עיתונות רדיקלית ללא מורא, ללא משוא פנים – ובלי לדפוק חשבון

פרידה מאריק. ממליץ להחזיק את זה פתוח במקביל בשביל הפלייליסט בזמן הקריאה (אתם מוזמנים כמובן לקרוא גם את הגרסה האנגלית, הארוכה בהרבה והמלאה פרטים שבוודאי מוכרים לרובכם).

כשהתפרסם לפני ימים אחדים שאריק איינשטיין "יתחרה בשלמה ארצי" (לא בשביל להעליב אבל פחחחחח, כן? נמשיך),ויתחיל לפרסם טור שבועי במעריב המחודש, חוויתי תחושה מוזרה של התרגשות מעורבת בחשש. מצד אחד, אתגר חדש לאליל של הישראליות, אחרי שני עשורים של האטה הולכת וגוברת בתרומתו בת חצי המאה לפסקול החיים שלנו. זה יכול להיות מגניב. מצד שני, זה יכול היה להיות נפילה ומה–זה לא רציתי שתהיה לאריק נפילה. ופתאום אני לא צריך לדאוג. זה כבר לא יהיה.

אז כמובן שיש מי שכבר התחילו להגיד שהאשכנזים שוב כופים את ההעדפות השבטיות הפנימיות שלהם על כולם, ואני לא אתחיל להגיד לאנשים מה אריק היה בשבילם. מה שכן יש לי זה סיפור קטן שכמו ששופטים אוהבים להגיד, מציתי מניסיון חיי. בסוף היסודי החבר הכי טוב שלי היה נסים שלום. נסים (כמו החבר הכי טוב השני שלי, בן דודו אייל גבאי) בא ממשפחה עיראקית הארדקור. הוריו וקרוביהם בני דורם תקשרו בעיקר בעיראקית ושמעו בעיקר מוזיקה בערבית כשהם לא שמעו מוזיקה מזרחית של הפיפטיז–סיקסטיז, ג'ו עמר וכאלה. נסים דיבר עיראקית שוטפת כילד והיה מי שהכיר לי את דקלון ובן מוש, צלילי הכרם וכאלה. לא משתכנז ולא סובל מתודעה כוזבת, בקיצור. הוא גם היה חולה על אריק. במוצהר. סבבה? סבבה.

ככל שאני חושב על זה, אני לא מצליח לחשוב על אמן מופיע, בארץ או בעולם, שהיה כה מרכזי לתרבות שלו על פני יותר מתחום אחד. אולי בוב הופ. בארץ רק הגשש החיוור יכולים להשתוות אליו מבחינת הצלחה בתחום הזמר וההומור כאחד. אבל הם היו שלושה והוא לבד היה אריק איינשטיין. פונזי, לנון, מקארטני, ספרינגסטין ופול ניומן שלנו באיש אחד. הגבר שרוב הבחורות רצו ורוב הבחורים רצו להיות. ומילא זה – אריק היה כל–כך אסלי ונשמה שלא יכולת אפילו לנטור לו שהוא כן ואתה לא.

רשימת להיטי הענק שלו לבדה מדהימה. נתח כה עצום מהפסקול האולטימטיבי של מיטב מוזיקת הפופ והרוק בישראל. פלוס מערכונים מכוננים, פלוס סרטים מכוננים… בסדר, אז לא כל אחד אוהב מציצים ולא כל אחד אוהב רוק, אבל קשה לי להאמין שיש ישראלי יהודי ממין כלשהו בני 30 ומעלה שגדלו בארץ שלא אוהבים משהו שהאיש עשה, אם לא יותר ממשהו אחד.

אריק איינשטיין, ששאף בכלל לעסוק בספורט ורק סעיף על קוצר ראייה מנע ממנו לשרת בצבא כמדריך ספורט, החל כתוצר סטנדרטי של עולם הבידור הישראלי, שנשלט על ידי בוגרי הלהקות הצבאיות. משמסלול המד"ס נחסם בפניו, עודד אותו אביו, שחקן תיאטרון האוהל יעקב איינשטיין, לנסות להתקבל ללהקה צבאית. בוחניו באודישן ללהקת הנח"ל היו כוכב העל של התקופה חיים טופול והמצחיקן העולה אורי זוהר. הילד עבר את הבחינה והצטרף לסוללת הכוכבים של להקת הנח"ל, כשהוא מסיים את שירותו ככוכב הבלתי מעורער שלה.

בתחילת דרכו אחרי השחרור הוא שיחק בתיאטרון (הסמבטיון, האוהל, מופע זוגי עם אילנה רובינא) במקביל לפעילות בהרכבי האולסטאר המוזיקליים בצל ירוק ושלישיית גשר הירקון. למרות שלא למד משחק בשום מסגרת מסודרת, ביצועיו על הבמה עברו אפילו את מבחנו המחמיר של הבקר המיתולוגי חיים גמזו, אותו הנציח אפרים קישון בהמצאת הביטוי "לגמוז נָפֶש". ב-1966 חבר איינשטיין לשמוליק קראוס וג'וזי כץ להרכב “החלונות הגבוהים”, והחל לטלטל את הסירה.

הדתיים זעמו על החלונות הגבוהים בגלל שהעזו לכתוב שיר היתולי על הנביא יחזקאל, ולתאר אותו כסטלן חרמן וחובב קרחנות. החלונאים גם לא היססו לדקור בסיכה את המיליטריזם הנפוח שפשה כמגיפה אחרי הניצחון של ששת הימים, עם הבלדה האנטי–מלחמתית השנונה של חנוך לוין, “חייל של שוקולד". ב-1969 הקליט איינשטיין את שיר המחאה "פראג" שכתב חברו החדש, קיבוצניק יפה ומוכשר ממשמרות בשם שלום חנוך. באותה שנה חברו איינשטיין והקיבוצניק לבוס לשעבר של אריק בלהקת הנח"ל, הג'וקר המופרע אורי זוהר, ונולד הגרעין למה שכונה, רק בדיעבד, “חבורת לול" המיתולוגית, על הרוקנרול פורץ הדרך, הסאטירה הפוליטית שתקפה ומצחיקה עד היום (הבן שלי, יליד שנות האלפיים, מתגלגל מצחוק גם בצפייה המאה ב"העלייה לארץ") וגם סתם הומור נונסנס מופרע ומבריק.

בשנות ה-70' הפך אריק לכוכב הרוק הראשון שהיה פה. עם כל ההשפעה האמנותית, הבחורות, הסמים, ההסתבכויות, הבילויים האגדיים והכל שזה אומר. נון סטופ להיטים, שרבים מהם מחזיקים מעמד ומוצאים מעריצים חדשים עד היום, ונון סטופ אקשן – עד הפרישה מהופעות חיות ב-81' והגילוי שחיית המסיבות בעצם אוהב להיות בבית, עם אותה האהובה ועם אותם ההרגלים.

תודה לך, אריק. מקווה שטוב לך איפה שאתה עכשיו. תנחומים לסימה אליהו, אותה האהובה ואם בנו ובתו הצעירה.

כשאתה סמולן, לצחוק מדי פעם על השואה וניצולה הציני בידי מה שנשאר מהמותג "ציונות" זו לא גבורה גדולה. זה די מקובל בין האנשים שאתה מסתובב איתם. אני האחרון שאעמיד פנים שאני לא משתתף בזה בחדווה מסוימת. ובכל זאת, לא מתוך חדוות הדווקא ושחיטת הפרות הקדושות אני כותב את הדברים הבאים.

יש לחדול באופן חד מפולחן השואה.

בוודאי בצורתו הנוכחית. לא היינו צריכים את המחקר שפורסם ממש לאחרונה, לפיו "מסעות החיים" גורמים נזק נפשי למשתתפים בהם. עיון בתכני הטוקבקים לבדו מאשש את ההנחה.

האנקדוטות רבות מספור, ואינן מוגבלות וכמובן מקדימות את קיבעון ה”1938-איראן” של האיש היושב ליד אביגדור ליברמן. מהסיפור של אברום בורג על ההוא עם ההורים מעיראק שלא יכול לנסוע ברכבת באירופה בלי שזכר השואה יחזור אליו, עבור ברפש ששודר לאחרונה בתחנת הרדיו של צבא ההגנה לישראל לפיו כל זהוב שיער הוא בעיניה היטלר יוגנד ושזה כיף לראות אחד שנראה כמו בעל–בית מהעיירה מרביץ לאחד שנראה ככה, ושהדנים, מכל האנשים בעולם, נולדים ומתים אנטישמים.

הדנים, למי שצריך עדכון לגבי המציאות בכוכב הלכת הזה, הם העם היחיד שקיבל באופן קיבוצי אות חסיד אומות עולם ממכון יד ושם. במבצע לאומי קצר שהקיף את כל שדרות האוכלוסייה, מארמון המלוכה עד מנקי הרחובות, הם הבריחו 90% מהיהודים שלהם לשוודיה החופשיה והנייטרלית בסירות דיג. כל האוניברסיטאות במדינה הכריזו על שבוע חופש באמתלה כלשהי כדי שהסטודנטים יוכלו להתגייס למאמץ. מתוך 426 יהודים דנים שכן נפלו לידי הנאצים, 70% שרדו את המחנה כי ממשלת הוד מלכותו כריסטיאן העשירי הקפידה לשלוח להם לטרייזנשטט חבילות מזון מדי שבוע ולוודא שהן מגיעות. אבל לא משנה. במוחה מוכה הטראומה מבחירה של שדרנית ביבים אחת, הדנים הרי נולדים ומתים אנטישמים.

