עיתונות רדיקלית ללא מורא, ללא משוא פנים – ובלי לדפוק חשבון

מסכת זרעים צ"א

מעשה בתלמידי חכמים, שהפכו בליל פסח בסוגיית נאפאס זה שאנו מנפסים.

באו תלמידיו אל כהר"ג רבן זרגיאל בן חרמניה, רמ"א ישיבת ביאה ואביונה, בעל ה"טחינה כשרה” וה"עץ גאנג'ה היא לשואפיה", ומצאוהו בחוף ראס אל–שטרונגול אשר בסיני, חופן עופרים וטוחנן מעדנות זה בזה. כחכחו תלמידיו למען העמד פנים כי לא ראו את שראו להלל, התנצלו על אשר הפריעו לתשמיש ושאלוהו:

הנה אנו עומדים בפתח חג החירות, ועודנו נאנקים תחת שלטון הרשע, המענה אותנו בסבלותינו. וגם שמענו אומרים כי דרש העם צדק חברתי ולא דיבר איש על פרחים בשמונים שקל גרם. וגראס מסיני במאתיים שקל שקית חמישים גרם אין לתלמידיך זה שנים. ויהי ליבנו נקרע בין צו הכיס למועקת הדודא, ולא נדע אנה אנו באים".

וישאף רבן זרגיאל את זעקת צאן מרעיתו אל קרבו, וויהפוך בדעתו, ויפסוק לאמור: אחזו בזה, וגם מזה אל תניחו ידיכם. הילחמו על הקוטג' ועל הבית כאילו אין דודא, והילחמו על הספליף כאילו בעיית המאנצ'יז והזולה כבר פתרנו. וחוצמזה הבדואים בסיני חוטאים לג'ה בשולחם יד בפליטים המסכנים, ולא מגיע להם שנקנה מהם. תמכו במגדל ההידרו השכונתי, והביאו את היום שתוכלו לגדל לבד.

ויושט הקונוס המגודל והעשן שבידו לתלמידיו, וישב ידו לעופרי זו אשר עמו, ויאמרו לו "איככה זה תזרגג מוחנו על הידרו שמהידרו, והנה אתה מנפס דרעק מסיני?”

ויאמר אליהם: ברומא נהג כרומאי ובסיני כחושאווי… ויתרצו וייקחו שאכטה וייצאו החוף, לבדוק אם חברותיה של הרבנית התורנית עוד שם.

ויתר הדברים הלא הם כתובים על ספר העשן.

שבעים פנים לתורה, אומרים. אבל מה קורה אם במקום שבו אתה חי פן אחד עולה בקולו ובהתעקשותו להקצין עוד ועוד על כל האחרים? ברוכים הבאים לשנת ס"ד לריבונות השלישית*, ריבונות שאני יותר ויותר מתקשה לראות אותה מגיעה לגבורות, לא כל שכן לשבור את השיא לריבונות עברית פוסט–מקראית, העומד על 89 שנה ושייך לממלכת החשמונאים.

הפן שאני מדבר עליו הוא הפן שמעלה על נס את אותם עיקרים והלכות שעמיתי היקר יוסי גורביץ נהנה כל–כך להפנות אליהם זרקור. הרבה אנשים – בתוכם אנשים טובים – נרתעים מזה ואומרים "אבל למה אתה ככה? לא כל הדתיים ככה!” וזה נכון, אבל הטרנד הוא לחלוטין ככה. זה הסוג שצומח. זו הזירה העיקרית לחידושים. הסוגים שאותם אנשים טובים נוטים להביא כדוגמאות נגד נמצאים כולם בנסיגה. בישראל כמובן. בעולם המצב שונה.

הנה דוגמא ראשונה:

חיילים במחנה 80 סירבו להסב לשולחן הסדר בחברת חיילים דרוזים. עובדה זו כשלעצמה אינה ראייה לכלום – בני 19 טיפשים ורעים יש בכל מקום. התגובה של הקצינים במקום היא המאלפת. לאחר שקצין אחד הורה לסרבנים לשבת חזרה לשולחן, הצהיר אחד ממוכי היהוה שאין לו שום כוונה לעשות את זה – משמע עסקינן בעיקרון דתי כה חשוב עד שהוא מצדיק סירוב פקודה.

האם החייל אכן שילם את המחיר על עקרונותיו הדתיים הנעלים ונלקח אחר כבוד למעצר על סירוב פקודה? לא. בהתערבות קצינים בכירים יותר מהקצין הראשון, נמצאה "פשרה" – הדרוזים הועברו משולחן החג הערוך והמקושט לשולחן צדדי מלוכלך.

יש בהלכה, לדורותיה, צד חזק וברור של שנאת הגוי וטיפוח יחס של גועל והפרדה מוקפדת ממנו. לא יעזרו כל ההתייפיפויות. ובעוד שהמציאות בגולה ויצר השימור העצמי לימדה את היהודים להסתיר את הפן הזה ולהגביל אותו לדיונים של יודעי ח"ן בלבד, הרי שעבור רבים פירוש המלים להיות עם חופשי בארצנו זה להיות חופשי לשנוא את הגוי באשר הוא גוי, ולאחר מכן את החילוני, או בלשון חכמים "עם הארץ" שמותר לנחרו כחזיר (למה לנחור ולא לשחוט, כי שחיטה זה לבהמה כשרה שמחייבת ברכה ועם הארץ לא ראוי אפילו לזה).

