עיתונות רדיקלית ללא מורא, ללא משוא פנים – ובלי לדפוק חשבון

טוב, נגמר שלב א' במהפכה המצרית המרנינה למדי, סך הכל. אני אומר שלב א' כי למרות הדחתו המוצדקת של לא-לעולם-חוסני מובארכ, לא עושה רושם בינתיים שהצבא מתכוון לעתיד אליו התכוונו רובם המכריע של המפגינים. זה מסתמן, למשל, מהידיעה על כך שהצבא הכריז על צעדי חירום וביניהם האיסור על פגישות של איגודים מקצועיים – שהם המנוע העיקרי של החברה האזרחית במצרים.

אחרי האופוריה של יום שישי, אז נערכה בכיכר תחריר מסיבת הרחוב הגדולה בעולם, ראוי לבחון בעין ביקורתית יותר את מה שמצפה לנו: למרות שקיימים תקדימים לכך שצבא יכול לתפוס את השלטון ואז להעבירו באופן מסודר לרשויות האזרחיות והדמוקרטיות (פורטוגל, ניגריה של אובסנג'ו), כרגע לא נראים סימנים רבים לכך שזה מה שהגנרלים טנטאווי וענאן מתכננים. למעשה, הדוגמא של פורטוגל רלוונטית יותר לישראל, כי שם התקומם הצבא נגד שלטון שהתעקש לנהל כיבוש קולוניאלי חסר תוחלת. חבל שגם במקרה הזה לא עושה רושם שההיסטוריה תחזור על עצמה, או אפילו תתחרז, אבל זה נושא אחר.

למרות הסימנים המדאיגים מצד הצבא המצרי, אני סומך על הצעירים המצרים שאם לא פחדו מפרעה ומהמענה הראשי שלו, לא יפחדו גם מטנטה רוזה ותוספת העננים שלו, וייצאו שוב לרחוב. וגם אם יוצאים מהאופוריה, עדיין חייבים להתפעל התפעלות רבה מהאופן השליו, הלא-אלים והאמיץ שבו ניהלו גיבורי תחריר את ההתקוממות שלהם – ומי שרוצה עזרים ויזואליים להתפעלות הזו שיסור לסוף הפוסט ויראה את וידאו המוזיקה של השנה.

הערות בשוליים: קשה שלא לחוש סלידה מסוימת מהישראלים שנחפזו לצרוח באימה מעלייתם הוודאית של האחים המוסלמים לשלטון – צרחות שנמשכו גם לאחר שהוברר אפילו למי שלא עקב מקרוב בטוויטר אחרי ההתפתחויות מהרגע הראשון שהאחים לא עומדים מאחורי ההפגנות האלה, שתומכיהם לא מהווים רוב בין המפגינים, ואפילו לאחר שהאחים הודיעו שלא יריצו מועמד לבחירות הבאות לנשיאות. אבל מה שבאמת היה מגעיל אלה הדיבורים על הצורך "להעדיף את היציבות על הדמוקרטיה". זה לא שאני לא מבין את הדחף – הברך, כמו שאהב אוגוסטוס קיסר לציין, קרובה מן השוק (דרך שכזו לומר שאדם קרוב אצל עצמו). אבל בשלב כלשהו חייב העם היושב בציון להבין שיש גבול כמה הנוחות שלו יכולה לבוא על חשבון הזכויות הבסיסיות של אחרים. עכשיו זה לא רק הפלסטינים, אלא כל המזרח התיכון שחייב להיות משועבד כדי שאנחנו לא נרעד מפחד? כמו שאמר כבר מכובדנו יוסי גורביץ: אם זה המחיר לקיומה של מדינת ישראל, אז הוא פשוט גבוה מדי.