גם לי הקטן היתה בעניין הזה תקרית מאירת עיניים. ניהלתי ויכוח בטוויטר עם ימנית אחת שקוראת לעצמה "אמאשלחייל" שמה. הויכוח עסק בכיבוש ומעשי צה"ל. הדיון לא חרג מבחינה כרונולוגית בשום שלב משנות האלפיים לדעתי. בוודאי לא משנות התשעים. באיזה שהוא שלב, האזכור הבא שלה את שמי היה בהודעה לתפוצת עוקביה "הצטרפו אליי בחסימת אבוקדם מכחיש השואה". והיא היתה רצינית.

השואה, במוחו של הלאומן הישראלי המצוי, הוא קארט בלאנש. צ'ק פתוח. “עזובתי באמאשך, היתה לי שואה". מהצדקה תקפה מוסרית להקמת מדינה – גם אם על חשבון זכויותיהם הטבעיות של מקומיים – הפכה השואה זה מכבר להצדקה גורפת לזכותה של ישראל להישאר ילד הכאפות מוכה הטראומה שלפתע צימח קומה ושרירים והוא עדיין חדור תאוות נקם על כל שנות הילדות האומללות.

וכך, מתרופה למחלה שהולידה את השואה (תרופה שנהגתה זמן רב לפני שהמחלה הגיעה לשיאה המפלצתי), הפך הפרויקט הציוני למסע נקם ושילם על שנות המחלה. מטרת המדינה אינה לאפשר לתושביה את אותם חיים נורמליים שיהודים התקשו לחוות במקום הימצאם, אלא להתריס, לאיים, לחבוט ולהדגיש שוב ושוב עד כמה אין לנו גבול, כי לכאבנו אין גבול ולא ישווה לו דבר.

זו התנהגות של חיה פצועה. אבל איך ייתכן שזה לא נגמר? פצעים, אם הם לא הורגים, דרכם אט–אט להירפא, לא? או! אז כדי שהפצע ימשיך להיות פתוח וליצור את אותו כאב מחרפן שגורם לתחושה שמוצדק להשתולל, צריך להמשיך לחטט בו. צריך להמשיך להזכיר אותו ולהזכיר שכואב. צריך לשטוף איתו את המוח ולכפות על נערים והוריהם את מסעות האינדוקטרינציה היקרים למחנות, שהופכים לטיולי השתכרות והשתוללות (ככל טיול של נערים בגיל זה) ושל אימון בשנאת גויים ותחושה שכולם כולל כולם רוצים להרוג אותנו כל הזמן.

את קורבנותיו הממשיים של אותו פצע אפשר כמובן להשאיר להוציא את שארית ימיהם בעליבות כה מזעזעת עד שאתה זורק להם עוד 87 שקל לחודש וקורא לזה "תיקון עוול היסטורי". כי הדחף היחיד שאנחנו שואבים מהפצע אינם תיקון, החלמה, לקח כלשהו שחל גם עלינו, אלא רק נקמה וזכות כובשת–כל להוציא אותה אל הפועל.

ועוד דוגמא מטוויטר. אני מנהל ויכוח עם אבישי עברי, עיתונאי וחוקר תרבות כהגדרתו, שאצלו ואצל אראל סג"ל אני מתארח לעתים בתוכניתם ברדיו גלי ישראל. ואז הוא מנפיק לי את הפנינה הבאה:

"אמרתי כבר: מי שמאמין שהיה שורד פה לילה אחד בלי חיילי צה"ל חמושים עד שיניהם מסביב למיטתו שוגה באשליה מתוקה.”

הקטע עם המשפט הזה הוא לא שאינו נכון, אלא שהמדינה וקברניטיה, למעט חריגים ספורים ופזורים, מטפחים ללא הרף מאז היווסדה את המצב שמחייב זאת. אחת הביקורות הראשונות שנהגו הפלסטינים להטיח בישראל היא שזו מדינת קסרקטין. התשובה היתה שברגע שתפסיקו להכריח אותנו, נפסיק להיות כאלה. אנחנו לא עושים את זה בשביל הכיף. אבל מגיע שלב שבו חייבים לתהות אם זה נכון.

זאב ז'בוטינסקי, לא שמאלן גדול, ניסח את תיאוריית קיר הברזל. תהיה תקופה שבה נצטרך להקים ולתחזק "קיר ברזל" שימנע משכנינו לפלוש לשטחנו וישכנע אותם שמפה לא נזוז, ואז אפשר יהיה לעשות איתם שלום ולחיות כמו שמדינות בכל העולם חיות עם הסובבות אותן – בקשרי מסחר, תרבות, תיירות ושנאה הדדית המתבטאת בשיאה במגרשי הספורט.

הקטע הוא שבאיזה שהוא שלב הקיר הפך מאמצעי למטרה. גם בזמן שהקיר מזמן עשוי פלדת אל–חלד מעידן החלל עם נצנצים ואוראניום (על פי מקורות זרים וזה), יש מי שמסרב להתפנות מהנחת עוד ועוד לבנים, עוד ועוד תמוכות וחיזוקים ויסודות וקרני לייזר שיירו בכל מי שרק מתקרב לקיר הברזל. אולי ככה נבנה מגדל בבל? אולי אנשים בנו סכר נגד גאות הנהר (מטרה הגיונית וראויה) והמשיכו לבנות גם אחרי שהגיעו הרחק מעבר לגובהו של כל נחשול אפשרי?

האם באמת כדי לחיות פה אנחנו חייבים להחזיק שני מיליון בני אדם תחת משטר שבו משתמשים בהם כבובות ירי באימונים? להחזיק אותם תחת עקבנו באמצעות משטר של עשרות אלפי מלשינים מאונס? ליהנות מעליונות כה ברורה עליהם עד שאנחנו יכולים את כל זה, ולהחזיק עוד מיליון וחצי במקום אחר בכלל במצור שקט חצי מנותקים מהעולם, כמעט בלי להרגיש את זה ביומיום שלנו – ועדיין להתייחס לכל ניסיון עקר שלהם לנשוך דרך הנעל הצה"לית את הרגל שדורכת להם על הצוואר כאל סכנה קיומית. האם באמת נגזר עלינו לחיות כך עד להודעה חדשה? מדינות אחרות, עם שכנות מעצבנות לא פחות, בלי עליונות כה ברורה, מצליחות אחרת ורק אנחנו לא? זו הדרך בטירוף סופה.

בזן בודהיזם מוכר מאד הסיפור על המורה טנזן, שמטייל עם נזיר אחר ובדרך הם רואים נערה יפה המתקשה לעבור יובל שעלה על גדותיו. טנזן מרים אותה ומעביר אותה את הנהר. לאחר זמן מה פונה אליו העמית המוטרד ואומר "אתה יודע שלנו הנזירים אסור לגעת בנשים, במיוחד לא צעירות ויפות. למה עשית את זה?” וטנזן משיב: “אני השארתי את הנערה שם. האם אתה עדיין נושא אותה?”

גם את הטראומה הכי גדולה צריך להשאיר מאחור. אין פירושו של דבר לשכוח. כל עוד תהיה מדינת ישראל (גם בגלגול חד–מדינתי הבא עלינו לסכנה), צריך שיתקיים יד ושם. צריך ללמד את זכר השואה. אבל יש גבול, והגבול נמצא הרחק הרחק בשעה שש. אז תזקפו כבר קצת את הגב ותפסיקו להתנהג כאילו השנייה יצאתם מהגטו. גדלנו קצת מאז ואפשר להתגאות בזה.

בואו נפסיק לבנות את הקיר ונתחיל לעצב בו שערים וחלונות. שייכנסו קצת אור ואוויר, ואולי שכנים מדי פעם. לא בריא לחיות כל הזמן לבד בחושך. אנחנו מתכוונים גם אשכרה לחיות פה, נכון?

(להלן פוסט אורח מאת מיכאל אזולאי, שאני מקווה לעמוד לצידו כנאשם באפריל הקרוב בבית משפט השלום בקרית גת, שכן אני הייתי עורך האתר "סקופ" בעת שעלה המאמר שבגינו מיכאל נתבע.)

הקשר שבין כשלי מערכת הביטחון, 'כיפת ברזל' וההגנה על שדרות וישובי עוטף עזה, כתב אישום פלילי וסתימת פיות…

אזולאי מיכאל, אשדוד, 27/1/2012.

המלצתו של יעקב נגל, כי יש : "יתרון מובהק בהיבטי העלות והמבצעיות לחלופת "כיפת ברזל" על תותח הלייזר ה'סקייגארד" היה שקר גס ש"תפס" והטעה ראש ממשלה ושר ביטחון לקבל החלטה על סמך ידע חסר. מעשיו אלה בשקר יסודם, הם מהווים הפרה חמורה של אמון הציבור ופגיעה אנושה בערכים שצריכים להנחות כל עובד ציבור ולשמש נר לרגליו בקשר למילוי תפקידו.

