עיתונות רדיקלית ללא מורא, ללא משוא פנים – ובלי לדפוק חשבון

אין שום חידושים בחשיפות על מעללי "צמרת ש"ס" שמרוחות לפתע על כותרות העיתונים. החידוש היחיד הוא שהפעם, כנראה, יש מודיע. מבפנים. בן סורר ומורה. מוסר ומדיח. או חתן או משהו. שיהיה בריא וייזהר מהאנשים שבסביבתו הוא (היא??) חי\ה.

הכותרת לקוחה מתקופת מאסר דרעי. בשלב מסוים באותה סאגה נפוצו בבני ברק כרזות המציגות את מרן בכל הדרו אך בארשת תוגה, והכיתוב "ספר תורה שרוי בצער!” על פני שליש הכרזה או יותר. תמיד שעשע אותי ואני שמח שנמצאה עילה מחודשת להיזכר בזה. למרבה הצער, כל הממצאים הפוטוגרפיים של החיפוש בצירוף עובדיה יוסף מניבים רק תמונות של רבנים אשכנזים למיניהם.

כאמור, אין פה חידוש. כל מי שקורא עיתונים אינו יכול שלא לשים לב לריבויים של רבנים עירוניים ברחבי הארץ ששם משפחתם יוסף, בתוספת עוד כמה רבנים שמדי פעם צצים וכשזה קורה תמיד מוזכר שהם במקרה נשואים לבנותיו של מרן, או אחים של כאלה, או קרובי משפחה מדרגה קרובה של ראשי ש"ס אחרים (מה קורה, אריאל אטיאס?).

אני מודה שקשה לי יותר להתרגש מסיפורים בפוליטיקה הפנימית של ישראל מאז שהגעתי להכרה שנכון להיום, אני לא רואה שורדת בצורתה הנוכחית יותר מעשור בגבול הרחוק, חמש שנים בגבול קרוב. בכל זאת יהיה מעניין כמובן לראות כיצד תטופל חקירת המשטרה. איך יגיב אריה דרעי (כלפי חוץ אנחנו יודעים, כמובן) ובכלל, פרשה עסיסית ללא ספק. היו המון כאלה בסוף ימי ויימאר. השוואות מעניינות תוכלו כמובן למצוא אצל נעם ר', במחלקת גודווין לא גר כאן יותר".

מעניינת הרבה יותר הפרשה שבה מואשמים שלושה סטודנטים פלסטינים ב"איומים" לכאורה סביב החרמה יזומה של הרצאה של שמעון פרס במכללה ההנדסית ירושלים. בכל הדיווחים התקשורתיים, אף שסופר שעילת המעצר וצו ההרחקה מירושלים (???) היו איומים לכאורה באכיפת החרם, בכולם צוין במפורש שהמעצר נערך "על רקע" חוק החרם.

חוק החרם, אם תזכרו, הוא בכלל חוק אזרחי, הקובע את החרם נגד מוסד, אדם, מקום, או ארגון בשל היותם יהודים או קשורים למדינת ישראל כעוולה אזרחית ומאפשר לכל הניזוק ממנו לתבוע בגינו פיצויים.

אין בו בחוק החרם כדי להצדיק מעצר ובוודאי לא צו הרחקה ממקום הלימודים לסטודנט. כלומר נשארנו עם איומים לכאורה. לא ברור מי המתלונן. ידוע שאף סטודנט ערבי לא השתתף בהרצאה של מייצג הריבונות הישראלית במוסד הלימודים המכובד. כלומר, עלינו להאמין שאל כולם הגיעה זרועם המאיימת של הנאשמים ורק המתלונן האלמוני והבודד "שרק בעקבות תלונתו נפתחה חקירה", העז לשבור שורה אבל רק באלמוניות, לא ללכת אבל כן ללכת למשטרה שמאיימים עליו – במה, אגב? נידוי חברתי? כי זה מותר. אפשר לקרוא לזה מגעיל אבל זה מותר ובכל מקרה לא בר אכיפה.

לא נמצא איש שיעיד שהנאשמים איימו על מישהו. נמצאו רק כאלה שראו במעצר "התנהגות על גבול הטירוף" מצד המשטרה וגם בריונות פשוטה. כי מה שאין להכחיש הוא ששלושת העצורים היו ממארגני החרם. כלומר יש לנו פיברוק "איומים" בחסות רוחו של חוק החרם החדש ההופך את הכלי הפוליטי הלא–אלים והלגיטימי של חרם לבר–עונשין.

וכאמור, מעניין שאף לא אחד מכלי התקשורת שדיווח על העניין לא נצמד ללשון ההודעה שיצאה מרשויות האכיפה. כולם הזכירו את גרסת המשטרה, לפיה נפתחה חקירה רק בעקבות תלונה של קורבן איומים, אבל לא הציגו אותה כנכונה בהכרח. זה מזכיר קצת את הימים שאחרי רצח רבין. לא הייתי בארץ אבל פוטמתי בידי אחי בגזרי עיתונים, ובוודאי בתקופה זו. ואני זוכר שמיד אחרי הרצח נעצר מישהו בגלל שבעמדו בבנק, כששאלו "מי הבא בתור?” השיב בהומור שחור "פרס".

