עיתונות רדיקלית ללא מורא, ללא משוא פנים – ובלי לדפוק חשבון

נו, בשעה טובה נגמרה גם הסאגה הזו. הנאא שלבי לא תמות לנו בידיים, ולא תהפוך לקדושה מעונה שדיוקנה המיוסר יהווה השראה למופרע הרצחני הבא. הנאא שלבי, פלסטינית בת 30 מבורקין, הסכימה להפסיק את שביתת הרעב שלה, שנמשכה מעל 40 יום, ולקבל על עצמה הפרדה ממשפחתה ומכל מכריה לטובת "הגליה" לעזה. המלה הגליה במרכאות משום שאחרי הכל, היא אינה מוגלית מארצה, רק מאזור מגוריה, שגם זה מספיק גרוע ושרירותי באותה מידה. אחרי הכל, אילו היתה ישראל שולטת עדיין בדרום לבנון, סביר להניח שהגברת שלבי היתה מוצאת את עצמה באזור ראס מרון או משהו.

מדינת ישראל מתעקשת כבר שנים שהנאא שלבי היא פעילת טרור מסוכנת ומתמדת בארגון הג'יהאד האיסלאמי פלסטין. היא כל-כך מסוכנת, שישראל חוששת להוכיח זאת – אפילו בבית משפט צבאי משלה, שנותן לה חופש פעולה מופלג בכל הנוגע לשמירת חשאיותם של מקורות מידע. במקום זאת מתעקשת ישראל להחזיק את הגברת שלבי במעצר מנהלי, כמו עוד 300 ומשהו פלסטינים. מדובר, כמובן, בעוד אחד מתוצריו המלבבים של חוק "תקנות שעת חירום 1945”, שמנחם בגין, הסמולן הידוע, הגדיר כ"גרועים מחוקי הנאצים". (וכן, גם יהודים הוחזקו פה ושם במעצר מנהלי. כרגע, אגב, התוצאה במשחק הזה היא 300 ומשהו-אפס).

מעצר מנהלי, בנוסח השטחים הכבושים הדרקוני פי כמה מהזוועה החמורה כלשעצמה הנוהגת בתחומי מדינת ישראל, מאפשר לכל מפקד צבאי לעצור אדם (בעיקר אדם מסוג פלסטיני, כמובן) תוך שלילה ממושכת של זכותו לייעוץ משפטי ושלילה מוחלטת לעתים של הזכות הבסיסית לדעת על מה עוצרים אותו ומהן הראיות נגדו. הדיונים מתקיימים בבית דין צבאי, בבית דין צבאי לערעורים, ומי שמאריך רוחו די הצורך וזוכה לדי סיוע יכול גם להגיע לערעור סופי בבג"ץ, שבכל זאת מתעקש קצת לראות הוכחות מעבר ל"כי ככה אמרו בחורינו המצוינים אבל זה סוד".

הנאא שלבי נעצרה לראשונה ב-2009. היא הוחזקה במעצר מנהלי, מבלי שיוצגו בפניה אישום או הוכחה לעבירה, במשך למעלה משנתיים עד ששוחררה במסגרת עסקת שליט. ולממהרים לראות בעצם עובדה זו הוכחה למעורבותה בטרור, יש לזכור שחמאס התעקש לכלול בעסקה את כל האסירים ממין נקבה ללא קשר לשיוכם הארגוני או נסיבות כליאתם. (או ליתר דיוק כמעט כל. מישהו בארגון המיקי-מאוס הזה לא עידכן את הרשימות בזמן ונטש עשר אסירות בתאיהן).