תת אלוף יעקב נגל שכיהן כראש 'ועדת נגל', אמר בהמלצתו לראש הממשלה ושר הביטחון כי : "יש יתרון מובהק בהיבטי העלות והמבצעיות לחלופת "כיפת ברזל" על פני חלופת תותח הלייזר ה'סקייגארד'" (ציטוט מדו"ח מבקר המדינה המצ"ב בהמשך). אמירה זו היוותה שקר ש"תפס" והטעה ראש ממשלה ושר ביטחון לקבל החלטה גורלית. מעשיו אלה של נגל חמורים, בשקר יסודם, מהווים הפרה גסה של אמון הציבור ופגיעה חמורה בערכים שצריכים להנחות כל עובד ציבור ולשמש נר לרגליו בקשר למילוי תפקידו.

ועדת נגל שהמליצה לראש הממשלה ולשר הביטחון על הצטיידות ב'כיפת ברזל' להגנת שדרות ועוטף עזה, ידעה ולא אמרה שה'כיפה' לא תגן על שדרות. ידעה והסתירה עובדות נוספות כפי שנובע מדו"ח מבקר המדינה המצ"ב. ואני שהטחתי ביקורת נוקבת בהתנהלותו של תת אלוף יעקב נגל, ומערכת הביטחון חטפתי כתב אישום פלילי…

דברי מתבססים על דו"ח מבקר המדינה, שהתפרסם אחרי הטחת הביקורת שלי ביעקב נגל וגם על חוות דעתו הנחרצת של פרופ' יצחק בן ישראל ומומחה לטילים כי דווקא למערכת לייזר יש יתרון מובהק על פני מערכת 'כיפת ברזל' ביירוט רקטות הנורות מטווח קצר – שזה בדיוק ההיפך ממה שהמליצה ועדת נגל.
וועדת נגל הוקמה ע"י מפא"ת (יחידת המחקר והפיתוח של צהל) בינואר 2007 ובראשה עמד תת אלוף יעקב נגל שהיה גם סגן ראש מפא"ת וגם היועץ המדעי של משרד הביטחון. ועדת נגל שתפקדה כוועדת מומחים, אמורה הייתה לתפקד כמו וועדת מכרזים, ולבחון לצד העלויות גם את הטיב והיכולות והמבצעיות של החלופות להגנה מפני רקטות הנורות מטווח קצר.(מעזה לשדרות ועוטף עזה)

המונח הגנה מירי רקטות מטווח קצר יוחס לשדרות ויישובי עוטף עזה הסמוכות לרצועת עזה ואשר לעברם בוצע ירי מסיבי יומיומי של רקטות מטווח קצר (מעזה) החל משנת 2001, דבר שהכניס את ממשלות ישראל ללחץ גדול ולצורך במציאת מענה לירי הזה שגרם לאבדות בנפש , לסיוטים ולפגיעות חמורות בנפשם ילדים ומבוגרים עקב רעש נפילת הקסאמים והפצמ"רים, עד כדי נטישה של תושבים רבים את שדרות. יודגש כי באותה העת לא ירו על אשדוד אשקלון וב"ש . והחיפוש אחר מענה לירי רקטות היה רק עבור שדרות ויישובי עוטף עזה.

להלן העובדות:

1. יעקב נגל מתוקף תפקידו כיועץ מדעי למשרד הביטחון וכסגן ראש מפא"ת ידע בוודאות גמורה ש'כיפת ברזל' לא תוכל להגן על שדרות ועוטף עזה, כי גם מתכנני ה'כיפה' הודו בזה.

2. יעקוב נגל מתוקף תפקידו כסגן ראש מפא"ת ידע בוודאות גמורה שהממונה עליו וראש יחידת מפא"ת ,תת אלוף דני גולד כבר הנחה חודשיים קודם הקמת הוועדה את רפא"ל להתחיל פיתוח בהיקף מלא של "כיפת ברזל" .לכן לא נותר לועדת נגל שקמה במטרה "לבדוק באופן אובייקטיבי" גם חלופות אחרות, אלא לבדוק למראית עין ובסופו של יום להמליץ כמצופה ממנה על "כיפת ברזל".

3. יעקוב אכן נגל פעל כפי שציפה ממנו ראש יחידתו למרות שידע בוודאות ש'כיפת ברזל' לא תגן על שדרות וגם ידע שמפקדו החליט כבר על דעת עצמו בלי סמכות ובלי רשות ש"כיפת ברזל" להעדיף את "כיפת ברזל". למרות שיעקב נגל ידע כל זאת, הוא הסכים לעמוד בראש מעין וועדת מומחים "אובייקטיבית" שתבדוק ב"אופן אובייקטיבי" חלופות שונות ותחליט להמליץ ב"אופן אובייקטיבי כמובן" על "כיפת ברזל",
לכן הועדה הזו הייתה וועדת בלוף פיקטיבית שהוקמה אך למראית עין אשר הוקמה בחטא פעלה בחטא וגרמה עוול משווע .

4. אכן כמצופה ממנו, המליץ נגל לראש הממשלה ולשר הביטחון כדלהלן : "הוועדה מצאה יתרון מובהק בהיבטי עלות ומבצעיות לחלופת "כיפת ברזל" על פני תותח הלייזר ה"סקייגארד" (ציטוט מדו"ח מבקר המדינה המצ"ב).

5. בהסכימו לעמוד בראש ועדת הבלוף הנ"ל וביודעו מה שכבר ידע, היה נגל, שותף למהלך חמור מאוד שהטעה ראשי מדינה והותיר ביודעין את תושבי שדרות חשופים לסכנת טילים ופצמ"רים ללא מענה למשך שנים רבות…

6.פרופ' אלוף יצחק בן ישראל ומומחה לטילים שהיה מפקד מפא"ת עד שלהי 2002, אמר בראיון ליועז הנדל מ'מקור ראשון' ב- 29/12/2006 (חודשיים לפני המלצת 'ועדת נגל') את הדברים הבאים:
"…הבעיה הראשונה נוגעת לזמן המעוף הקצר :

"הטווח המצומצם בין מקום השיגור (עזה מ.א.) למקום הפגיעה(שדרות ועוטף עזה. מ. א.) מותיר מעט מאד זמן כדי לבצע פעולות יירוט סטנדרטיות הדורשות איתור של מקום יציאת הטיל, איתור הטיל בשעת מעופו, הכוונה ופגיעה. זאת מבלי לקחת בחשבון ירי של שתי רקטות קסאם במקביל על אזורים שונים.
הבעיה השנייה היא מחיר הירי:
"המערכות הסטנדרטיות ליירוט רקטות בעזרת טילים מבזבזות סכומים עצומים בכל יירוט. מחירו של טיל מיירט יכול להגיע ל-100,000 דולר, בעוד שייצור הקסאם עולה בסביבות ה-500 דולר. ההשוואה היא אבסורדית. מחירו של החודש האחרון למשל, לו היה מפעיל בו צה"ל את המערכת עם כל שיגור, היה 6 מיליון דולר, על מנת ליירט 30 אלף דולר. אם רוצים ליירט בשיטה הזו את כל הקסאמים שנורו בשנתיים האחרונות, מדובר בפשיטת רגל לאומית".

"שתי הסוגיות הללו מובילות בהכרח למסקנה כי אין מנוס משימוש בנשק הלייזר" מסביר בן ישראל. "מהירות הקליע בנאוטילוס היא מהירות האור. הקרן מתייצבת על המטרה, מיירטת אותה בשתיים עד שלוש שניות, ומיד מוכנה למטרה נוספת. בעיית הטווח הקצר נעלמת והמערכת מאפשרת הפעלות רצופות בזו אחר זו. גם בסוגיית המחיר למערכת הלייזר יתרון ברור – מחיר היירוט של רקטת הקסאם הוא מחיר האנרגיה שמושקעת ביצירת קרן הלייזר, משהו סביב אלף דולר. …בניסויים שנערכו בניו מקסיקו על ידי צוות הפיתוח הוכיחה המערכת מאה אחוזי הצלחה. משנת 2000 ועד להקפאת הפרויקט בשנת 2004 הביאו איתם המדענים הישראלים עשרות קטיושות תוצרת המזרח התיכון, וכולן ללא יוצא מן הכלל הופלו בזמן מעופן". עד כאן בן ישראל, ואלה היו דבריו כחודשיים בלבד לפני שוועדת נגל אמרה לראש הממשלה ושר הביטחון ש: "הוועדה מצאה יתרון מובהק בהיבטי עלות ומבצעיות לחלופת "כיפת ברזל" על פני תותח הלייזר ה"סקייגארד".

פרופ האלוף יצחק בן ישראל, נכח פיזית בחלק מהניסויים בתותח הלייזר כנציג צהל ומשרד הביטחון ולכן דבריו מבוססים על עדות ראיה.

7.תותח הלייזר היה קיים שנים רבות לפני שקמה וועדת נגל וגם הוכיח עצמו בהצלחה בניסויי יירוט בארה"ב כדברי פרופ בן ישראל.. ואילו "כיפת ברזל" הייתה ב-2007 רק בשלב תחילת הפיתוח ועדיין על הנייר…. ובכל זאת העדיפו רק אותה. אף לא עלתה בליבם המחשבה להביא ולו לשלב ביניים את תותח הלייזר הקיים להגנת שדרות ועוטף עזה.

