עיתונות רדיקלית ללא מורא, ללא משוא פנים – ובלי לדפוק חשבון

יום השואה מאחורינו, בשעה טובה. כמובן שזה לא יכול היה לעבור בלי מכסת ההתבכיינות הרגילה – מעל ומעבר למה שאפשר לצפות לו באירוע שנועד לשמר באופן לגיטימי זיכרון של טראומה.

זה התחיל עם ראש המכשלה, שדפק לתבל ומלואה פוזה של "עוד לא התנצלתם מספיק"  – פוזה שהוא כנראה למד היטב בבית -.וגעה ש"לא בטוח שהעולם למד את הלקח" זה, להזכירכם, ראש הממשלה של המדינה היחידה בעולם שהמשיכה לשמור על קשרים הדוקים עם ממשלת האפרטהייד של דרום אפריקה, שמחזיק בממשלתו שרים שמטיפים בגלוי לטרנספר ולאפליה על פי נסיבות לידה. עוד להזכירכם, זה ראש הממשלה של עם שכפיצוי על אותו אירוע קיבל מהעולם מדינה, סכומי עתק במזומן, ופס בן עשרות שנים על עוולות גדולות וקטנות, הכל בשם אותו "לקח שלא נלמד". וזה לא מספיק.

ההתבכיינות לא נעצרה שם: מזרחן אחד בשם רפי ישראלי כתב ב-YNET טור בו הוא מלין על כך ש"מה שלארה"ב מותר לנו אסור". לא ניכנס כרגע לטיעון הזה עצמו – בחלקו הפרזה ובחלקו עובדת חיים שייטב לאנשים להתרגל אליה – אלא ניגע במשפט המדהים, בנוגע להכרזה של נשיא ארה"ב על חיסולו של אוסאמה בן לאדן, כי " לו אובמה היה רגיש, יכול היה לפחות להביע אמפתיה לעם ישראל ביום אסונו בהודעתו הדרמטית." מה הקשר בין בן לאדן לשואה? למה חייב נשיא ארה"ב להעמיד בראש מעייניו את ”יום אסונו" של עם אחר? למה זה לא מספיק שיש כבר יום שואה בינלאומי – אותו נשיא ארה"ב ציין גם ציין? שקט! אמרו שואה ולא עברתם מיד לדום? נפסלתם!

וכדי להוכיח שדברים באים בשלשות, התקבלה הידיעה המדהימה שמספריהם הסידוריים של תעודות הזהות ה"חכמות" – אלה מתועבת המאגר הביומטרי – יתחילו מהמספר המקודש (והשגוי, אגב) שישה מיליון. ואם אתם חושבים שזה מספיק, תחשבו שוב: התעודות יעוטרו בשישה מגיני דוד, לזכר אותם שישה מיליון.

אחרים כבר דנו ביהירות שבניכוס כל אותם קרבנות לטובת הציונות, במיוחד שרבים מאד ביניהם היו במוצהר לא ציונים. אבל אותי מטריד יותר המשך האובססיה לשואה. נכון שהשואה מהווה את ההצדקה האולטימטיבית לצדקת הציונות, אבל באותה מידה היא מהווה אבן ריחיים על צווארה.

ההתמכרות הזו לקידוש ההתקרבנות, המהולה בפוזה תוקפנית של "לעולם לא עוד", מונעת מהעם היושב בציון לעבור מתודעה של קורבן לתודעה של עם חופשי – חופשי לא רק מרדיפה, אלא גם מאימת הרדיפה. השואה היתה אירוע נורא, אבל הדגש הוא על היתה. כיום יש ליהודים מדינה, מעצמה גרעינית שמהווה מקום מפלט לכל יהודי הנרדף על היותו יהודי. הגיע הזמן להפסיק להעמיד את השואה בראש זהותנו הלאומית. הגיע הזמן שלהיות יהודי – לא כל שכן ישראלי – יציין משהו מעבר ל"אנחנו העם שכך נעשה לו".

צריך להמשיך לזכור את השואה, ולהמשיך לציין אותה מדי שנה, אבל מבחינת עיקר התודעה, בואו נשאיר את יום השואה מאחור ונתקדם בשעה טובה ליום העצמאות.