אני גם לא חושב שזה נכון. נהפוך הוא. נכון שרצון העם במצרים כרגע הוא לבטל את הסכם השלום, אבל זה בעיקר משתי סיבות: האחת היא שההסכם הועבר על ידי ממשלה רודנית ולא באופן דמוקרטי, והשנייה מורכבת משתי תת-סיבות: האחת היא היחס שלנו לפלסטינים (העומד, אגב, בניגוד להסכם, למרות שאחרי אוסלו לפחות אפשר להעמיד פנים שמה שיש שם זו אוטונומיה), והשנייה היא חוסר הרצון של המצרים להיות קבלני הביצוע שלנו לדיכוי עזה. אחרי שוך ההתרסה על "לבטל את קמפ דייויד" יגלה כל שלטון שייבחר באופן דמוקרטי שהמחיר לכך יהיה גבוה הרבה יותר מדי, ומה שנקבל יהיה שלום הרבה יותר קר, בלי שיתוף פעולה ביטחוני ועם גבול הרבה יותר בעייתי עם עזה, אבל לא יהיה ביטול מוחלט של ההסכם.

אבל כל הנ"ל נאמר כהערכה בלבד, תוך הכרה בגורם הטעות, היה משעשע עד מאד לראות את הניאו-קון הקטן גיא בכור פוסק נחרצות ש"המומחים" שהספידו את מובארכ טעו, שאנחנו לא מבינים איך עובד "התיאטרון המצרי" (מה זה? סוג של קבוקי?) וש"זה לא משנה כמה אנשים יתכנסו בכיכר תחריר". על איזה מומחים דיבר בכור? כי רוב המכונים מומחים שאני קראתי טענו, כמוהו, שמובארכ ישרוד, אם כי אף אחד לא עשה את זה ביהירות, בנפיחות ובנחרצות כמו אל-דוקטורה, האוריינטליסט הדגול, שמסביר לכולנו מאיפה משתין הספינקס ושעשה זאת לאורך המשבר כולו באותה נימה של מאסטרו המדגים תרגיל קסמים. האם נראה איזו שהיא הודאה בטעות? האם היתה כזו כבר והחמצתי אותה? בכל מקרה, היות שלטעמו של בכור המומחים הם אלה שחשבו שמובארכ גמור, אולי הגיע הזמן שאנשים מהמחנה שלנו (זה המנוגד למחנה שלו) יתחילו לקבל קצת מהחשיפה והקרדיט שאל-דוקטורה נהנה מהם כבר זמן רב מדי?

בינתיים, גם אם תידרש למהפכת תחריר (והסליחה עם המפגינים באיסכנדריה, בסואץ ובשאר ערי מצרים) מערכה שנייה כדי להבהיר שהחלפת מובארכ ברודן אחר אינה תוצאה מספקת, הרי שאירועי יום שישי האחרון כבר מניבים תוצאות בכל רחבי המזרח התיכון. הם נתנו דחיפה נוספת לגל המחאות באלג'יריה ובתימן, והציתו הפגנות בבחריין, וגם הבעירו מחדש את ההפגנות באיראן. בסוריה המשטר רועד כל-כך מפחד שהוא דן בלוגרית בת 17 לחמש שנות מאסר, והביא אותה לבית המשפט להקראת גזר הדין כבולה בשלשלאות כשראה מכוסה בברדס אטום. רוח תחריר חיה. קראו גם את מאמרו המצוין של האיש המצוין רועי "צ'יקי" ארד בנושא.

ובחזרה לארץ חמדת אבות: אמש שודרה בערוץ 10 כתבה לא רעה בכלל על המלחמה המטונפת שמנהלים כוחות הביטחון (צבא, מג"ב ומשטרה) נגד ילדים בני 14 ואף צעירים מכך ברחבי השטחים הכבושים. חיילינו הגיבורים, שללא פעולתם האמיצה והנחושה היינו נשחטים כולנו בשנתנו, נוהגים להגיע לבתי משפחות פלסטיניות בשעות נורמטיביות כמו שתיים ושלוש לפנות בוקר, להעיר את כל יושבי הבית, ולגרור ילדים ממיטותיהם לחקירות של שעות ארוכות, הנערכות ללא נוכחות של בן משפחה או עורך דין, למרות שכך מחייבים הן החוק הישראלי והן אמנות בינלאומיות שישראל חתומה עליהן.