8. גם כיום, חמש שנים אחרי המלצת ועדת נגל, כיפת ברזל לא מוצבת ולא תוצב להגנת שדרות ועוטף עזה. והשר וילנאי אומר שהממשלה תמגן את כל הישובים הרחוקים עד 15 ק"מ מגבול הרצועה ,מה שאומר שגם למרחק של 15 ק"מ מהגבול, 'כיפת ברזל' לא תיתן מענה…(שדרות נמצאת 2 ק"מ מהגבול) המרחק הזה יילך ויגדל ככל שמהירות הגראדים תגדל. ואז יצטרכו למגן עוד ועוד ישובים …

9. אם יגדל שוב קצב ירי הרקטות מעזה לשדרות לא יהיה מנוס מלהכניס לשם את חיילנו כדי לבער את קיני הטילים כמו ב"מבצע עופרת יצוקה". ואני שואל אם יש סיכוי לא להכניס לשם את חיילינו על כל הכרוך בכך, מדוע לעזאזל לא לבדוק אופציה זמינה שהוכיחה עצמה כפי שאמר פרופ בן ישראל ,שאולי תחסוך לנו חיי חיילים ואזרחים ? למה להעלים תחת הררי שקרים מערכת שיכולה לתת מענה לירי מטווח קצר..

האלוף דוד עברי, שהיה מפקד חה"א ומנכ"ל משרד הביטחון, אמר בזמנו: מערכת ה'נאוטילוס' מהווה נשק אידיאלי כנגד רקטות קצרות טווח. אחד מיתרונותיה העיקריים הוא ביצוע ביירוט במהירות האור. כל תמונת מלחמת לבנון השנייה הייתה נראית שונה לחלוטין אילו היו בידינו כמה מערכות כאלה להגנה על קריית שמונה ונהריה לדוגמא.

מסקנה : המלצתו של יעקב נגל, לראש הממשלה ושר הביטחון בדבר : "יתרון מובהק בהיבטי העלות והמבצעיות לחלופת "כיפת ברזל " הייתה שקר גס ש"תפס" והטעה. מעשיו אלה של נגל בשקר יסודם, מהווים הפרה חמורה של אמון הציבור ופגיעה אנושה בערכים שצריכים להנחות כל עובד ציבור ולשמש נר לרגליו בקשר למילוי תפקידו.

ציטוטים מדו"ח מבקר המדינה שפורסם ב- 2009 המוכיח כי אמת דיברתי

"משרד הביטחון, באמצעות שר הביטחון, לא הביא לאישור הממשלה את תכנית הפיתוח של "שרביט קסמים", והביא לאישור הממשלה בדיעבד את תכנית "כיפת ברזל"…

"ראש היחידה למחקר ופיתוח (להלן מו"פ) שבמפא"ת,תא"ל דני גולד,פעל שלא בהתאם להוראות משהב"ט כשהחליט על פיתוח "כיפת ברזל" קבע לכך לוחות זמנים והנחה על חפיפה בין שלב קדם פיתוח שבסמכות מפא"ת לבין שלב פיתוח בהיקף מלא שאינו בסמכות מפא"ת…כל זאת בטרם אישרו גורמים מוסמכים את הפרויקט…"

"בנובמבר 2006 הנחה מפא"ת את רפא"ל להתחיל בפיתוח בהיקף מלא של 'כיפת ברזל' כשבידי רפא"ל לא הייתה הזמנה לכך. זאת לפני אישור צה"ל, שר הביטחון והממשלה.

באפריל 2007 הזמין משהב"ט מרפא"ל פיתוח הצטיידות ב"כיפת ברזל" לפני שצה"ל והממשלה אישרו את הפרויקט.

עד לפברואר 2007 (המועד בו המליצה וועדת נגל על הצטיידות ב"כיפת ברזל". מ. א.) בו החליטו ראש הממשלה אהוד אולמרט ושר הביטחון עמיר פרץ כי "כיפת ברזל" היא המענה לירי רקטות קצרות טווח (החליטו כך ע"ס המלצת וועדת נגל. מ. א.) לא השלים צהל את עבודת המטה הכוללת בנושא הגנה אקטיבית נגד טילי קרקע קרקע קצרות טווח הדרושה לאישור הפרויקט ולא קבע את עמדתו בנושא. עובדה זו לא צוינה על ידי צהל בפני ראש הממשלה בפברואר 2007 בדיון שבו השתתף סגן הרמטכ"ל…"
"…פעילות מפא"ת שלא בהתאם להוראות משרד הביטחון…הביאה בין היתר להערכת חסר ולאומדן חלקי בסך מאות רבות של מיליוני ₪ של "עלויות 'כיפת ברזל' ".
"…מפא"ת הציג את החלופות שבחן ובהן "כיפת ברזל" ו "סקייגארד", בין היתר בפני מנכ"ל משהב"ט,שרי הביטחון עמיר פרץ ואהוד ברק, וראש הממשלה אהוד אולמרט. מפא"ת ציין בפניהם, כי : קיים יתרון מובהק בהיבטי העלות והמבצעיות לחלופת היירוט הקינטי באמצעות 'כיפת ברזל' על פני חלופת הלייזר באמצעות ,"סקייגארד",כפי שנכתב גם בדו"ח ועדת נגל. הגורמים דנו בנושא ואישרו את מסקנות מפא"ת לפתח את "כיפת ברזל" .

עד כאן דבר מבקר המדינה.

ב-1/1/2009 ( במהלך מבצע "עופרת יצוקה") העליתי לאתר 'סקופ' ב-1/12009 מכתב פתוח בו הטחתי האשמות קשות מאוד ביעקב נגל . האשמות שהתבררו כמוצדקות עם פרסום דו"ח מבקר המדינה חודשים מספר אחרי פרסום מכתבי . התנהלותו הקלוקלת של נגל כראש וועדה, כסגן ראש מפא"ת וכיועץ מדעי של משהב"ט, סימלה בעיני את כל כשלי מערכת הביטחון בפרשה האומללה הזאת.
בשל הביקורת הנוקבת שהטחתי במכתבי הנ"ל על התנהלותו הנלוזה של יעקב נגל, חשבתי שאתבע למשפט דיבה והתכוננתי לכך, אלא שיעקב נגל ומערכת הביטחון ברחו ממשפט דיבה כמו מפני אש ובמקום זאת העדיפו להתלונן נגדי על "העלבת עובד ציבור". שעפ"י החוק זו עבירה פלילית…כמי שנאשם בעבירה זו אין לי אפשרות להתגונן בבית המשפט בטענה של אמת דיברתי , לא אוכל להציג עובדות או מסמכים או להביא עדים או מומחים בכדי להוכיח כי אמת דיברתי…כל הסיכויים שלא יתירו לי להעיד באיזה הקשר "העלבתי" את האדון הנ"ל ובקיצור הולכים להוביל אותי כצאן לטבח… נותר לי רק להוכיח רק שלא העלבתי אותו. אבל איני יודע מה יקרה אם הוא יתעקש שהוא כן נעלב…?

על נגל יעקב ומערכת הביטחון שחטאו לתפקידם בכל הקשור לפרשה תמוהה זו ועל ניסיונם לסתום לי את הפה באמצעות חקירות במשטרה והגשת אישום פלילי אומר רק זאת: לא הפחדתם אותי ולא תפחידו אותי ובטח שלא תסתמו לי את הפה. לכוחנות ולדורסנות יש גבולות,לשקר אין רגליים, והאמת לעולם תנצח.

אלך בראש מורם לייצג את עצמי בבית המשפט בכבוד ובתחושה שעשיתי מה שהייתי צריך לעשות כאזרח חרד.

—————————

עד כאן דבריו של מיכאל. מי שרוצה לתרום להגנתו המשפטית של מיכאל מוזמן לעשות זאת דרכי עד שיאורגן חשבון פייפאל ייעודי לזה. פשוט כתבו בהערות בטופס התרומה שזה בשביל מיכאל ואעביר לו את סכום התרומה המלא במזומן. אם אתם רוצים לתרום לי – גם סבבה, ואם יתרמו רבים לי ורק מעטים לו, בכל זאת אעביר למען הגנתו חלק מהתרומות שאקבל בזמן הקרוב, בוודאי כל עוד הוא אשכרה נאשם ואני עוד לא.

ובכן, חברים, קראתם את זה כאן בפעם הראשונה: המפעל הציוני מת. סליחה, אתקן את עצמי: לאלה מכם שעבורם המפעל הציוני הוא בהכרח מעשה דמוקרטי. מי שההגדרה שלו לציונות לא כוללת ואף שוללת דמוקרטיה יכול להמשיך לקרוא לעצמו ציוני. יתרנו יכולים או לתכנן ירידה למחתרת או הגירה. גם אלה שיירדו למחתרת יכולים להמשיך לקרוא לעצמם ציונים, אבל הציונות בהתגלמות מדינת ישראל חדלה, רשמית, מלהיות דמוקרטיה, אפילו ליהודיה, לכל אדם, בינואר 2012.

