עיתונות רדיקלית ללא מורא, ללא משוא פנים – ובלי לדפוק חשבון

אין שום חידושים בחשיפות על מעללי "צמרת ש"ס" שמרוחות לפתע על כותרות העיתונים. החידוש היחיד הוא שהפעם, כנראה, יש מודיע. מבפנים. בן סורר ומורה. מוסר ומדיח. או חתן או משהו. שיהיה בריא וייזהר מהאנשים שבסביבתו הוא (היא??) חי\ה.

הכותרת לקוחה מתקופת מאסר דרעי. בשלב מסוים באותה סאגה נפוצו בבני ברק כרזות המציגות את מרן בכל הדרו אך בארשת תוגה, והכיתוב "ספר תורה שרוי בצער!” על פני שליש הכרזה או יותר. תמיד שעשע אותי ואני שמח שנמצאה עילה מחודשת להיזכר בזה. למרבה הצער, כל הממצאים הפוטוגרפיים של החיפוש בצירוף עובדיה יוסף מניבים רק תמונות של רבנים אשכנזים למיניהם.

כאמור, אין פה חידוש. כל מי שקורא עיתונים אינו יכול שלא לשים לב לריבויים של רבנים עירוניים ברחבי הארץ ששם משפחתם יוסף, בתוספת עוד כמה רבנים שמדי פעם צצים וכשזה קורה תמיד מוזכר שהם במקרה נשואים לבנותיו של מרן, או אחים של כאלה, או קרובי משפחה מדרגה קרובה של ראשי ש"ס אחרים (מה קורה, אריאל אטיאס?).

אני מודה שקשה לי יותר להתרגש מסיפורים בפוליטיקה הפנימית של ישראל מאז שהגעתי להכרה שנכון להיום, אני לא רואה שורדת בצורתה הנוכחית יותר מעשור בגבול הרחוק, חמש שנים בגבול קרוב. בכל זאת יהיה מעניין כמובן לראות כיצד תטופל חקירת המשטרה. איך יגיב אריה דרעי (כלפי חוץ אנחנו יודעים, כמובן) ובכלל, פרשה עסיסית ללא ספק. היו המון כאלה בסוף ימי ויימאר. השוואות מעניינות תוכלו כמובן למצוא אצל נעם ר', במחלקת גודווין לא גר כאן יותר".

מעניינת הרבה יותר הפרשה שבה מואשמים שלושה סטודנטים פלסטינים ב"איומים" לכאורה סביב החרמה יזומה של הרצאה של שמעון פרס במכללה ההנדסית ירושלים. בכל הדיווחים התקשורתיים, אף שסופר שעילת המעצר וצו ההרחקה מירושלים (???) היו איומים לכאורה באכיפת החרם, בכולם צוין במפורש שהמעצר נערך "על רקע" חוק החרם.

חוק החרם, אם תזכרו, הוא בכלל חוק אזרחי, הקובע את החרם נגד מוסד, אדם, מקום, או ארגון בשל היותם יהודים או קשורים למדינת ישראל כעוולה אזרחית ומאפשר לכל הניזוק ממנו לתבוע בגינו פיצויים.

אין בו בחוק החרם כדי להצדיק מעצר ובוודאי לא צו הרחקה ממקום הלימודים לסטודנט. כלומר נשארנו עם איומים לכאורה. לא ברור מי המתלונן. ידוע שאף סטודנט ערבי לא השתתף בהרצאה של מייצג הריבונות הישראלית במוסד הלימודים המכובד. כלומר, עלינו להאמין שאל כולם הגיעה זרועם המאיימת של הנאשמים ורק המתלונן האלמוני והבודד "שרק בעקבות תלונתו נפתחה חקירה", העז לשבור שורה אבל רק באלמוניות, לא ללכת אבל כן ללכת למשטרה שמאיימים עליו – במה, אגב? נידוי חברתי? כי זה מותר. אפשר לקרוא לזה מגעיל אבל זה מותר ובכל מקרה לא בר אכיפה.

