביע אירופה למנצ'סטר יונייטד, גביע המדינה להפועל תל אביב), ואחד היה ניצחון לאהוד ברק בבחירות מול ביביהו. עלי, שרבות היו המעלות הטובות אשר למקום עליו, קיבל את כל החמישה. אני הקטן, החוטא והלא ראוי, שקיבלתי כבר בונבון ענק, מבקש רק עוד דבר אחד כדי להשלים לי חורף מופלא: ניצחון של אובאמה מחר. יש מצב? יכוליות דבר כזה? תשאלו את איליי מאנינג. שירו אתי:  Joy to the world…

יש עוד פוסט אמריקה בדרך, קינדער, אבל היות שכבר ננזפתי על היעדר התייחסות למה שבאמת חשוב בחיים, אני רוצה להגיד שהסיבוב השני של הפלייאוף בליגה הטובה בעולם מתחיל בצורה יוצאת מן הכלל. לאמבו פילד בגרין ביי, שלג, שני פאמבלים ביתיים של המארחת, 14-0 לסיאטל, ואז ט"ד מהסרטים של פארב לג'נניגס. ולרקורד – אני אומר שגרין ביי לוקחים (עכשיו 6:57 לסוף הרבע הראשון, 14-7 סיאטל).

ומה יהיה במשחק המאוחר? קמיעות ברכה והגנה בברכת האלה הטובה כבר נרכשו לה"ה מוריס ג'ונס דרו, פרד טיילור, דייויד ג'רארד, מרקוס סטראוד, ג'ון הנדרסון, ראשין מאתיס וכמה טובים וראויים אחרים.

יאללה פוטבול!

טוב, פוסט ארוך יותר, על הנחת שעשו בחורינו השגיבים וגם על עניינים אחרים, בקרוב. אבל בינתיים, קחו בבקשה שיר מקורי פרי עטי. אני חושב שתזהו את המנגינה המתאימה לבד.

שמחה רבה שמחה רבה \ פיפו הבקיע, תואר בא

שמחה רבה שמחה רבה \ פיפו הבקיע, תואר בא

בנו, בנו, בנו ארון עם מדפים

מילאו, מילאו, מילאו מדפיי בגביעים

שמחה רבה….

ונשיקה אני אביא \ למלך פיפו אינזאגי

שמחה רבה …

נכון יפה? בטח יפה. היום – הכל יפה. (טוב, לא הכל, המשחק עצמו מאמש עדיין היה די חרבנה, אבל למי אכפת! הגביע שב הביתה, וזה כל מה שחשוב).

חדשות מצוינות לספורט הישראלי ולישראל בכלל. הגישה החיובית של ראש הממשלה אולמרט ליוזמת השלום של הליגה הערבת כבר נושאת פירות. ממקורות מהימנים נמסר למדור מצוין וחינוכי זה שאישיות ערבית בכירה ביותר החליטה לרכוש מועדון כדורגל בליגת העל. התבקשתי לא לחשוף את זהות האדם או הקבוצה, אבל מדובר באישיות שכבר מעורבת בכדורגל בעולם. אז מה זה אומר? שלארקדי לא הולך להיות קל בשנה הבאה…

צפו להתפתחויות בפרשה.

(האייטם המובטח שלי על הגמרים האזוריים עלה בוואלה)

מאת: מוסה גבאי
************************

חותמת האשרור של יריב גדול

טדי ברוסקי הוא שחקן נפלא , ספורטאי ענק ואדם גדול, שמאחוריו שורה אינסופית כמעט של רגעים גדולים על המגרש ומחוצה לו. האיש היה לב ההגנה בקבוצה שזכתה בשלושה סופרבולים, וסיפור השיקום שלו מארוע מוחי הינו מופת של אומץ ונחישות. רבים גם זוכרים בחום את התמונות שלו משתעשע על הדשא עם שני בניו הקטנים ערב הסופרבול השלישי שלו. אתמול – בתום משחק חלש של ההגנה בהנהגתו, נוסף עוד רגע אחד לרשימה: שניות לאחר תום המשחק ברוסקי פילס דרכו אל פייטון מנינג (הפעם דרך גדודי צלמים ולא דרך האופנסיב ליין של הקולטס) כדי לברך אותו ולאחל לו בהצלחה. אחרי שהשביע אותו מרורים לאורך שנים ארוכות, הוא היה הראשון לחבק את יריבו הותיק. ומי שראה את מנינג, היבשוש בדרך כלל, משתפך במסיבת העתונאים כשהוא מדבר – שוב ושוב -על הרגע הזה, יכול להבין כמה משמעותי הוא היה עבורו. כי כדי להפוך לאחד מהגדולים באמת, אתה זקוק ליריבים גדולים באמת. יותר מכך – אתה צריך לזכות בהערכתם של יריבים כאלה. טדי ברוסקי מבין את זה, כי טדי ברוסקי שייך לחבורה של הגדולים באמת.
  