הרי לכם נוסחה נפוצה למאמר דעה פוליטי: “אתה (עובד או נבחר ציבור איקס, בכיר ובעל השפעה), בשמשך בתפקיד (זה או אחר), קיבלת החלטה (זו או אחרת). לא רק שההחלטה שלך היתה שגויה, היא התקבלה בצורה שערורייתית ולא תקינה, ואתה פעלת בצורה לא אובייקטיבית בעד אופציה א' ונגד אופציה ב'. במעשה זה גרמת לאבידות בנפש וזה צריך לשבת לך על המצפון".

האם לדעתכם מדובר באמירה פלילית? ב"העלבת עובד ציבור" שעליו יש להרשיע בעבירה פלילית שדינה עד שישה חודשי מאסר? משרד המשפטים, היועץ המשפטי לממשלה, משרד הביטחון ומשטרת ישראל חושבים כך. נחזור שוב: האשמת קובע מדיניות בהתנהלות פסולה שהובילה למחדל ביטחוני או (לתנאים חברתיים מקוממים) היא כעת עבירה פלילית במדינת ישראל.

אתמול, שהיה היום השלישי בו אני עוסק בפרשה, נואשתי מלהשיג את יחידת להב 433 במספרי הטלפון המופיעים באינטרנט כמגיעים אליה. התקשרתי למטה הארצי ושם הצלחתי סופסוף להגיש בקשה לתגובה מהדוברות הארצית. טרם ענו. מי שעוד טרם ענה היא לשכת היועץ המשפטי לממשלה. רק היום שמתי לב (ואתכם הסליחה) שהתובעת המשטרתית בתיק, אחת פקד דניאלה שדה, היא לא רק "תובעת מכוח מינוי מפכ"ל" השגרתי, אלא גם "נציגת היועץ המשפטי לממשלה". אז אחרי שהם שיגעו אותי (אין אימייל, רק בפקס, תשלח שוב עם מספר לתגובה [הופיע בשולי הפקס כמובן], נפלו לנו המחשבים, אמה דוניה), הוברר סופית שלא יהיה היום.

מי שכן ענו, אבל טרם ענו לשאלת ההמשך, הם משרד הביטחון, שאישרו בהתרסה שהם עומדים מאחורי ההחלטה (של משרד המשפטים, לטענתם) להגיש את כתב האישום, בשל היותם של דברי אזולאי כה "נבזיים" ו"שקריים". לשון התגובה: "ההחלטה להעמיד לדין את מיכאל אזולאי נעשתה בהנחיית משרד המשפטים, לאור העובדה שההתבטאות שלו כלפי עובד משרד הביטחון חרגה מגבולות הביקורת הלגיטימית והפכה להשמצה נבזית ושקרית." בבקשה לתשובות המשך שאלתי גם למה, אם מדובר בשקר נבזי, לא הוגשה תביעת דיבה? אני כאמור מחכה לתשובה.

זו, לטעמי, הנקודה בה חדלה ישראל להיות דמוקרטיה. דבר אחד הוא להגיש כתבי אישום נגד כותבים בוטים מאד (כמו אחד מחבריי הטובים), לעתים גסי רוח (אני), שכל השקפת עולמם חתרנית. גם זה כמובן רע מאד לדמוקרטיה, אבל זוהי התנהגות פחות קיצונית. הגשת כתב אישום נגד אדם כה ממוצע וכה נורמטיבי ומתון מכל בחינה (כולל דעותיו הפוליטיות) פירושה שהממסד החליט חד וחלק להפליל כל ביקורת ומחאה. העובדה שהסיפור אינו פותח את מהדורות החדשות מוכיחה שהממסד צודק בהנחתו שהשינוי הסייסמי הזה יעבור לפחות בינתיים ללא התנגדות של ממש. האנשים שמבינים, ושאמונים על הסברת החדשות, הקשרן וחשיבותן, יתעסקו הרבה יותר בשאלה אם איזה מוקיון עם מתקן שפכים כימיקלי בשיערו כן או לא היה צריך להתקבל לתוכנית לדוקטורט למרות שאין לו תואר ראשון או מושג מהחיים שלו. אז כמה בלוגרי שמאל מנובלי פה ינבחו משהו. כבר התחלנו לטפל בהם ועוד נסיים. בינתיים נטיל בכל עיתונאי, בעל דעה או קשקשן מקלדת באשר הם אימה חשכה. שיידעו שעם הממסד לא מתעסקים.

בפוסט קודם הזכרתי (כן, שוב) את שירו של וו. ב. ייטס, “הביאה השנייה", עם השורה בבית הפותח "המרכז כבר לא מחזיק". המרכז בישראל כבר לא מחזיק, והוא יודע עמוק בנפשו שהוא לא מחזיק, ולכן הוא חוטף ולופת בייאוש של שרידה כל שמץ של סמכות שהוא מסוגל – כלפי אלה העשויים פחות מכל להתנגד, כמובן. או כך לפחות נדמה. המרכז, המודע לרפיונו הסופני והחש בתבוסתו הקרבה בעמקי מוחו גם אם עדיין לא בחזית תודעתו, מכה על כל עבריו ללא רחם ומעלה את "כבודו" ו"יוקרתו" לראש סדר העדיפויות. זו הסיבה שהשב"ס הטיפש נכנע לכבוד אנסי בנושא מדי האיסור בביקורים. הממסד אינו מסוגל כרגע להעלות בדעתו להשפיל את אחד מסמליו המובהקים או להכפיף אותו לחוק הכללי. הוא חש חלש מכדי לעשות זאת. ככה נראה הסוף, קינדער'לך

הזכרתי בפוסט הקודם שהייתי עורך האתר סקופ כאשר פורסם באתר המאמר בגינו נתבע מיכאל אזולאי. בפנייתי למשרד הביטחון בשאלת המשך תהיתי מדוע אינני מופיע גם אני בכתב האישום, כמי שאישר לחומר הפוגעני להופיע באתר (הוא נגיש ברשת עד היום. לא התקבלה כל דרישה – לא רשמית מטעם גורמי אכיפה או ביטחון כלשהם, ולא מעורך דין בקטע של אם–לא–תוריד–אתבע–אותך – להוריד אותו מהרשת). במייל אף אמרתי לדוברות משרד הביטחון ודרכה לנגל ולמעורבים בקביעת עמדת המשרד בפרשה, שאם לא ינקטו בצעד שנראה לי הגיוני ויבטלו את האישום נגד אזולאי, הרי שהם מתבקשים להוסיף גם אותי לכתב האישום. בכל פעם שיש שערוריה סביב מישהו שפוטר כי כתב משהו שפורסם באתר, אני תמיד אומר שזה מופרך לפטר רק את הכותב ולא את העורך שאישר להעלות את החומר לאוויר. אם הכתב נתבע, בוודאי שהעורך חייב להיתבע לצידו. כפי שכתבתי לאדוני המלחמה אשר בקריה, אני לא שש למגע עם מערכת המשפט, אבל מצפוני המקצועי לא מותיר ברירה אחרת. ביום ראשון אפנה בדרישה רשמית בנידון גם ללשכת היועץ המשפטי לממשלה, שהיא כמסתבר העומדת מאחורי כתב האישום.

לאור זאת, אני מזכיר שוב את קיומו של כפתור התרומות. להגן אגן על עצמי, אבל אם הם יבלעו את הפתיון זה יעלה לי בימי עבודה וזה. אם יתקבלו תרומות רבות, אפנה חלק מהן לפיצוי מיכאל אזולאי על ימי עבודה שיאבד גם הוא בפרשה אווילית זו. אפשר גם לתרום ולציין במפורש שאתם רוצים שהתרומה תועבר למיכאל. עם זאת, אני אבין לגמרי אם גם גדולי תומכיי וחובביי יגידו "חמוד, את כאב הראש המסוים הזה אתה בחרת להפיל על עצמך. סתדר לבד". אני באמת לא נהנה ממגע עם מערכת המשפח, אבל ההוא במראה ימרר לי את החיים אם אנהג אחרת.

הייתי נכנס לכל העניין של "וואו, הם נורא מפחדים שמישהו מדבר על העניין של כיפת ברזל. מעניין מה בדיוק הם מסתירים, וכמה קל יהיה לעיתונאי עם קצת גיבוי מערכתי רציני לגלות את האקדח המעשן נגד נגל, בוכריס ושאר התככנים במשרד הביטחון”. אבל זה, כמו הרבה מאד דברים מעניינים אחרים, דיון רלוונטי במערכת פוליטית בת קיימא. בישראל זה כמו לדבר על הטיח המתקלף באיזו פינה. אכן, ראוי היה לכבד את אותה פינה בשכבת צבע טרי, אבל האש שאחזה בקירות וביסודות קצת מייתרת את העניין… אם נשרוד במקרה את האש, נצבע מחדש את כל הבית.

ועד שהלהבות תהיינה בלתי ניתנות להכחשה, תרגישו חופשיים לחשוב שאני היסטרי. אסקפיזם זה צורך בסיסי של האדם. תדליקו לכם קטנה, תשתו בקבוק יין טוב, תתכרבלו עם מישהו אהוב מול חלון לחורף המזרח–תיכוני שבחוץ, ותשמעו קצת מוזיקה ישראלית. יש (היו) גם דברים יפים בבית הבוער.