לא נמצא איש שיעיד שהנאשמים איימו על מישהו. נמצאו רק כאלה שראו במעצר "התנהגות על גבול הטירוף" מצד המשטרה וגם בריונות פשוטה. כי מה שאין להכחיש הוא ששלושת העצורים היו ממארגני החרם. כלומר יש לנו פיברוק "איומים" בחסות רוחו של חוק החרם החדש ההופך את הכלי הפוליטי הלא–אלים והלגיטימי של חרם לבר–עונשין.

וכאמור, מעניין שאף לא אחד מכלי התקשורת שדיווח על העניין לא נצמד ללשון ההודעה שיצאה מרשויות האכיפה. כולם הזכירו את גרסת המשטרה, לפיה נפתחה חקירה רק בעקבות תלונה של קורבן איומים, אבל לא הציגו אותה כנכונה בהכרח. זה מזכיר קצת את הימים שאחרי רצח רבין. לא הייתי בארץ אבל פוטמתי בידי אחי בגזרי עיתונים, ובוודאי בתקופה זו. ואני זוכר שמיד אחרי הרצח נעצר מישהו בגלל שבעמדו בבנק, כששאלו "מי הבא בתור?” השיב בהומור שחור "פרס".

והנה שוב מעורב העוף הדורס הזקן במקרה בו רומסים בשם כבודו הממלכתי את זכויות האזרח של מישהו. לא בצל מצב חירום בעקבות רצח ראש ממשלה, אלא סתם כי זה הסדר החדש, ביצ'ז. השוטים אוהבים את הכוח. (ידעתם אגב ששלום מכחיש נמרצות שזה על שרון?)

זה מתווסף לסיפור המוזר על הצעת החוק של איסור המואזינים שיזמה נערת המים אנסטסיה מיכאלי. שם למעשה הוכח בעליל שאין צורך בחוק, כי חוק הרעש מאפשר אכיפה, כמו במקרה המדובר של הרחוב ביפו בו מתגוררת מאמא לידרמן וחדר התפילה של חמולת אבו סייף. דווקא הרב גרוזמן מקבל רק דוחות ולא מחרימים לו את הרמקולים.

מה עוד היה? (מעלעל במדרון חלקלק) אה כן – ישראל, שהיתה מיוזמות אמנת הפליטים של האו"ם. מדינה שנוסדה כמקלט לפליטי רדיפות, שוב מוכיחה את מסירותה לעניין זה. היא מגרשת אלפיים פליטים מחוף השנהב כי היא קבעה, חד צדדית, שלא מסוכן שם יותר. הגופים הבינלאומיים שאמונים על כך עוד לא הגיעו להצהרה כזו. ישראל עושה זאת כמו שהיא קובעת חד צדדית שאף אריתראי שמגיע אליה הוא לא פליט, למרות שבעולם שיעור האריתראים מבקשי המקלט שמקבלים הכרה כפליטים מגיע ל-70%. רק אלינו באים כל הרמאים. איך נאמר? לא הלך זרזיר אצל עורב, כנראה…

כמו שכתבתי בפוסט שאתם, בני בלי קולטורה, לא התעכבתם עליו, שירו של וויליאם באטלר ייטס "הביאה השנייה" מצלצל מאד מוכר בימים טרופים אלה (ולשם שינוי מטבע הלשון השחוקה אינה הגזמה). “המרכז אינו יכול לעמוד". אם "השבט הלבן" לא יכול למצוא לעצמו נושא דגל יותר ראוי מיאיר לפיד, שלי יחימוביץ' (בית דגושה). וציפורה "אני בכלל לא נאה לי להיות פה. אני עושה את זה רק בגלל השליחות הגדולה שאני נושאת" לבני – אולי באמת חבל לו על הזמן.

אגב יאיר לפיד, נורא הצחיק אותי איך שכולם בתשקורת העוינת מיהרו להתייצב לימינו של "נושא דגל העיתונות בפוליטיקה" (…) ולהכריז שבעוד יאיר לפיד הוא דמות ציבורית מוכחת וראויה, נעם שליט סתם תופס טרמפ על הסיפור של הבן שלו ולא באמת מביא שום אמירה. הגדיל לעשות בטיפשות הזו אראל סג"ל, שבאמת הגיע לנקודה הפיטרית במכירת בדיחות פלוצים (מצחיקות מאד אמנם) במוסף זמן תל אביב. כל מה שקרה איתו מאז זו קפיצת כריש רצינית.