וכמובן שיש לשנוא במיוחד את מי שמתיימר כן לכלול את היהדות בחייו, רק בדרך אחרת. מה שמוביל אותנו לסיפור השני.

מספר גדול של תיירים פנו לתנועה ליהדות מתקדמת בארץ, ובפיהם אותה תלונה: לא נתנו להם להתפלל בבתי מלון בארץ. הם דווקא יהודים, ורצו לקיים מניין ולקרוא בספר התורה בשבת, אבל בתי המלון סירבו לתת להם חדר למניין ובוודאי שלא לגעת בספר התורה של המלון. הסיבה? הם חוששים שהרבנות תשלול להם את ההכשר אם יעשו זאת. אז למי שטוען בתגובה לכל התנהגות קסנופובית שגם ליהודים מגיעה מדינה אחת משלהם יש לומר שאולי, אבל לפלג הכי קטן מהעם היהודי לא בטוח שמגיעה מדינה שהיא רק שלו.

והרי ידוע שבצה"ל ובמדינתו דברים עובדים בשלשות, אז לסיום מסתבר שבעיריית אשקלון החליטו שלא מספיק שרק פלסטינים ועמותת זוכרות עוד יודעים שאיפה שאשקלון היתה פעם עיר ערבית די עתיקה בשם מג'דל. ואם לא מספיק, היות שלא נשארו באשקלון מספיק ערבים חיים להעלים, החליטו להעלים גם את המתים, זאת באמצעות הקמת מגרש חניה על בית קברות מוסלמי עתיק. העובדה שמדובר באותה עיר עצמה, שבה בשל חשד קלוש וכמעט בוודאות שגוי לעצמות יהודיות מתאריך לא ברור עצרו את בנייתו של אגף ממוגן בבית החולים האזורי, היא רק דובדבן על הקצפת.

אה, כן. שלשות–שלשות אבל אי אפשר בלי כמה תופיני הסברה מהירים. קודם כל, שאפו לאנשים הטובים שעושים טעות ותורמים ממרצם וכישרונם לשלי ימינוביץ'. יפה תפסו את ביבינוקיו עם שקרי הבוקפייס שלו. 200 אלף לייקים זה יפה, אבל רק 17 אחוז, מסתבר, מישראל. השאר מרחבי העולם, בגלל תהילתו של מי שאילו רק רצה היה מכהן כשר האוצר של ברלוסקוני. 5000 לייקים, לדוגמא, באים מאינדונזיה. אז 30 ומשהו אלף לייקים זה גם לא רע, אבל זה פחות מאיש הג'ל, שלמרבה הצער אני מניח שחמישים ומשהו האלף שלו רובם המוחלט מישראל. זה גם לא כזה הרבה יותר מפחימוביץ' עצמה, שיש לה כמדומה עשרים אלף, תשעים אחוז מישראל ועם הרבה פחות רעש סביב המאמץ – וכמובן הרבה פחות מנוף. היא לא יכולה לשים את מנהל עמוד הפייסבוק שלה על משכורת ממשלתית.

בנוסף לזה, ניסו במערך ההסברה המפגר ליצור מצג שווא כאילו סייד קשוע משתתף באירועי שבוע יום העצמאות של ישראל באוניברסיטה אמריקאית. מסתבר שהוא הוזמן, על ידי האוניברסיטה ולא אגודת הלל או "ידידי ישראל", כדי לדבר על הספר שלו, בלי קשר ליום העצמאות. אני בטוח שאפשר למצוא ערביי מחמד מוצלחים, אבל קשוע הוא עוד לא אחד מהם.

ובאמת לסיום. השגריר שלנו בארה"ב, מייקל אורן, נלחץ כולו מתשומת הלב שקיבל יהודי אמריקאי נחמד אחד בשם פיטר ביינארט שראה את האור והחליט שממש צריך שתי מדינות לפני שישראל שהוא כל–כך התגאה בה פעם (ישראל המורכבת אף היא מידות שוות של פיקציה ומציאות, אגב) תלך פייפן. קצת איחר למסיבה, הבחור, אבל העיקר הכוונה. אוקצור אורן שלנו כתב מאמר, שכל כולו שקרים וחצאי אמיתות, וכתב העת הנחשב פוריין פוליסי פתח לו רגליים ופרסם את זה. אז ידידי המצוין נעם שיזף מ-972 שם אטב על האף, צלל לתוך ערימת הגללים וחזר עם ההוכחות הכימיות לכך שאכן, מדובר בגללים.

אז תעשו לי לייק (או תרומה, או לפחות תגובה) ושתעברו את הפסח הזה והחופש שלו בשלום.

* שמתי כוכבית ושכחתי לבאר אותה. ובכן, לקורא רינו צרור – זה לא פלגיאט, זו מחווה.