תכירו את מיכאל אזולאי, מהנדס בניין בן 62, אב לשלושה, סב לשלושה. אם הייתם חותכים את האוכלוסייה יהישראלית בול באמצע, הייתם חותכים את מיכאל לשני חלקים שווים – חוץ אולי מזה שיש לו קורות חיים טיפה יותר מרשימות מאשר לישראל ישראלי הממוצע – הוא הצליח מאד בשוק הפרטי, כיהן כסגן ראש העיר אופקים, ופעמיים כמהנדס העיר. הוא חבר מפלגת קדימה, שלושת ילדיו שירתו בקרבי, (“גם הבת?", אני שואל – “בעיקר הבת!” הוא עונה, “שירתה במג"ב בעזה. החמיצה את פיגוע חמור התופת בחצי שעה")

אז מה עשה מר אזולאי שהגיע לו לפתוח את 2012 עם כתב אישום, ועוד על הסעיף האזוטרי של "העלבת עובד ציבור"? האם הוא גידף פקח שרשם לו דו"ח? האם הוא שלח מכתב רצוף נאצות לדמות ציבורית? האם התייחס בפומבי למקצוע אמו של תופס הכלבים העירוני?

לא. אזולאי מואשם בידי משטרת ישראל בסעיף "העלבת עובד ציבור" (סעיף 288 לחוק העונשין, עבירה שדינה מאסר שישה חודשים) בגין כתבה שפרסם לפני שלוש שנים באתר סקופ (כיום "יופוסט" במתכונת ובבעלות אחרת) ובה תקף את תא"ל במיל', סגן ראש מפא"ת (מנהלת פיתוח אמצעי לחימה) יעקב נגל.

בכתבה האשים אזולאי את נגל כי הוא זה שאחראי לסבל שעוברת ישראל במהלך אותו זמן, ימי מבצע עופרת יצוקה, וזאת בשל השתתפותו הפעילה של נגל בקבלת ההחלטה לגנוז את פיתוח תותח הלייזר ולהתמקד אך ורק בפיתוח סוללת כיפת ברזל.

חשוב להבהיר: אזולאי אינו נתבע על הוצאת דיבה. למעשה, במאמרו נשוא כתב התביעה, מזמין אזולאי את נכגל לתבוע אותו תביעת דיבה – למשל בנושא אותם מניעים זרים, או עצם המעשים, אותם מגבה אזולאי בשפע מרשים של עובדות, נתונים, פרוטוקולי ישיבות ושאר ראיות שקשה לערער על מהימנותן.עוד חשוב להבהיר, כי אזולאי כתב את הדברים בינואר 2009. הוועדה אליה התייחס פעלה בתחילת 2007. איש אינו יכול לטעון – לא נגל, לא משרד הביטחון מעסיקו ולא יחידת להב 433, שהגישה את כתב האישום, – שבדבריו הטה את עבודת הוועדה.

כל המעשה שביצע אזולאי, ושבגינו הוא נתבע לדין פלילי משל היה עבריין, היה בדיעבד. מדובר בהמשך ישיר למגמת חקיקות ההשתקה למיניהן המתרגשות עלינו לאחרונה, כמובן, אולם מדובר למעשה בהמשך של מגמה משלימה לחקיקה זו – הוכחה כי את הרדיפה ממנה יראים מתנגדי אותן חקיקות, ניתן להוציא לפועל גם באמצעות פרשנות יצירתית לחוקים קיימים. זה כבר קרה בעבר. כותב שורות אלה ובלוגרים אחרים כבר נתבעו על סעיפי אישום כמו “איומים” ו”הסתה” בגין דברים שכתבו בבלוגים. אולם עד כה היה מדובר בבלוגרים שמאלניים מאד, חריפים מאד, בעלי דעות שונות מאד מאלה של רוב אזרחי ישראל. סתימת פיות לשוליים הפוליטיים באמצעות החוק הפלילי היא אמנם שלב מתקדם בהתפוררותו של שלטון חוק, אבל אם יכולה המדינה לתבוע סבא בן 62 מאשדוד, מהנדס בניין, אב ללוחמים קרביים, אמצע הדרך בדעותיו על מאמר דעה שכזה, מדובר בסתימת פיות שאת גבולותיה קשה בכלל לדמיין.

מדאיגה העובדה שכתב התביעה לא נזרק מבית המשפט עוד בטרם נדרש מר אזולאי לבטל מזמנו בהתגוננות בבית משפט. הפיכת מאמרי דעה באינטרנט לעניין פלילי תוך שימוש באלה של השלטון המגונן על כבודו מעטה דווקא חרפה על רשויות החוק. ראוי שבית משפט, אם כבר יידרש לבטל גם הוא מזמנו על כתב התביעה הסהרורי הזה, יביע דעתו במלים נחרצות על אנשי התביעה המשטרתית ששיקול דעתם הוביל אותם לתעות כה הרחק מכל התנהלות הגיונית.

הבחירה בסעיף פלילי של העלבת עובד ציבור, בניגוד לתביעה אזרחית בהוצאת דיבה, אינה מקרית וחשוב להבין זאת. כנאשם ב"העלבת עובד ציבור", מיכאל אזולאי אינו יכול כלל לדון בתוכן המאמר נשוא כתב התביעה. השופט יכול לומר לו, ולהערכת הח"מ יאמר לו, שהוא "לא יניח להפוך את המשפט לקרקס פוליטי". נושא הדיון בעצם יהיה אם מר נגל נעלב נורא, ואם העלבון הזה קשור לעבודתו כעובד ציבור. מכיוון שהתשובה לשאלה השנייה היא כן והתשובה לראשונה תלויה אך ורק במר נגל עצמו – אחד משני עדי התביעה היחידים – נקל לשער מה תהיה התשובה לשאלה הראשונה.

עדיין יש שופטים ליברלים במערכת. אזולאי עשוי ליפול בטעות על שופט שאשכרה יאמר למשטרה שמר נגל אולי נעלב נורא, אבל הדברים נכתבו שנתיים אחרי אותה עבודה ציבורית, ושאותה עבודה ציבורית היתה בנושא בעל חשיבות רבה למדינת ישראל שזכותו של כל אזרח לדון בה באופן פרטי או פומבי. כל שופט ראוי – אם ישראל היא עדיין מדינה דמוקרטית – יגיד לעד התביעה הראשי, המתלונן יעקב נגל, שהתואר "עובד ציבור" אינו מקנה לאדם חסינות מביקורת. שזכותו של אזרח לומר לעובד ציבור, שנתיים אחרי שזה האחרון קיבל החלטה הממשיכה להשפיע על חיי אדם, שהחלטתו היתה שגויה. זכותו של אזרח גם לטעון שהחלטתו של עובד ציבור היתה לא ראויה. אם מדובר בדיבה, אפשר לתבוע על כך.

אין חולק שמיכאל אזולאי (גילוי נאות מלא על היכרותי בת חמש השנים איתו בעוד כמה פסקאות) אמר על נגל במאמרו מלים קשות. הוא אמר מלים קשות גם על אחרים במאות המאמרים שכתב בנושא. אזולאי מוכר בחוגים פוליטיים בדרום ובחוגי חדשות כמשוגע לנושא ההגנה נגד רקטות, ולמחלוקת הגדולה בין מערכת הלייזר "נאוטילוס" למערכת כיפת הברזל מתוצרת רפא"ל. אזולאי סבור, כפי שציינתי בתחילת הכתבה, שההחלטה לזנוח את ההקשעה המשותפת עם האמריקאים בפיתוח מערכת הלייזר והתאמתה לצרכי ישראל – זאת לצד כיפת הברזל ולא במקומה – היתה לא רק שגויה והרת אסון, אלא תולדה של הליכים בלתי תקינים בעליל ושבעצם הוחלט מראש לקדם את כיפת ברזל בלבד וזאת ללא קשר ליעילות שלה בגזרת עזה או בכל גזרה ישראלית אפשרית אחרת.

לסיכום, הרשעה בתיק הזה פירושה שכל ביקורת עניינית על מעשיו של כל פקיד באשר הוא עלולה להוביל להרשעה פלילית ומאסר בפועל, או במקרה שהמערכת "הולכת לקראתך", שישה חודשי עבודות שירות. אבל אפילו נאמר יצאת זכאי – עצם הידיעה שמתיחת ביקורת עלולה להוביל לצעדים פליליים די בה כדי להטיל צינת שיתוק בכל דיון ציבורי במעשי השלטון.

מדי יום בישראל, ברחוב, באינטרנט ובכנסת ישראל, מאשימים אנשים זה את זה כי העמדות שתמכו בהן הובילו לאסון למדינה. מאשימים את נערי האוצר שהם מפקירים את העניין למות. מאשימים חברי כנסת ודיפלומטים ב"פשעי אוסלו" ומניחים לפתחם את כל הרוגי הפיגועים לפני ואחרי אותו פשע נורא. מאשימים את החרדים שהם טפילים וחרדים ספציפיים שהם מעודדים טפילות… ובכל זאת מעולם לא נשמע שמדינת ישראל תסתום פיות בצורה כה תמוהה. מקרה מוכר אחד שאירע לאחרונה של הרשעה בהעלבת עובד ציבור עסק באדם מחדרה שתלה כרזה מול תחנת משטרה ובה האשים חוקר משטרה בסגירת תיק כביכול לעבריין (בעל ריבו של הנאשם, עמו גם החליף מהלומות ותלונות הדדיות על תקיפה). ההבדל הבולט הוא שכתבה בבלוג או באתר חדשות אינה כרזה מול מקום עבודתו של המתלונן, וכי במקרה שלפנינו אין כל תלונה על התנהלותו של אזולאי כלפי המתלונן או בכלל פרט לאותן מלים כתובות.