והנה שוב מעורב העוף הדורס הזקן במקרה בו רומסים בשם כבודו הממלכתי את זכויות האזרח של מישהו. לא בצל מצב חירום בעקבות רצח ראש ממשלה, אלא סתם כי זה הסדר החדש, ביצ'ז. השוטים אוהבים את הכוח. (ידעתם אגב ששלום מכחיש נמרצות שזה על שרון?)

זה מתווסף לסיפור המוזר על הצעת החוק של איסור המואזינים שיזמה נערת המים אנסטסיה מיכאלי. שם למעשה הוכח בעליל שאין צורך בחוק, כי חוק הרעש מאפשר אכיפה, כמו במקרה המדובר של הרחוב ביפו בו מתגוררת מאמא לידרמן וחדר התפילה של חמולת אבו סייף. דווקא הרב גרוזמן מקבל רק דוחות ולא מחרימים לו את הרמקולים.

מה עוד היה? (מעלעל במדרון חלקלק) אה כן – ישראל, שהיתה מיוזמות אמנת הפליטים של האו"ם. מדינה שנוסדה כמקלט לפליטי רדיפות, שוב מוכיחה את מסירותה לעניין זה. היא מגרשת אלפיים פליטים מחוף השנהב כי היא קבעה, חד צדדית, שלא מסוכן שם יותר. הגופים הבינלאומיים שאמונים על כך עוד לא הגיעו להצהרה כזו. ישראל עושה זאת כמו שהיא קובעת חד צדדית שאף אריתראי שמגיע אליה הוא לא פליט, למרות שבעולם שיעור האריתראים מבקשי המקלט שמקבלים הכרה כפליטים מגיע ל-70%. רק אלינו באים כל הרמאים. איך נאמר? לא הלך זרזיר אצל עורב, כנראה…

כמו שכתבתי בפוסט שאתם, בני בלי קולטורה, לא התעכבתם עליו, שירו של וויליאם באטלר ייטס "הביאה השנייה" מצלצל מאד מוכר בימים טרופים אלה (ולשם שינוי מטבע הלשון השחוקה אינה הגזמה). “המרכז אינו יכול לעמוד". אם "השבט הלבן" לא יכול למצוא לעצמו נושא דגל יותר ראוי מיאיר לפיד, שלי יחימוביץ' (בית דגושה). וציפורה "אני בכלל לא נאה לי להיות פה. אני עושה את זה רק בגלל השליחות הגדולה שאני נושאת" לבני – אולי באמת חבל לו על הזמן.

אגב יאיר לפיד, נורא הצחיק אותי איך שכולם בתשקורת העוינת מיהרו להתייצב לימינו של "נושא דגל העיתונות בפוליטיקה" (…) ולהכריז שבעוד יאיר לפיד הוא דמות ציבורית מוכחת וראויה, נעם שליט סתם תופס טרמפ על הסיפור של הבן שלו ולא באמת מביא שום אמירה. הגדיל לעשות בטיפשות הזו אראל סג"ל, שבאמת הגיע לנקודה הפיטרית במכירת בדיחות פלוצים (מצחיקות מאד אמנם) במוסף זמן תל אביב. כל מה שקרה איתו מאז זו קפיצת כריש רצינית.

כל מה שנשאר לשבט הלבן, לחלקו לפחות, הוא הכסף, ומי שמעיז להעז פנים נגד המעוז האחרון הזה מטופל בידי בריוני הממסד, הלא היא הקלגסת הבזויה, המונהגת בידי יוחנן "סגרתי תיק על התעללות בעובדת זרה לאישה נשואה מסביון שאולי יכול להיות יש מצב כפי הנראה הייתי מזיין מהצד". בריונים בכחול, שחר איילון, דוד גז, תבינו – משטרה שלא מקיימת את החוקים הפשוטים ביותר הנוגעים להם עצמם היא בדיחה. אני יודע שאתם בדיחה בכל מקרה, אבל באמת שהכל נובע מזה. שוטר בלי תג המאפשר זיהוי אישי קל הוא בדיחה כי הוא מייצג במהותו כוח שאין מאחוריו אחריות – לא אישית ולא ארגונית. והתג המתכתי על החזה לא מספיק – בלילה אי אפשר לצלם אותו עם פלאש – הוא מחזיר אור ויוצא בתמונה כהבזק אור גדול (ותודה לערן ורד). צריך מספרים גדולים על הגב כמו בגרמניה. זה כמובן דיון רלוונטי מאד למערכות פוליטיות בנות קיימא, הגדרה שמדינת ישראל, פריו ותוחלתו של המפעל הציוני, כבר לא ממש עומדת בה.

אבל כל עוד אנסטסיה לא שולחת אותנו יחד עם ע'אלב מג'אדלה (טיפוס שהמפלגה שלה היתה מתה שהבעיה הערבית תסתכם או תתגלם בו דווקא) למחנה לחינוך מחדש עם עינויי מים שונים, אנחנו נמשיך לעקוב אחרי נקודות מעניינות בקריסה. שיהיה שבוע טוב.