עיתונות רדיקלית ללא מורא, ללא משוא פנים – ובלי לדפוק חשבון

פרידה מאריק. ממליץ להחזיק את זה פתוח במקביל בשביל הפלייליסט בזמן הקריאה (אתם מוזמנים כמובן לקרוא גם את הגרסה האנגלית, הארוכה בהרבה והמלאה פרטים שבוודאי מוכרים לרובכם).

כשהתפרסם לפני ימים אחדים שאריק איינשטיין "יתחרה בשלמה ארצי" (לא בשביל להעליב אבל פחחחחח, כן? נמשיך),ויתחיל לפרסם טור שבועי במעריב המחודש, חוויתי תחושה מוזרה של התרגשות מעורבת בחשש. מצד אחד, אתגר חדש לאליל של הישראליות, אחרי שני עשורים של האטה הולכת וגוברת בתרומתו בת חצי המאה לפסקול החיים שלנו. זה יכול להיות מגניב. מצד שני, זה יכול היה להיות נפילה ומה–זה לא רציתי שתהיה לאריק נפילה. ופתאום אני לא צריך לדאוג. זה כבר לא יהיה.

אז כמובן שיש מי שכבר התחילו להגיד שהאשכנזים שוב כופים את ההעדפות השבטיות הפנימיות שלהם על כולם, ואני לא אתחיל להגיד לאנשים מה אריק היה בשבילם. מה שכן יש לי זה סיפור קטן שכמו ששופטים אוהבים להגיד, מציתי מניסיון חיי. בסוף היסודי החבר הכי טוב שלי היה נסים שלום. נסים (כמו החבר הכי טוב השני שלי, בן דודו אייל גבאי) בא ממשפחה עיראקית הארדקור. הוריו וקרוביהם בני דורם תקשרו בעיקר בעיראקית ושמעו בעיקר מוזיקה בערבית כשהם לא שמעו מוזיקה מזרחית של הפיפטיז–סיקסטיז, ג'ו עמר וכאלה. נסים דיבר עיראקית שוטפת כילד והיה מי שהכיר לי את דקלון ובן מוש, צלילי הכרם וכאלה. לא משתכנז ולא סובל מתודעה כוזבת, בקיצור. הוא גם היה חולה על אריק. במוצהר. סבבה? סבבה.

ככל שאני חושב על זה, אני לא מצליח לחשוב על אמן מופיע, בארץ או בעולם, שהיה כה מרכזי לתרבות שלו על פני יותר מתחום אחד. אולי בוב הופ. בארץ רק הגשש החיוור יכולים להשתוות אליו מבחינת הצלחה בתחום הזמר וההומור כאחד. אבל הם היו שלושה והוא לבד היה אריק איינשטיין. פונזי, לנון, מקארטני, ספרינגסטין ופול ניומן שלנו באיש אחד. הגבר שרוב הבחורות רצו ורוב הבחורים רצו להיות. ומילא זה – אריק היה כל–כך אסלי ונשמה שלא יכולת אפילו לנטור לו שהוא כן ואתה לא.

רשימת להיטי הענק שלו לבדה מדהימה. נתח כה עצום מהפסקול האולטימטיבי של מיטב מוזיקת הפופ והרוק בישראל. פלוס מערכונים מכוננים, פלוס סרטים מכוננים… בסדר, אז לא כל אחד אוהב מציצים ולא כל אחד אוהב רוק, אבל קשה לי להאמין שיש ישראלי יהודי ממין כלשהו בני 30 ומעלה שגדלו בארץ שלא אוהבים משהו שהאיש עשה, אם לא יותר ממשהו אחד.

אריק איינשטיין, ששאף בכלל לעסוק בספורט ורק סעיף על קוצר ראייה מנע ממנו לשרת בצבא כמדריך ספורט, החל כתוצר סטנדרטי של עולם הבידור הישראלי, שנשלט על ידי בוגרי הלהקות הצבאיות. משמסלול המד"ס נחסם בפניו, עודד אותו אביו, שחקן תיאטרון האוהל יעקב איינשטיין, לנסות להתקבל ללהקה צבאית. בוחניו באודישן ללהקת הנח"ל היו כוכב העל של התקופה חיים טופול והמצחיקן העולה אורי זוהר. הילד עבר את הבחינה והצטרף לסוללת הכוכבים של להקת הנח"ל, כשהוא מסיים את שירותו ככוכב הבלתי מעורער שלה.

בתחילת דרכו אחרי השחרור הוא שיחק בתיאטרון (הסמבטיון, האוהל, מופע זוגי עם אילנה רובינא) במקביל לפעילות בהרכבי האולסטאר המוזיקליים בצל ירוק ושלישיית גשר הירקון. למרות שלא למד משחק בשום מסגרת מסודרת, ביצועיו על הבמה עברו אפילו את מבחנו המחמיר של הבקר המיתולוגי חיים גמזו, אותו הנציח אפרים קישון בהמצאת הביטוי "לגמוז נָפֶש". ב-1966 חבר איינשטיין לשמוליק קראוס וג'וזי כץ להרכב “החלונות הגבוהים”, והחל לטלטל את הסירה.

הדתיים זעמו על החלונות הגבוהים בגלל שהעזו לכתוב שיר היתולי על הנביא יחזקאל, ולתאר אותו כסטלן חרמן וחובב קרחנות. החלונאים גם לא היססו לדקור בסיכה את המיליטריזם הנפוח שפשה כמגיפה אחרי הניצחון של ששת הימים, עם הבלדה האנטי–מלחמתית השנונה של חנוך לוין, “חייל של שוקולד". ב-1969 הקליט איינשטיין את שיר המחאה "פראג" שכתב חברו החדש, קיבוצניק יפה ומוכשר ממשמרות בשם שלום חנוך. באותה שנה חברו איינשטיין והקיבוצניק לבוס לשעבר של אריק בלהקת הנח"ל, הג'וקר המופרע אורי זוהר, ונולד הגרעין למה שכונה, רק בדיעבד, “חבורת לול" המיתולוגית, על הרוקנרול פורץ הדרך, הסאטירה הפוליטית שתקפה ומצחיקה עד היום (הבן שלי, יליד שנות האלפיים, מתגלגל מצחוק גם בצפייה המאה ב"העלייה לארץ") וגם סתם הומור נונסנס מופרע ומבריק.

בשנות ה-70' הפך אריק לכוכב הרוק הראשון שהיה פה. עם כל ההשפעה האמנותית, הבחורות, הסמים, ההסתבכויות, הבילויים האגדיים והכל שזה אומר. נון סטופ להיטים, שרבים מהם מחזיקים מעמד ומוצאים מעריצים חדשים עד היום, ונון סטופ אקשן – עד הפרישה מהופעות חיות ב-81' והגילוי שחיית המסיבות בעצם אוהב להיות בבית, עם אותה האהובה ועם אותם ההרגלים.

תודה לך, אריק. מקווה שטוב לך איפה שאתה עכשיו. תנחומים לסימה אליהו, אותה האהובה ואם בנו ובתו הצעירה.