עיתונות רדיקלית ללא מורא, ללא משוא פנים – ובלי לדפוק חשבון

כשאתה סמולן, לצחוק מדי פעם על השואה וניצולה הציני בידי מה שנשאר מהמותג "ציונות" זו לא גבורה גדולה. זה די מקובל בין האנשים שאתה מסתובב איתם. אני האחרון שאעמיד פנים שאני לא משתתף בזה בחדווה מסוימת. ובכל זאת, לא מתוך חדוות הדווקא ושחיטת הפרות הקדושות אני כותב את הדברים הבאים.

יש לחדול באופן חד מפולחן השואה.

בוודאי בצורתו הנוכחית. לא היינו צריכים את המחקר שפורסם ממש לאחרונה, לפיו "מסעות החיים" גורמים נזק נפשי למשתתפים בהם. עיון בתכני הטוקבקים לבדו מאשש את ההנחה.

האנקדוטות רבות מספור, ואינן מוגבלות וכמובן מקדימות את קיבעון ה”1938-איראן” של האיש היושב ליד אביגדור ליברמן. מהסיפור של אברום בורג על ההוא עם ההורים מעיראק שלא יכול לנסוע ברכבת באירופה בלי שזכר השואה יחזור אליו, עבור ברפש ששודר לאחרונה בתחנת הרדיו של צבא ההגנה לישראל לפיו כל זהוב שיער הוא בעיניה היטלר יוגנד ושזה כיף לראות אחד שנראה כמו בעל–בית מהעיירה מרביץ לאחד שנראה ככה, ושהדנים, מכל האנשים בעולם, נולדים ומתים אנטישמים.

הדנים, למי שצריך עדכון לגבי המציאות בכוכב הלכת הזה, הם העם היחיד שקיבל באופן קיבוצי אות חסיד אומות עולם ממכון יד ושם. במבצע לאומי קצר שהקיף את כל שדרות האוכלוסייה, מארמון המלוכה עד מנקי הרחובות, הם הבריחו 90% מהיהודים שלהם לשוודיה החופשיה והנייטרלית בסירות דיג. כל האוניברסיטאות במדינה הכריזו על שבוע חופש באמתלה כלשהי כדי שהסטודנטים יוכלו להתגייס למאמץ. מתוך 426 יהודים דנים שכן נפלו לידי הנאצים, 70% שרדו את המחנה כי ממשלת הוד מלכותו כריסטיאן העשירי הקפידה לשלוח להם לטרייזנשטט חבילות מזון מדי שבוע ולוודא שהן מגיעות. אבל לא משנה. במוחה מוכה הטראומה מבחירה של שדרנית ביבים אחת, הדנים הרי נולדים ומתים אנטישמים.

גם לי הקטן היתה בעניין הזה תקרית מאירת עיניים. ניהלתי ויכוח בטוויטר עם ימנית אחת שקוראת לעצמה "אמאשלחייל" שמה. הויכוח עסק בכיבוש ומעשי צה"ל. הדיון לא חרג מבחינה כרונולוגית בשום שלב משנות האלפיים לדעתי. בוודאי לא משנות התשעים. באיזה שהוא שלב, האזכור הבא שלה את שמי היה בהודעה לתפוצת עוקביה "הצטרפו אליי בחסימת אבוקדם מכחיש השואה". והיא היתה רצינית.

השואה, במוחו של הלאומן הישראלי המצוי, הוא קארט בלאנש. צ'ק פתוח. “עזובתי באמאשך, היתה לי שואה". מהצדקה תקפה מוסרית להקמת מדינה – גם אם על חשבון זכויותיהם הטבעיות של מקומיים – הפכה השואה זה מכבר להצדקה גורפת לזכותה של ישראל להישאר ילד הכאפות מוכה הטראומה שלפתע צימח קומה ושרירים והוא עדיין חדור תאוות נקם על כל שנות הילדות האומללות.

וכך, מתרופה למחלה שהולידה את השואה (תרופה שנהגתה זמן רב לפני שהמחלה הגיעה לשיאה המפלצתי), הפך הפרויקט הציוני למסע נקם ושילם על שנות המחלה. מטרת המדינה אינה לאפשר לתושביה את אותם חיים נורמליים שיהודים התקשו לחוות במקום הימצאם, אלא להתריס, לאיים, לחבוט ולהדגיש שוב ושוב עד כמה אין לנו גבול, כי לכאבנו אין גבול ולא ישווה לו דבר.

זו התנהגות של חיה פצועה. אבל איך ייתכן שזה לא נגמר? פצעים, אם הם לא הורגים, דרכם אט–אט להירפא, לא? או! אז כדי שהפצע ימשיך להיות פתוח וליצור את אותו כאב מחרפן שגורם לתחושה שמוצדק להשתולל, צריך להמשיך לחטט בו. צריך להמשיך להזכיר אותו ולהזכיר שכואב. צריך לשטוף איתו את המוח ולכפות על נערים והוריהם את מסעות האינדוקטרינציה היקרים למחנות, שהופכים לטיולי השתכרות והשתוללות (ככל טיול של נערים בגיל זה) ושל אימון בשנאת גויים ותחושה שכולם כולל כולם רוצים להרוג אותנו כל הזמן.