כל מה שנשאר לשבט הלבן, לחלקו לפחות, הוא הכסף, ומי שמעיז להעז פנים נגד המעוז האחרון הזה מטופל בידי בריוני הממסד, הלא היא הקלגסת הבזויה, המונהגת בידי יוחנן "סגרתי תיק על התעללות בעובדת זרה לאישה נשואה מסביון שאולי יכול להיות יש מצב כפי הנראה הייתי מזיין מהצד". בריונים בכחול, שחר איילון, דוד גז, תבינו – משטרה שלא מקיימת את החוקים הפשוטים ביותר הנוגעים להם עצמם היא בדיחה. אני יודע שאתם בדיחה בכל מקרה, אבל באמת שהכל נובע מזה. שוטר בלי תג המאפשר זיהוי אישי קל הוא בדיחה כי הוא מייצג במהותו כוח שאין מאחוריו אחריות – לא אישית ולא ארגונית. והתג המתכתי על החזה לא מספיק – בלילה אי אפשר לצלם אותו עם פלאש – הוא מחזיר אור ויוצא בתמונה כהבזק אור גדול (ותודה לערן ורד). צריך מספרים גדולים על הגב כמו בגרמניה. זה כמובן דיון רלוונטי מאד למערכות פוליטיות בנות קיימא, הגדרה שמדינת ישראל, פריו ותוחלתו של המפעל הציוני, כבר לא ממש עומדת בה.

אבל כל עוד אנסטסיה לא שולחת אותנו יחד עם ע'אלב מג'אדלה (טיפוס שהמפלגה שלה היתה מתה שהבעיה הערבית תסתכם או תתגלם בו דווקא) למחנה לחינוך מחדש עם עינויי מים שונים, אנחנו נמשיך לעקוב אחרי נקודות מעניינות בקריסה. שיהיה שבוע טוב.

בוקר טוב. מכירים את זה שבטיימליינים של אירועים גדולים, שמתפרשים על פני שנים, בהתחלה האירועים המצוינים מתרחשים במרחקי זמן גדולים, אחר כך בינוניים,ובסוף יש אירועים כל יום? “הימים הגדולים" של אותו סיפור או תהליך? אז אנחנו שם.לא יבש הדיו מעל הניסיון המדהים לבטל רטרואקטיבית בחירות מבלי לנסות אפילו להעמיד פנים שמשהו לא היה תקין בהן, אלא במוצהר מסיבות אנוכיות ודורסניות, כי"בחרו אותנו כדי שנמשול". למשול, כן. לא לדרוס.

אוקצור, עוד זה מתייבש וזה בא: צה"ל, אותו גוף שהעלה פימה עלי כסל, שתמיד מוכן לפאשלה הקודמת, שליבו אכזר לאויביו וגס לחייליו ופגועיו מבית, מנסה כנראה בכל כוחו למצב את עצמו במלחמת האחים העומדת לפרוץ,ומעמיד את האינטרס הארגוני מעל לכל עיקרון שלטוני בריא.

קראו נא את הידיעה המפורטת היטב לשם שינוי של טמקא: כל האישומים הם או על מסירת מידע מצד חברי כנסת ושר אחד (פעולה בעלת חסינות פרלמנטרית מובהקת,כתופיק טובי בפרשת טבח כפר קאסם בשעתו) או של חייליםשנתנו מידע למתנחלים, שפרסמו אותו.

ועכשיו ילדים, מצאו בבקשה את הגורם בעל האחריות הפלילית הגדולה ביותר, כלפי צה"ל ובכלל.

תקשיב טוב, בני אווזי: אתה לא תתבריין על אזרחים בשעה שיש לך חיילים שאשמים עוד יותר באותו מעשה עצמו.לא במעשים דומים אחרים. באותו פשע נשוא כתב האישום. לא מדובר פה על אכיפה לא שווה בין תיקים, אלא על אכיפה לא שווה באותו התיק עצמו. לא נקבל את זה מהפרקליטות האזרחית ובטח שלא מזו הצבאית.