עכשיו, לסיפור הזה יש גם רקע. כאמור, אזולאי עוסק בנושא המיגון נגד ירי הרקטות (ירי תלול מסלול או ירי טק"ק בשפה מקצועית) באופן אינטנסיבי. הוא כתב מאות מאמרי דעה בנושא ואף היה שותף לחשיפות חדשותיות בנושא המחלוקת בין מצדדי הלייזר (פלוס כיפת ברזל לאותם תנאים נדירים יחסית בהם הלייזר אינו יעיל) לבין מצדדי כיפת הברזל (באופן בלעדי). בצוותא עם כותב שורות אלה חשף אזולאי כי רוני דניאל וחדשות ערוץ 2 שיתפו פעולה עם גורמים במשרד הביטחון ושידרו ידיעה שלא היה לה שחר, בדבר ניסוי שנערך כביכול ובו כביכול השיג תותח הלייזר תוצאות מאכזבות. הבעיה עם הדיווח היתה שכל ניסוי לא נערך. מעולם. בכלל. לא שהיה ניסוי אבל הוא עסק במשהו אחר, או שהתוצאות היו קצת או הרבה טובות מכפי שדווח. כמו הסיפורים על השדרן שאיחד להגיע לאיצטדיון ושידר משחק מדומה מחדר המלון, רק כדי ללמוד מאוחר יותר שהמשחק האמיתי בוטל, כך שיחק ערוץ 2 לידי תככנים במשרד הביטחון ושידר ידיעה כוזבת מתחילתה עד סופה. כל התנצלות לא הושמעה.

מיכאל אזולאי כאמור כתב עוד דברים רבים בנושא תותח הלייזר וההחלטה לגנוז את פיתוחו. כסגן עורך ועורך האתר “סקופ” (לימים “יופוסט”) ערכתי והעליתי לאוויר לא מעט מהם, ולכבוד ועונג היה לי. והוא לא היחיד. ראובן פדהצור וגם יוסי מלמן מ"הארץ" מדברים על "פרשה עגומה ורצופת הטעיות, שקרים, הסתרת האמת מקובעי המדיניות, הבטחות חסרות בסיס לתושבי שדרות" ועל "זריית חול בעיני הציבור"; יעל ארצי מ"חדשות מחלקה ראשונה" מחרה–מחזיקה אחריהם; מבקר המדינה אף הוא מדבר על ליקויים חמורים בכל הפרשה ובין השאר מבהיר (עיקרי הממצאים) כי לרפא"ל נמסרה הזמנה לרכישת מערכות "כיפת ברזל" עוד לפני שהוועדה ההיא, בראשות תא"ל במיל' נגל, זו שכביכול הכריעה בעד כיפת ברזל ונגד תותח הלייזר, בכלל החלה את עבודתה. במלים אחרות, כל קיומה של אותה ועדה היה בלוף אחד גדול ומשחק מכור מתחילתו.

רבות גם נכתב על ההטעיה הבסיסית שביסוד פיתוחה של מערכת כיפת ברזל – עם כל הכבוד להישגיה הטכנולוגיים והצלחתה החלקית בלבד בשטח. כיפת ברזל פותחה באמצעות תקציב שאושר בכנסת ובממשלה לפיתוח אמצעי שיגן על ישובי עוטף עזה, ובראשם העיר למודת הסבל שדרות. אולם מפתחי כיפת ברזל ידעו, ידוע היטב ומהרגע הראשון, שהמערכת שלהם, עם כל יעילותה (שוב, החלקית) בטווחים אחרים, אינה מסוגלת כלל ליירט מטרות הנורות מטווח של פחות מארבעה קילומטר, ולמעשה באופן אפקטיבי מדובר בטווח של 15 קילומטר. אלה עובדות. כיפת ברזל אינה מוצבת בשדרות ואינה מכוונת להגן על שדרות, כי אם על ישובי קו המעטפת השני והשלישי של עזה – אשקלון, אשדוד, באר שבע והמתקנים הרגישים שבכל אחת מהערים הללו (בית חולים אזורי, נמל, מתקנים צבאיים).

למעשה, יש שיאמרו שכיפת ברזל פותחה בראש ובראשונה כדי להגן על מטרות אסטרטגיות וצבאיות, ולא על אזרחים. האלוף גדי אייזנקוט , אז אלוף פיקוד צפון, אמר בהקשר זה כי "שלא תהיה לתושבי ישראל אשליה שמישהו יפתח להם מטריה מעל לראש. המערכות נועדו להגנת בסיסי חיל האוויר, בסיסי חיל הים ובסיסי הגיוס – גם אם זה אומר שבימים הראשונים של המערכה, לא יהיה נוח לאזרחים". וכל זאת במערכת שפותחה בתקציב שנועד ספציפית להגן על אזרחים.

יש לדחות בבוז את הניסיון להלך אימים על אזרח פשוט, עיתונאי אזרחי, אדם מעורב פוליטית ומסור לארצו שמנסה בכל כוחו, למרות תגובות שליליות מרוב הגורמים, לקדם את עמדתו ודעתו, וכל זאת ללא ניבולי פה ומבלי לומר דבר שהוא אינו סבור שיוכל להגן עליו בבית משפט בטענת "אמת דיברתי".

אולם בנקטם בגישה של אישום פלילי, מבקשים נגל הקטנוני ומשטרת ישראל הסמכותנית למנוע מאזולאי מלומר את דברו אפילו בבית המשפט. הכתבה עצמה והטענות שנשטחו בה נגד נגל יימצאו חסרי כל שייכות לשאלה המשפטית העומדת בפני בית הדין הנכבד – אלא אם כן יתברר שכמאמר בגין, עוד יש שופטים, אפילו בבית המשפט השלום בקרית גת. שם ייאלץ מיכאל אזולאי להתייצב באפריל הקרוב ולהסביר שהוא לא מבין מה הוא בעצם עושה בבית משפט – הוא היה סבור לתומו שכאזרח מותר לו להתבטא על מדיניות ועל קובעיה. מעניין יהיה לראות אם הוא צודק או חי בסרט.

בפוליטיקה יש אמרה שגורסת כי המתקדמים (פרוגרסיבים, "ליברלים" בארה"ב – סמולנים, אוקצור) ממציאים את התיקונים והרפורמות, מקדמים אותם ונאבקים עליהם מול התנגדות מרה ואלימה של "כוחות הסדר, הטוהר והמוסר" – ועשרות שנים לאחר מכן, לאחר שהמערכה הוכרעה והמחנה הממציא כבר עבר למשהו אחר הדורש תיקון, מואיל בטובו המחנה השמרני להגן בחירוף נפש על העמדות שפעם התנגד להן בחימה כה שפוכה.

באורח דומה, יכולים "פעילי השמאל ההזוי" לטעון משהו במשך חודשים או שנים, להביא ראיות מצולמות ומתועדות, להוכיח באותות ובמופתים וגם להוציא בת קול מהשמים שתאשר –  אבל רק כשמואיל להבחין בכך בטובו הממסד ה"עיתונאי" כביכול, השמן והמפוטם, אי שם ממקום מושבו בעמקי התחת של הממסד הפוליטי, זה שמשקל ג'ל שיערו עולה פי שניים ויותר על משקל מוחו ותקציב בדיקות האיידס לזוני ולשרמוטות הריאליטי שלו עולה על תקציב התחקירים – רק אז זה שווה סיפור.

למה אני נדרש לעניין זה? כי אתמול אירע כדבר הזה, וערוץ 2 המהולל, על מגיש מהדורת השישי המבחיל שלו, נעתר סופסוף למציאות והודיע לאומה שטופת דמע את מה שכל מי שאפילו עין בודדת ועיוורת למחצה בראשו יודע – שרשויות החוק במדינה המסריחה והמטונפת הזו נוקטים איפה ואיפה. שבעוד שפלסטינים מפוצצים במכות על עצם ההעזה לפתוח את הפה, ויורים בהם למוות על הצל הקל ביותר שאפשר באמצעות אפקטים של הדמיון לתארו כ"סכנת חיים", הרי שלימין היודו-נאצי מותר לזעוק מה שהוא רוצה, איפה שהוא רוצה, ומותר לו לשרוף מסגדים ומכוניות ומטעי זית שמפרנסים משפחות שלמות, ומותר לו אשכרה לפוצץ חיילים וקצינים במכות בלי שאלה יעזו אפילו לירות כדור גומי או רימון גז כדי "להרחיק את המתפרעים". אפילו לא לתת ככה מכה קטנה עם הקת. כלום. על ירי חי, כיאה למצב של "סכנת חיים" (וכל מצב שבו פלסטינים תוקפים כוחות צבא פנים אל פנים, או אפילו מקיפים אותם פנים אל פנים בכל מצב רגשי מתחת לכניעות מוחלטת עם פרחים ואורז, אוטומטית מסווג ככזה) – על זה אין מה לחלום. אתם קרויין אדם ואין אומות העולם קרויין אדם.