מה מרגיש קלגס מסומר מגפיים שפולש באישון ליל לבית של משפחה ועוצר ילדים קטנים? מה עובר במוחו? האם הוא באמת חושב שזריקת אבנים מצדיקה את ההתנהגות הזו? שההתנהגות הזו תמנע ממישהו לזרוק אבנים? יפה אמר אמש הכתב של חדשות 10 שמשנגמרו המבוקשים האמיתיים, נאלצים כוחות הביטחון להתנכל לילדים, אבל זה לא מסביר איך אדם מסכים לבצע את הפקודות האלה. לטעמי, מי שהולך לעצור ילדים קטנים בצורה הזו? להטיל אימה על חסרי הגנה כמו הבריון העלוב ביותר? באופן שלא היה עולה בדעתו לעשות או בדעת מפקדו להורות אם היה מדובר בילד חרדי שזרק אבנים על שוטרים בהשתוללות במאה שערים, או בילד של מתנחבלים שזרק אבנים על חיילים ביצהר או במעלה מכמש ז'? מגיע לו לקבל בלוק בראש. אני לא רוצה שזה יקרה כי זה רק ייתן לקלגסים עילה להתנכלויות נוספות. אבל אם אחד מהבהמות האלה ימעד בדרכו הביתה וידפוק את הראש על קצה חד של משהו, יהיה בזה משום צדק פואטי. בסוריה כולאים בני 17 לחמש שנים על כתיבה בבלוג, אצלנו עוצרים בני 11 באישון ליל בחשד לזריקת אבנים וחוקרים אותם שעות בלי השגחה. קשה לי לחליט מה פאתטי יותר.

לסיום, זוכרים את חוסאם רוויידי? חוסאם הוא הבחור הפלסטיני ביש המזל שנתקל בסוף השבוע בחבורת יהודים שיכורים מאלכוהול ומשנאת זרים בכיכר החתולות בירושלים, וכתוצאה מכך נרצח. משטרת ירושלים, הידועה בכינויה "המשטרה של כהנא", מסרבת לשחרר את גופתו למשפחה כל עוד זו לא תסכים לשורה של דרישות בנוגע להלוויה: שהיא תתחיל בחצות הלילה (דרישה שלאחר מכן רוככה לשמונה בערב), שהיא תכלול לא יותר מעשרה אנשים, ושהיא לא תעבור במסגד אל-אקצה לצורך תפילות וטקסי אשכבה.

ברור שקלגסת ירושלים חוששת שהלווייתו של צעיר שנרצח על רקע גזעני, כתוצאה ישירה מההסתה הגזענית המתמשכת שהקלגסת המטונפת לא עושה דבר כדי לעצור, תהפוך לאירוע שיחמם את הגזרה. זה חשש מובן, ואפילו מוצדק – הלוויות נוטות להיות אירועים של התלהטות היצרים. אלא שלא שמענו מעולם על דרישה שכזו בהלווייתו של קורבן טרור יהודי. למעשה, כשמדובר ביהודים, אז אפילו כשמדובר בטרוריסט ולא בקורבן טרור, מותר לא רק לערוך לו הלוויה רבת משתתפים לאור היום, אלא גם לערוך הילולות על קברו בכל יום שנה למעשה הזוועה שביצע.

שוב אנו עדים להלך המחשבה לפיו ביטחונם של יהודים מצדיק כל התנכלות, כל עוול, כל מעשה תועבה. מהעם שניצח בשישה ימים צבאות גדולים ממנו בהרבה במבצע מזהיר, שטס אלפי קילומטרים כדי לחלץ חטופים, שהישיר אל המוות מבט והמוות השפיל מבטו, הפכנו ליצורים עלובים, המבוהלים מצל עצמם, שמטילים אימה על ילדים בני 11 וחוטפים גופות כמו מפלצות בזויות בסרט הוליוודי נחות. לתפארת מדינת ישראל.

הערה מנהלית: האם כולם שמו לב לכפתור התרומות, המאפשר לכם לסייע לאבו-קדם לכתוב עבורכם מבלי שיעקלו לו את הנשמה? עשו בו שימוש – All the cool kids are doing it.

וכמובטח: וידאו המוזיקה של השנה – קול החירות מכיכר השחרור. איזה יופי