למה? כי לאזרחים יש יותר זכויות מלחיילים. לאזרחים מותר לדבר על מה שבזין שלהם למי שבזין שלהם הרבה יותר מאשר לחיילים. אם חייל סיפר לאזרח משהו והאזרח סיפר לחבריו – אתה עוזב את האזרח בשקט עד שטיפלת בצורה מאד פומבית בחיילים. אתה לא הולך עוצר את האזרחים ברעש וצלצולים ופרסום שמותיהם ומשחק לנו אותה"אל תדאגו, אני בטמבלים שלי כבר אטפל". נכון שהאזרחים האלה חיים בשטח הנמשל צבאית, אבל אפילו לכאלה יש יותר זכויות הבעה מאשר לחיילים בתפקיד פעיל. אה, וגם הטמבלים שלך הם שלנו, ובכל מקרה הם אשמים יותר. אז סדר ת'סולם עדיפויות שיעמוד נכון.

יאללה, קח אחורה מעבר לקו המסומן שנוכל בכלל להמשיך לדבר.

באותה נימה: אתה לא תצעק על שר האוצר. שר האוצר, כמו גם אחרון חברי הכנסת,מהווה מבחינתך את הדרג שמעליך. המוסד בכללותו וכל אחד ואחד מנבחרי העם לתפקידים אלה. זכותך לחלוק בכל התוקף על שר האוצר.זכותך במקרים קיצוניים אף להידרש לניתוח מניעיו של שר האוצר בנקטו עמדה זו או אחרת. אבל בשקט. אתה לא תרים את הקול ואתה לא תאשים אותו בהאשמות פרועות. גם הוא, אגב, חייב בכבודך,ואני לא ראיתי בלייב את האירוע המדובר, אבל הסיפור היה "גנץ צעק על שטייניץ".אתה לעולם לא תצעק על שטייניץ, לא משנה כמה אפילו אני עשוי להסכים שמגיעה לו כאפה שתעלה אותו על טיל לוגי מדעי לזמבביר. כאפה אם ירצה ייתן לו העם – הדרג שאפילו מעל לפוליטיקאים ולשרים, אגב.

אז תשחרר מיד את הסיקריקין הכלואים, נזוף במרירות לבך בנבחרים החסינים שלדעתך עשו דבר רע ומזיק בכל מיני רמות, תתנצל בפני שר האוצר של ממשלת ישראל ממונתך הישירה, ונאחל לחייל הצלחה בהמשך דרכו. סבבה? לא,לא חשבתי ככה. זה בסדר, אווזי. אתה סתם עוד לבנה בחומה.

כמובטח: חלק ב' האינטלקטו–שמלצי (תרגום שירה, דלגו לתגובות חופשי אם בא לכם*):

בשנת 1919 כתב משורר אנגלי אירי צעיר בשם וויליאם באטלר ייטס שיר סוריאליסטי משהו בשם "הביאה השנייה". בשיר מביע ייטס את הזעזוע שלו מפני היקפם האדיר ומעלתם האדירה של השינויים בפניהם ניצב העולם שהכיר. רבים מכם בוודאי יזהו את השיר במתכונתו המקורית, אבל בכל מקרה אני מתכבד להביא בפניכם תרגום צנוע שלו, מחולק לבתים (במלים אחרות: בתים א' ו–ב'. ג' אם תרצה השם). מעין "פרשת השבוע" שכזו, רק לא בשבת ומהמקורות שאינם הספר של יהוה עצמו.

בית א'

סובב וסובב בסליל מתרחב;

אין הבז יכול לשמוע את הבזאי;

דברים מתפרקים; המרכז כבר לא מחזיק

תוהו בעלמא שוסה בתבל;

גאות הדמים שוסתה, ובכל

גינוני התום אבדו במצולות;

לעידית אין כל ודאות, בעוד הבררה

מלאה אש ועזוז

שלוש השורות הראשונות, ובמיוחד השלישית, מפורסמות יותר מכל חלק של השיר, למעט שתי השורות האחרונות של בית ג'. המרכז הוא מה שמחבר בין קצוות. אם יש לך משקל כבד בקצוות או באחד מהם, והמרכז – החלק שטוב לו הסטטוס קוו – חלש ודק, אז האיזון יופר והדבר יישבר. המשברים האחרונים מוכיחים שה"מרכז"בישראל חלש מול קצוותיו, וזאת משום שהוא מנסה להגן על סטטוס קוו שבלתי אפשרי בתנאים הנוכחיים ובגישה הנוכחית להגן עליהם.

