עיתונות רדיקלית ללא מורא, ללא משוא פנים – ובלי לדפוק חשבון

לפני כמעט חמש שנים, בשלושה בספטמבר 2005, כתבתי במהלך בלוג חי על משחק מוקדמות של ישראל מול שווייץ את הפסקה הבאה, בעקבות גול של ישראל ושאגות השמחה של אבא אחד:

"מסכן הילד, לא הבין שהצעקות שלי זה דבר טוב והחל לתמרר (שאפו, פרנץ). באה אמא שלו להציל אותו לממלכת הנשים. לא נורא. שנה הבאה במונדיאל הוא כבר יישב עם אבא שלו לראות."

והנה, הגיע המונדיאל הבא, ראינו כמה וכמה משחקים יחד, ואנחנו עומדים לשבת יחד לראות את הקבוצה שלנו בגמר.

כל שנבקש לו יהי.