את קורבנותיו הממשיים של אותו פצע אפשר כמובן להשאיר להוציא את שארית ימיהם בעליבות כה מזעזעת עד שאתה זורק להם עוד 87 שקל לחודש וקורא לזה "תיקון עוול היסטורי". כי הדחף היחיד שאנחנו שואבים מהפצע אינם תיקון, החלמה, לקח כלשהו שחל גם עלינו, אלא רק נקמה וזכות כובשת–כל להוציא אותה אל הפועל.

ועוד דוגמא מטוויטר. אני מנהל ויכוח עם אבישי עברי, עיתונאי וחוקר תרבות כהגדרתו, שאצלו ואצל אראל סג"ל אני מתארח לעתים בתוכניתם ברדיו גלי ישראל. ואז הוא מנפיק לי את הפנינה הבאה:

"אמרתי כבר: מי שמאמין שהיה שורד פה לילה אחד בלי חיילי צה"ל חמושים עד שיניהם מסביב למיטתו שוגה באשליה מתוקה.”

הקטע עם המשפט הזה הוא לא שאינו נכון, אלא שהמדינה וקברניטיה, למעט חריגים ספורים ופזורים, מטפחים ללא הרף מאז היווסדה את המצב שמחייב זאת. אחת הביקורות הראשונות שנהגו הפלסטינים להטיח בישראל היא שזו מדינת קסרקטין. התשובה היתה שברגע שתפסיקו להכריח אותנו, נפסיק להיות כאלה. אנחנו לא עושים את זה בשביל הכיף. אבל מגיע שלב שבו חייבים לתהות אם זה נכון.

זאב ז'בוטינסקי, לא שמאלן גדול, ניסח את תיאוריית קיר הברזל. תהיה תקופה שבה נצטרך להקים ולתחזק "קיר ברזל" שימנע משכנינו לפלוש לשטחנו וישכנע אותם שמפה לא נזוז, ואז אפשר יהיה לעשות איתם שלום ולחיות כמו שמדינות בכל העולם חיות עם הסובבות אותן – בקשרי מסחר, תרבות, תיירות ושנאה הדדית המתבטאת בשיאה במגרשי הספורט.

הקטע הוא שבאיזה שהוא שלב הקיר הפך מאמצעי למטרה. גם בזמן שהקיר מזמן עשוי פלדת אל–חלד מעידן החלל עם נצנצים ואוראניום (על פי מקורות זרים וזה), יש מי שמסרב להתפנות מהנחת עוד ועוד לבנים, עוד ועוד תמוכות וחיזוקים ויסודות וקרני לייזר שיירו בכל מי שרק מתקרב לקיר הברזל. אולי ככה נבנה מגדל בבל? אולי אנשים בנו סכר נגד גאות הנהר (מטרה הגיונית וראויה) והמשיכו לבנות גם אחרי שהגיעו הרחק מעבר לגובהו של כל נחשול אפשרי?

האם באמת כדי לחיות פה אנחנו חייבים להחזיק שני מיליון בני אדם תחת משטר שבו משתמשים בהם כבובות ירי באימונים? להחזיק אותם תחת עקבנו באמצעות משטר של עשרות אלפי מלשינים מאונס? ליהנות מעליונות כה ברורה עליהם עד שאנחנו יכולים את כל זה, ולהחזיק עוד מיליון וחצי במקום אחר בכלל במצור שקט חצי מנותקים מהעולם, כמעט בלי להרגיש את זה ביומיום שלנו – ועדיין להתייחס לכל ניסיון עקר שלהם לנשוך דרך הנעל הצה"לית את הרגל שדורכת להם על הצוואר כאל סכנה קיומית. האם באמת נגזר עלינו לחיות כך עד להודעה חדשה? מדינות אחרות, עם שכנות מעצבנות לא פחות, בלי עליונות כה ברורה, מצליחות אחרת ורק אנחנו לא? זו הדרך בטירוף סופה.

בזן בודהיזם מוכר מאד הסיפור על המורה טנזן, שמטייל עם נזיר אחר ובדרך הם רואים נערה יפה המתקשה לעבור יובל שעלה על גדותיו. טנזן מרים אותה ומעביר אותה את הנהר. לאחר זמן מה פונה אליו העמית המוטרד ואומר "אתה יודע שלנו הנזירים אסור לגעת בנשים, במיוחד לא צעירות ויפות. למה עשית את זה?” וטנזן משיב: “אני השארתי את הנערה שם. האם אתה עדיין נושא אותה?”

גם את הטראומה הכי גדולה צריך להשאיר מאחור. אין פירושו של דבר לשכוח. כל עוד תהיה מדינת ישראל (גם בגלגול חד–מדינתי הבא עלינו לסכנה), צריך שיתקיים יד ושם. צריך ללמד את זכר השואה. אבל יש גבול, והגבול נמצא הרחק הרחק בשעה שש. אז תזקפו כבר קצת את הגב ותפסיקו להתנהג כאילו השנייה יצאתם מהגטו. גדלנו קצת מאז ואפשר להתגאות בזה.

בואו נפסיק לבנות את הקיר ונתחיל לעצב בו שערים וחלונות. שייכנסו קצת אור ואוויר, ואולי שכנים מדי פעם. לא בריא לחיות כל הזמן לבד בחושך. אנחנו מתכוונים גם אשכרה לחיות פה, נכון?