שלוש השורות הבאות הן מאד אפוקליפטיות, אז לא נתחיל פה בקטעים של נביא קרוע–מבט וצווחות של “זה בדיוק מה שמתקרב אלינו! תראו!”, אבל השורה השלישית מביניהן רלוונטית תמיד להתפרקותן של חברות, באשר הן.אפשר להתייחס כך לניסיון לשנות בחירות לגיטימיות בארגון ציבורי מוכר במפורש, אך ורק, משום שלא התקבלה התוצאה הרצויה. גינוני התום, כאמור, מחייבים לפחות העמדת פנים שנמצאו אי סדרים מהותיים בבחירות.

שתי השורות האחרונות כנראה גם הן רלוונטיות תמיד. למי שאמור להיות האליטה של המדינה אין את השכנוע העצמי, הוודאות בצדק עמדותיו, כדי לכפות אותן על הקצוות לא משמאל ובוודאי לא מימין, הכיוון אליו היא מאבדת בהדרגה את צביונה הוא הימין כמובן, אבל גם השמאל הקיצוני מזמן הפסיק לראות בחוק מכשול ראוי בפני צדקת עמדתו.

כאמור, זה לא בגלל איזה רפיון מוזר של דור ספציפי. זה בגלל שהמציאות שאותו מרכז מנסה לשמר היא בלתי אפשרית. המרכז רוצה שהעמדת הפנים הנוכחית, כאילו יש אוטונומיה פלסטינית שתכלס אפשר לחיות איתה בסבבה אם רק ינהלו את הדברים נכון, תימשך. ישראל כבר הכריחה את הפרטנר הפלסטיני שלה להעדיף – לפחות הצהרתית – פיוס עם הצ'ילבה הכי גדולה שלנו, זו שלא נדבר איתה לא משנה מה תגיד, זו שנבוז לכל שינוי בטון שלה ונצפה שהיא לא תרד מהעץ אלא תזחל ממנו לנשק לנו את הרגליים – למרות התנגדותה הנחרצת לישראל, כי ישראל מסרבת בתוקף לתת לאבו מאזן שום דבר שאיתו הוא יוכל להגיד "הנה, זה למה הדרך שלי עובדת ושל חמאס לא".

וזה לא באמת ש"ממשלת קדימה" מיתולוגית, או אפילו קדימה – גוש "בני יאיר", באמת תשנה משהו מהותיה.מספרים לנו כמה היה אולמרט קרוב להסכם. אהא.

בקיצור, אם נחזור למר ייטס, לעידית נעדרת הוודאות והבררה המלאה אש ועזוז, למרכז המיתולוגי אין כוח לכפות מוצא שישמר אותו בעמדתו, כי הוא לא מבין מספיק את הצורך החיוני לו עצמו בכך, בעוד הקצוות משוכנעים די והותר בצדקת עמדתם כדי לנקוט מדיניות שונה באופן רדיקלי מזו הנוכחית. נשמע לי מוכר, לא יודע מה אתכם.

עד כאן בית א'

בית ב'

אין זאת כי התגלות הנה באה;

אין זאת כי הביאה השנייה הנה באה.

הביאה השנייה! עוד המלים על שפתיי

והנה חזיון כביר מתוך רוח העולם

טורד את עיניי: ישימון מדבר ציה;

דמות לה גוף אריה וראש אדם,

מבטה ריק ואכזר כחמה,

אט מגלגלת ירכיה, וסביב לה

צל רוח עופות מדבר נרגזות.

