עיתונות רדיקלית ללא מורא, ללא משוא פנים – ובלי לדפוק חשבון

קשה להיות שמאלן, מהסוג הרואה בצה"ל מכשלה לסיום הכיבוש ולקיום דמוקרטיה בריאה במדינה הזו, מבלי ליהנות ולו במעט מהבלגאן החוגג בצבא "המוסרי ביותר בעולם". התקווה היחידה להפחתת המיליטריזם הממאיר השולט במערכי חיינו היא להפחית את יראת הקודש בה מתייחסים רוב העז-רחים לבהמה הירוקה, ואין ספק ששרשרת פרשיות כמו זו האחרונה, בה מתברר שאחד אחרי השני בכירי המטכ"ל נושאים על גבם קופת שרצים דוחה למדי, כל אחת בדרכה, היא דרך יעילה להשיג הפחתה שכזו.

אולם ממדי ההפרעה הנפשית שהתבררה אצל מי שכמעט-כמעט התמנה לרמטכ"ל, יואב "הדוכס מעמיקם" גלנט, צריכה להדאיג גם אחרי שהגילויים על פשעיו היהירים פטרונו מעונשו של זה.

בואו קודם נעשה חזרה וסיכום, לטובת אלה שעוד פועים ש"מחפשים אותו", ש"זה לא כזה נורא" וכו': גלנט, שקיבל שטח של 35 דונם במושב שלו לפנים משורת הדין, ביקש לחכור שטח נוסף ומסוים של 28 דונם הצמוד לנחלתו – ביקש וסורב. הוא התעלם מהסירוב, פלש לשטח הזה בכל זאת ונטע שם עצי זית לצורך גידול יבול מניב רווחים. זוהי העבירה הראשונית, ושימו לב להתנהגות המאפיונרית הבסיסית, ממש כמו ג'ואי זאזא ב"הסנדק 3": "אתם לא תיתנו – אז אני אקח!".

הלאה: במשך כארבע שנים התעלם גלנט מהדרישה לפנות את השטח, ומשך את העניין בטענות ובתואנות שונות ומשונות. לבסוף, כשהבין שלא תהיה לו ברירה, המציא עלוב הפיקוד תירוץ מקומם במיוחד, לפיו לא יוכל להיענות מיידית לצו הפינוי, משום שעקב שנת השמיטה קיים חשש שאם יעקור את העצים ייפסל היבול שלו ממכירה על ידי רשויות הדת. או במלים אחרות: אינני יכול לפנות את השטח אליו פלשתי משום שטרם סיימתי להפיק רווח מהעבירה שלי.

בנוסף, כפי שהתברר, שיקר גלנט בשתי הזדמנויות נפרדות בנוגע לפרשה כולה. שקרים גמורים. בכתב. זה הספיק כדי שאפילו היועץ המשפחתי לממשלה, שפחה נרצעת של ראש הממשלה (שרוצה לשמח את שר הביטחון, שרצה שגלנט יהיה רמטכ"ל) ירים ידיים ויגיד שעל כזה מינוי הוא לא מסוגל להגן בבג"ץ. אם בזה זה היה נגמר, היינו יכולים ליהנות מהביצה המרוחה על פניו של רוצח הילדים מעזה ולעבור הלאה, אבל לדוכס מעמיקם זה לא הספיק.

תחילה באו ההתעקשויות הראשונות שלו לא להבין שהסיפור שלו נגמר ושרמטכ"ל הוא כבר לא יהיה. טובים ממנו נאלצו לוותר על משרת החלום שלהם ועשו את זה עם מינימום כבוד עצמי, אבל אולי בגלל זה הם היו טובים ממנו. אחרי זה באו הראיות לכך שהוא ומקורביו הענישו את מי שחשף לראשונה את פרשת הקרקעות, והדיחו אותו למעשה משירות מילואים בתור עונש על שהעז לצאת נגד החנרליסימו. לאחר מכן באה ההתבטאות המצמררת על כך ש"אני לא מועמד לרמטכ"ל – אני מיועד". מיועד, מלה מיסטית שכזו. כל אלה מעוררים תחושה מאד לא נוחה על שאדם כזה הגיע קרוב כל-כך לעמדה כה רגישה. וזה עוד בלי לדבר על כך שהסיבה לכך שנפוליאון בונאקירוב רצה בגלנט כל-כך היא שהם חולקים להיטות לתקוף באיראן.

היה מנחם לחשוב שגלנט הוא יוצא דופן, מקרה קיצון לא מייצג, אבל זו תהיה תמימות. בסוף ייגמר לנו המזל, ואחד כזה יתמנה לרמטכ"ל, ואז יגייס את נאמניו ויחולל פוטש כשיסתבר לו שזו משרה זמנית, או יחולל פוטש כשינסו למנוע ממנו להגשים את "ייעודו". הכתבה בידיעות אחרונות של הסופ"ש האחרון מדגימה יפה עד כמה עמוק הרקב של תרבות השקר הצה"לית. יושרה ונאמנות לא יעמדו בדרך. בסוף יהיה מישהו עם קצת יותר יכולת תכנון לטווח ארוך, קצת יותר כריזמה ויכולת לגייס תומכים, והמעבר לרפובליקת בננות בשליטתה המוצהרת של חונטה יתרחש.

הערה: בתחילה נדמה היה שניאלץ בעל כורחנו לתת מלה טובה לאהוד ברק, לאחר שהגיעה החשיפה של ריצ'ארד סילברסטין על כך שאשכנזי הוא האדם נגדו נפתחה חקירה פלילית בנוגע (או שלא בנוגע, או בערך בנוגע) למסמך הרפז. הידיעה הזו, אם נכונה, האירה באור חיובי יותר את התעקשותו של בונאקירוב להפוך כל אבן ובלבד לא להאריך את כהונתו של אחינו הגולנצ'יק. אבל אז באו השקרים של מר ברק על כך ש"למה נזכרו רק עכשיו להאשים את גלנט על הקרקעות" (למרות שכאמור, כבר לפני שנתיים נחשפה הפרשה על ידי קלמן ליבסקינד – עוד אחד שלא כיף לתת לו מלה טובה, אבל מה לעשות שמגיע), ובנוסף באה העובדה שגם אם יש לו משהו על אשכנזי מן הדין שיחלוק אותו הן עם הציבור והן עם הרשויות, ולא ישחק את המשחק המטונף של פיזור רמזים ללא בסיס, ולסיום באה היום ההתחמקות שלו בשנייה האחרונה מלתת דין וחשבון על כל הנ"ל בוועדת חוץ וביטחון – כל אלה מביאים אותנו חזרה למסקנה הישנה: לך כבר הביתה, דיקטטור מגומד.

הערה מנהלית: נוספה אפשרות לתרום לתחזוקת הכותב וילדיו. לכל תרומה אודה.