המשקל האמיתי של הקוף על הגב

בשבועות האחרונים ניטש במלוא עוזו הויכוח הבלתי פוסק בשאלת פייטון מנינג –  וינר אגדי או לוזר אולטימטיבי . הויכוח הזה הוא מן הסתם כבר נחלת העבר, אבל על דבר אחד דומה שאין מחלוקת : האיש די צנון.תמיד התלמיד הכי טוב, תמיד שקדן, חרוץ ויסודי. תמיד אומר את הדבר הנכון, ונראה שגם מאמין בו. מדקלם את כל הססמאות המקובלות, וגם חי לפיהן. שנים הוא שב וטוען בראיונות עד כמה הוא לא חושב על מקומו בהיסטוריה, עד כמה הדיון בשאלת הוינריות זר לו, עד כמה הביקורת מבחוץ לא נוגעת בו.אתמול, דקה לסיום המשחק, כשהוא סיים להביא את קבוצתו מפי התהום אל סף הארץ המובטחת, כל המסיכות הללו נסדקו. דקה לסוף, הכדור בידיים של האיש האחרון שהיית רוצה לראות מולך במצב כזה, ופייטון מנינג מוריד את הראש ולא מסוגל להסתכל, ברגע שכולו אמת ואנושיות. וזמן קצר לאחר מכן, כשמרלין ג'קסון חוטף את הכדור ומנינג קם מהספסל, הפנים שלו נראות כמו מישהו שנולד הרגע מחדש.
 
קרה לכם פעם, במהלך מסע בצבא או טיול רגלי ארוך, שהפסקתם להרגיש את התיק שאתם סוחבים? ורק אחר כך, כשהתיישבתם לנוח והסרתם אותו מעליכם, הבנתם עד כמה כבד הוא היה בעצם? ככה בדיוק – רק פי אלף – הרגיש מנינג ביום ראשון.דומה שרק כאשר סוף סוף הוסר מעליו הנטל, ומלאכת השכנוע העצמי כבר הפכה מיותרת, הוא הבין באמת כמה שקל הקוף הזה שישב לו על הגב.

העקביות של המאמן המושמץ

פייטון לא היה לבדו מול הביקורת כל השנים הללו. טוני דאנג'י זכה גם הוא לחלקו הנכבד בענין, וגם עבורו השלים המשחק אתמול מסע ארוך אל עבר הגאולה. מענין שהתקשורת  האמריקאית נמנעת מלאזכר את מותו הטרגי של בנו לפני הפלייאוף  של השנה שעברה. מכיון שהאמריקאים לא בדיוק מצטיינים באיפוק, ובודאי אינם כאלה שיוותרו על מסחטת דמעות פוטנציאלית, אני מעז לנחש שהדבר נובע מבקשתה המפורשת של המשפחה. אם כך אכן הדבר, זו רק דוגמה לדרך האצילית בה מתנהל האיש הזה.  דוגמה אחרת היא האופן העקבי, הסבלני והמתמיד שבו דאנג'י תמך בהגנה המושמצת שלו לאורך העונה כולה. יותר מתמיד, אנחנו חיים בעידן של סיפוקים מיידים, של מדיה עצבנית ואלימה ואוהדי ספורט חסרי סבלנות. מול כל המגמות האלה התייצב דאנג'י מדי שבוע, אחרי עוד מפגן מזעזע של ההגנה שלו – ספג את הביקורות, שמע את הקולות, ולא מש מהאמת הפנימית שלו: "זו ההגנה שלי, ואני מאמין בה. אני יודע שיש לנו מה לתקן, אבל משוכנע שאנחנו יכולים לעשות זאת". הוא לא נכנע לקולות שדרשו להחליף את זה ולזרוק את ההוא. הוא לא הפסיק לגבות את השחקנים שלו.הוא לא הפסיק להאמין בהם. בשקט, בסבלנות ובהרבה עבודה הוא תיקן את הדרוש תיקון, והמשחק ביום ראשון (כמו השניים שקדמו לו) היווה גמול ראוי לכך. גם לאבי סמית' נהג באופן דומה עם הקווטרבק שלו, ועכשיו יש לשני המאמנים הללו דייט בעוד שבועיים במיאמי.

צביטת החרטה של אדג'

והערת אגב לסיום – כשג'וזף אדאי פרץ לתוך האנד-זון דקה לסיום המשחק, וה RCA  דום איים להתפוצץ מהטירוף שאחז בקהל – איפה אתם חושבים היה אדג'רין ג'יימס? האם הוא ישב מול המרקע היכן שהוא? אם כן, יכול להיות שלרגע אחד, קצר וחולף, עברה בו צביטה עזה של חרטה?

************************

מסכן הבחור, אבל שיהיה מסכן בבית"ר, לא בנבחרת.

ומישהו יכול להסביר למה טוטו תמוז לא פותח? למה קשטן פותח עם חלוץ אחד בבית? למה החיים שלנו בזבל?