אז ערוץ 2 דיווח, ויש סברה לפיה למישהו בצבא הקלגסים המבוהם, שמזמן נכנע להשתלטות הכהניסטית (ככה זה כששמאלנים לא רוצים לשרת בצבא שכל מהותו כיבוש, בעוד תלמידי ישיבות הסדר רואים בזה צ'ופר), אשכרה זעה מזה שערה בביצים כמלוא הנימה – או ליתר דיוק תזוע, כי עכשיו שבעס קודש והם עוד לא יודעים מה שודר אצל חמורו של משיח בטלוויזיה בערבא קדישא.

מזל של ערוץ 2 שהם לא ניסו לטעון את זה בבית משפט, כמו שקרה לי – כי פשוט לא היו נותנים להם. זוכרים שלפני שלוש שנים כתבתי טור זועם – ולא הכי מוצלח שלי מבחינת הליטוש וחדות המסר – שבו "איימתי" בצורה לא ריאליסטית ומוגזמת במכוון על חבר הקלסת נילס הולגרסון (אריה אלדד), לאחר שזה הסית לרצח ראש ממשלה בתואנת כזב שהוא ידע שהיא כזב של "צריך להעמיד אותו לדין על בגידה ולתלות אותו", שאם זממו יתממש אירה לו כביכול בראש? זוכרים שמדינת ישראל המטונפת מצאה לנכון להעמיד אותי לדין על זה, בעוד שאת כל אלה שמאיימים השכם והערב על פעילי שמאל, ברצינות ולא כתרגיל רטורי, מציירים להם צלבי קרס על הדלתות, משאירים להם הודעות מפחידות במשיבון וכיו"ב מעשים ממסתור, לא בפומבי עם חתימה ותמונה – כל אלה לא רק אינם מועמדים לדין, אלא אינם נעצרים לעולם, כי הקלגסת הבזויה אינה טורחת לאתרם?

אז בקיצור, השבוע נגמרה הסאגה. לצערי, נאנסתי להסכים לעסקת טיעון במסגרתה הורשעתי, נידונתי לעשרה חודשי מאסר על תנאי באם "אבצע" שוב עבירה דומה, ונשדדתי, באיומי נשק של קלגסים שיזרקו אותי בתור חלופה לקלבוש, מחמשת אלפים שקלים.

אני אומר שנאנסתי, כי החבר עורך הדין שלי שהתנדב לייצג אותי פרו-בונו ובאמת השקיע בתיק לא מעט שעות עבודה, נשבר לבסוף מההטיה הגסה, באמצעותה הבהיר לו בית המשפח שחבל על המאמץ שלו. ביקשנו לזמן לעדות את הקורבן, הנפגע, כדי לאשר לפרוטוקול את הידוע לנו – שבעדותו במשטרה לא טען לתחושת איום או רדיפה מצדי, וכי הוא עצמו כלל לא הגיש תלונה למשטרה, אלא רק לקצין הכנסת. השופט סירב לבקשתנו זו, והכריז בתוקף שלא ייתן להפוך את המשפט לפוליטי (זאת על אף שמדובר בעליל במשפט פוליטי, שנסוב כל-כולו סביב טור דעה פוליטי, ושקשה לי להאמין שיש תקדים להרשעה באיומים במצב שבו אין כלל תלונה ולא טענה לתחושת איום).

ניחא, ביקשנו לזמן עדים אחרים, שיעידו שאיימו עליהם באינטרנט על רקע פוליטי, הם התלוננו ולא יצא מזה שום דבר; לא נתנו לנו. (כשהעד של התביעה – שוטר – הבריז ולא הגיע, אמר השופך "לא נורא, שיבוא בדיון הבא". אני בטוח שאותה אדיבות היתה מוצעת גם לנו אם עד שלנו, לו היו בכלל מאשרים לנו כזה, היה מבריז מהדיון…).

גמרנו? לאאאאאא. עורך דיני ביקש לחקור את חוקר המשטרה שגבה ממני עדות  – עד שהתביעה זימנה, אגב – וכבוד השופך לא נתן לו לשאול את האיש שום דבר רלוונטי. לא מה היתה התרשמותו ממידת מסוכנותי, לא מה זה ה"צח"מ" שבראשו נידב העד מרצונו החופשי שעמד (פססססט, אל תגלו, אבל צח"מ זה "צוות חקירה מיוחד", ללמדכם איזה איש מסוכן אני וכמה קשה היה לאתר מי זה "רחביה ברמן" בקפה דה-מארקר…). בקטע של הצח"מ העד כבר עמד לענות, כולה שאלה טכנית, והשופט נזעק כנשוך נחש "אל תענה!" במקום לתת לו לענות ולייחס לזה איזה משקל שהוא רוצה בבואו לשקול את פסק הדין. בקיצור, חוץ מלדחוף לעורך הדין שלי גאג בצורת זין לפה, השופט עשה הכל כדי להבהיר לו שפה הוא לא יוכל להציג את טיעוניו. לא רק שהם לא יתקבלו – הם אפילו לא יישמעו.

אז ידידי החבר בגילדת המשפטנים נשבר, וישב לי על הווריד לקבל את העיסקה ולשחרר אותו מהסיפור הזה עד שנשברתי (והוא עדיין חושב שעשה לי טובה בזה. נסכים שלא להסכים. התחרטתי בשנייה שזה נגמר וזה עדיין אוכל אותי. אולי שמתם לב). הכי קטע שכבוד השופך יצחק יצחק (תצחק, יא זבל, תצחק) בטח מרגיש עד עכשיו זקפה של נדיבות מזה שהוא פרש לי את הקנס לעשרים תשלומים. ובכן, אדוני השופך, לא זו בלבד שאני לא מרגיש כלפיך אסירות תודה, אלא אני בז לך עמוקות. אני בז לך ולכל המערכת שאתה משרת – מערכת כה עלובה עד שהיא רומסת את הזכות הבסיסית של הנאשם להתגונן, ואת הזכות להעלות הגנה בסיסית מן הצדק של אכיפה סלקטיבית.

תבין, לא מפריע לי שהורשעתי, כי כבר יש לי רישום פלילי והרישומים שלכם לא מזיזים לי שריר בתחת, מפריע לי בעיקר שמנעת ממני בפחדנות ובעליבות מלטעון את טענותיי – טענות שאתה יודע שאין לך ולא לתביעה מענה עליהן, בדיוק כמו שלקלגסת המטונפת אין באמת מענה למה בשלוש שנים לא הוגש אפילו כתב אישום אחד על טרור "תג מחיר", ואילו פלסטינים נעצרים כל הזמן על עבירות קלות בהרבה, תוך עבודת מודיעין מדהימה שמצליחה תמיד לגלות מי זרק איזו אבן ומתי.

כי לימין מותר להתבריין מן המחשכים באינטרנט, וקלגסת ישראל הבזויה והנחשלת, עם חופן אנשי מחשב לרשותה, לא תחלום ללכת לצוד אותם באמצעות האיי.פי. לא כשזה חברי כנסת מהשמאל, או מזכ"ל שלום עכשיו (אחד העדים שלא הותר לנו להביא) או אפילו קרובת משפחה של אחד המפורסמים בנרצחי השמאל על ידי הימין, שכל מה שזיכה אותה באיומים זה שם המשפחה שלה. מותר גם לרבנים להסית, ולחברי קלסת, ולכל ימנון מסריח, והמשטרה לא תעשה כלום. למה לה? היא הרי די מסכימה שצריך להרוג את כל הסמולנים, ורק מחכה לפקודה רשמית. אבל כשרחביה ברמן אדיר ההשפעה כותב מאמר פרובוקציה לא רציני בעליל, ומבהיר זאת מעבר לכל ספק במאמר נפרד למחרת, אז אפשר להתעורר חצי שנה אחרי זה, להפר ללא צורך את חוק נתוני תקשורת, לעשות הצגה שלמה של "איתור דרך האינטרנט" של אדם שכלל לא ניסה להסתתר, למנוע ממנו בבריונות מסריחה של מערכת משפט עותומנית להתגונן, ואז לחמוס ממנו עוד כמה לירות שאין לו.

אז כבוד השופך, אני רואה שאתה והחברים שלך מכנופיית הפשע של יוחנן דנינו הבזוי לא חזקים בקריאה בין השורות, ולכן אקפיד מאד על הבהירות: אני אשלם לקופה של בית המשפח המסריח שלך את אתנן הזונה שגזרת עליי לשלם. יתרה מזו, אינני מתכוון לנקום בך בשום צורה, לא בך ולא באף אחד אחר. אם אראה אותך ברחוב לא אירק לך בפנים, ואם אעבור בדרך ואראה שנפלת לבור אפילו אמשוך אותך ממנו (שזה יותר ממה שאתה, כחובש כיפה, חייב לי… לפי הלכותיך שלך). למעשה, אני מאחל לך ולכל מי שהיה מעורב בתרגיל הקטן הזה (כולל גוש המוגלה שנשר מהואגינה של המפקדת אקה) חיים מאד ארוכים – שבמהלכם מרגע זה תסבלו ממחלה כואבת במיוחד שתאכל את בני מעיכם ותרקיב את אבריכם הצמוקים והרפים, ואתם רואים ועיניכם נמקות. לא אעשה שום דבר כדי שזה יקרה, אבל ישעשע אותי לאללה אם כן.

טפו.