טופ, זה כמו שראיתם קשקושי נבואה נוצרית, שאינם אלא חיקוי של קשקושי הנבואה שלנו, אז אם כבר לאונן למה בסקוצ'ברייט? זה מעניין מאד לדון בזה מבחינת השתקפות מסורות האפוקליפסה בשירה, והזווית של ייטס היא כופרת להפליא מבחינה נוצרית (מה שכמובן מענג), אבל אין לי כוונה להתאים את הצבעוניות הזו (המנוסחת כמובן להפליא) לאירועי היום, יותר מאשר יש לי להקשיב לאותם דברים רק עם ספר דניאל המזיק והמיותר, או ספר יהושע הכן והברוטלי.

בית ג'

שוב יורדת חשכה אך כעת אדע

כי עשרים מאות של תנומה כאבן

נעורו לסיוט בנענוע עריסה,

ואיזו חיה גסה, שעתה הנה באה,

מדשדשת לבית לחם להיוולד?

וואלה, פה הכפירה הנוצרית נעשית ממש מרתקת, אז כן נדוש בה בחדווה. ייטס אומר אחד משני דברים, או שניהם:הוא בוודאות אומר שהביאה השנייה תהיה של "חיה גסה", חיה, אפוקליפסה, רמז רמז. והוא אומר כמשתמע מזה שהיקר בחלומה של הנצרות ובוודאי של אירופה הנוצרית – הביאה השנייה שתשכין אלף שנות שלום – הוא בעצם חלום בלהות, שאכן תהיה ביאה שנייה – אבל של האנטיכרייסט, לא של ישו.

אבל אם מסתכלים על האמירה הזו, והחיבור שלה לשורות הראשונות של הבית, מגלים שאולי ייטס אומר שגם הביאה הראשונה לא היתה כזה גליק. שמדובר בנגיף משיחי מסוכן שילבש צורה של ימינו, יוולד בהם מחדש, ויביא לחורבן גדול.

אז כמובן שלא צריך להרחיק לכת לימינו. ייטס כאמור כתב את השיר ב-1919, מיד עם תום "המלחמה הגדולה",ודיבר על משהו גדול עוד יותר. הוא מת ב-1939 ממש כשגאות אדומה, גדולה עוד יותר מזו שכבר ראה, החלה לשטוף.היטלר, סטלין, מאו, רוזוולט – תבחרו איזו חיה נולדה באיזה בית לחם וזה.

אבל גם לעם היהודי יש נגיף משיחי משלו. פעם אחרונה שזה פרץ חזק לא היתה לפני אלפיים שנה, אלא לפני 360שנה בלבד, עם בן אדם קרוע לגמרי שהעם היהודי, שדי נשבר לו בדיוק באותו זמן בצורה מאד קשה ממצוקות הגלות ובצדק, הלך אחריו במספרים אדירים דווקא ככל שהתנהגותו ומעשיו הפכו ביזאריים יותר ויותר.

היו גם כמה התפרצויות מינוריות לפני זה, אבל ההתפרצות הבאמת גדולה האחרונה, זו שהחריבה את הקיום היהודי בארץ יחסית לגודלו ושורשיותו הקודמות בה והפכה אותו קשה ממה שהיה צריך להיות בגלות, באה באמת בשלוש נגלות לפני פלוס–מינוס אלפיים שנה, בצורה של התעלמות בשם האמונה היוקדת ביהוה ובתשועתו כהרף עין מהמציאות הבינלאומית ואפילו הפנים–ארצית בשני הסיבובים הראשונים.

בית לחם דווקא? נראה לי יותר חברון, אבל אוהבים אחינו לאונן גם על קבר רחל. לא סתם היו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה.

בקיצור, השיר הזה חופר לי במוח כבר כמה ימים, כשזה מתחיל עם השורה "המרכז כבר לא מחזיק" ומה שאמרתי בנוגע אליו דלעיל, ואז גיליתי שיש עוד התאמות אז אמרתי נחפור גם לכם במוח איתן.

זהו, שלא תגידו קדם הפקות לא בידר אתכם היום. יש קופה של תרומות ביציאה מהאולם. תודה שבאתם ונקווה לעמוד לשירותכם בנבואות זעם גם בעתיד.

* ותודה לקוראת החתולית המשוררת שסייעה בפתרון המהמורה הכי מעצבנת בתרגום.