הנאא שלבי שוחררה באוקטובר 2011, אולם נעצרה שוב בפברואר השנה לאחר שהשב"כ טען כי יש בידיו ראיות חותכות לכך ש"חזרה לדרך הטרור". חשוב לזכור שמעולם לא הוצגה הוכחה שהיא עלתה אי-פעם על דרך זו, ובוודאי שלא לכך ש”חזרה אליה”. אפשר היה לחשוב שישראל תבין את החשיבות שבשמירה לפחות למראית עין על נוהל תקין, במיוחד במקרה של אדם ששוחרר לפני זמן כה קצר בעסקת חילופי שבויים במסגרתה נדרה ישראל לא לשוב ולעצור את המשוחררים ללא עילה ממשית וחדשה. שלבי, אגב, אינה הראשונה ממשוחררי שליט ששבו ונעצרו בפחות מחצי שנה שחלפה מאז. היא סתם המפורסמת ביותר. מה יקרה בפעם הבאה שנצטרך להחליף שבויים? האם נידרש לשלם מחיר יקר יותר משום שהוכחנו שאין לנו מלה?

ומה פשר המשחק המוזר הזה, שחוזר על עצמו כבר פעם שנייה, קודם עם ח'דר עדנאן וכעת עם הנאא שלבי? האם כל עצור מנהלי שמוכן לצום מספיק יכול להשתחרר? אם כן, לשם מה כל ההצגה הזו? האם לא עדיף להעמיד אנשים כה מסוכנים, כמו דובר הג'יהאד האיסלאמי ופעילתו (לכאורה) המסתורית והכה-מסוכנת עד שאין לאיש מושג מה היא עשתה, למשפט בבית משפט צבאי, להרשיע אותם ואז להחזיק אותם במאסר כמה שרק רוצים ובאופן שהרבה פחות אנשים בעולם ימצאו בו פגם? זאת בהנחה שאכן יש הוכחות, כמובן. שלא מדובר בנקמה נגד שלבי או משפחתה על סירוב להזמנה שגרתית לשמש משת"פים של השב"כ, או כפי שרבים סבורים לגבי ח'דר עדנאן, לא בשל פעילות המכוונת להרג אלא כזו המכוונת לשלום – שלום פנים-פלסטיני, מסיוטיה הגדולים של ישראל.

בכל מקרה, על אף שבמקרה של שלבי כביכול הושגה המטרה של מניעת סיכון מצידה באמצעות הרחקתה לעזה, ישראל הוכיחה כאן שוב את ערוות השימוש הסיטוני שלה במעצרים מנהליים. הדבר רק יגביר את "אינתיפאדת הרעב" של העצירים המנהליים, ובסוף יחליטו לשחק עם מישהו עד הסוף מסיבה זו או אחרת, או שיתברר שבריאותו של אותו אסיר עמידה פחות במצוקות הכפן, וכשאחד מהם ימות לנו בידיים בכלל יעלה הנושא הזה, שהשב"כ ושלטונות הכיבוש כה נהנים ממנו במחשכים, לבחינה חזקה וחודרת לאור הזרקורים העולמיים.

אלא שכפי שלימד אותנו ג'ורג' אורוול בסיפורו המפורסם "לירות בפיל", מרגע שהחליט להפעיל כוח, אין הכובש יכול עוד לסגת מעמדתו. הוא אינו יכול להודות בטעות. אינו יכול שלא לירות בפיל, גם אחרי שזה נרגע ואין עוד סכנה מצידו. הוא אינו יכול להפסיק לעצור אנשים מנהלית סתם כי נוח לו. ולכן המוות הראשון של עציר מנהלי משביתת רעב בוא יבוא. כמו שצופה בקולנוע אינו יכול, לא משנה כמה יצעק ויזהיר את הגיבור, למנוע ממנו להיכנס למלכודת – כך גם אנו, החיים בסרט. נגזר עלינו לצפות בחוסר אונים בטרגדיה הידועה מראש המתפתחת מול עינינו.

הערה מנהלתית: הגיעה תרומה לרווחת בני הח"מ. אני מאחל לתורם שלעולם לא ייפגש פנים אל פנים בתקנות לשעת חירום 1945, דבר המלך במועצתו וקלסת ישראל בפוציותה, לא כאוכף ולא כנאכף.