ועד הטכנאים מכה שנית

מה זמני, מה? זה נפלא! העם מודה לחידלון האישים של ועד טכנאי ערוץ 1 (אחי, שעבד פעם בחדר השידור הגדול בארץ, טוען שזו תקלה סופר-פשוטה לתיקון), ודורש במפגיע שאם כבר לראות את בחורינו מקבלים בראש, לפחות שייחסכו מאיתנו השטויות של נוימן את וייץ.

עדכון: רק דיברתי… מצד שני, אני מוכן אפילו לסבול את המטומטמים בתא השידור בשביל עוד גול. יאללה, דיל או לא דיל?

"הוא היה האחרון בדרך לשער!!!!"

מילא דני נוימן, הוא אידיוט ידוע. אבל אלון חזן? מה לעזאזל הבעיה שלכם? החוק שאומר "שחקן המכשיל יריב בעודו האחרון בדרך לשער יורחק" לא חל על שוערים שיוצאים לכדור בצורה לגיטימית! אחרת כל פנדל היה גורר אדום. מה, האנשים האלה אידיוטים?

באשר למשחק עצמו – בינתיים תוצאה צודקת. מהדקה ה-25 החל לחץ של קרואטיה שהיה ברור שיסתיים בשער (אם לא שלהם, שלנו במתפרצת מקרית), ובדקה ה-31 אמרתי לעצמי "חמש דקות גג יש גול". לקח שלוש.

כשראיתי את ההחזרה הכושלת לאחור הייתי בטוח שזה גרשון, אבל מתברר שלא צריך לחכות עד דמדומי הקריירה כדי להיות חמור.

נו, הסתיים המונדיאל. היה דווקא משחק לא רע, אחד הטובים בטורניר – וכמה עצוב שזה המצב.

התוצאה לא מספקת רגשית. מצד אחד, הייתי בעד איטליה מלכתחילה. מצד שני, צרפת שלטה רוב המחצית השנייה וכל ההארכה, כולל בעשרה שחקנים. מצד שלישי, גם גנבו לאיטליה גול חוקי לגמרי וגם ליפי שוב ניסה לנצח עם חילופים התקפיים, הם פשוט לא היו טובים הפעם.

ההצלה של בופון מהנגיחה של זידאן תיכנס לפנתיאון, יחסית לגמר היה משחק טוב. אבל…זה לא זה. איטליה תיזכר כאחת האלופות הפחות מלהיבות, אבל זה לא שלמישהו אחר הגיע הרבה יותר.

שוין. עוד פחות מחודש נפתחים מחנות האימונים ב-NFL. לפחות שם נקבל תמורה בעד האגרה.

איזה קתארזיס. 118 דקות מתעצבנים שאין גולים, שאין כמעט הזדמנויות (ודווקא היה משחק טוב, ותיכף נגיע לזה), ואז פירלו במסירה גאונית, וג'ילארדינו בעוד אחת, ושתי בעיטות בטאץ' מושלם, ואתה יוצא עם חיוך על הפנים – במיוחד שהצדק נעשה. אז ניגש להערות:

1. לפני הכל, הרבה הרבה כבוד ליורגן קלינסמן. איזה מלך. ירדו לו לנשמה והאיש הביא להם נבחרת טובה, מאוזנת, שמשחקת כדורגל שמייח והיתה רחוקה כחוט הניילון הדק מעלייה לגמר.

2. המשחק הזה, שמבחינת כדורגל היה אחד מהשניים-שלושה הטובים בטורניר, מוכיח ביתר שאת את טענתי לגבי הצורך בשינוי חוקים כלשהם בכדורגל. משחק כזה, עם התקפות יפות עד ה-16 וקצב משובח, לא ייתכן שייגמר ב-0:0 אחרי 90 דקות, ועם די מעט הזדמנויות ממשיות לגול.

3. אני חושב שבאלאק אובר-רייטד. במאני טיים הוא פשוט לא לקח את המשחק עליו.

4. מרצ'לו ליפי מלך עצום ורב. כמו שצריך לעשות, כמו שדורש הכבוד, עלה להארכה, שם את הזין על השולחן ואמר "אני הולך על ניצחון". אחרי משחק מאוזן בתכלית, איטליה פשוט שטפו את המגרש כל ההארכה, שלטו בעליל ואם הם היו מפסידים בפנדלים זה היה עוול לדורות.

5. אני ציינתי כבר במהלך הטורניר הזה שהעם מאד מרוצה מתפקודם של שחקני מילאן? אז הנה אני מציין. גאטוסו, האמת, היה חלש הערב, והפסיד בחלק ניכר ממאבקי ה-1 על 1 שלו. אבל פירלו עם המסירה לגול הראשון, ג'ילארדינו עם השני (והקורה בתחילת ההארכה) – העם, כאמור, מרוצה.

6. אודונקור הוא לא סתם גימיק ("אה, איזה מגניב, כושי בנבחרת גרמניה, הניאו-נאצים מתפוצצים…"), הוא בנזונה של שחקן.

7. נראה לי שזהו להרגע, וצריך הרי גם לישון קצת, אז….

8. בברכה