אני מבין בדיוק, אבל בדיוק את מה שעובר על הכוחות המאומנים והמתורגלים למופת שמתעמתים ברגע זה עם קומנדו אורנג'דה על הגג של בית הכנסת בכפר דרום.
 
תשאלו איך אני מבין – הרי לא עברתי, מן הסתם, חוויה קשה כמו פינוי בני עמי ממקום ישובם האהוב. נכון, לא עברתי, אבל את החוויה של לכפות על מישהו את רצוני תוך הקפדה מדוקדקת שלא לגרום לו אפילו אי נוחות פיזית קלה שאינה לגמרי מחויבת וקצרה ככל האפשר – את החוויה הזו אני עובר כל יום, כשאני מחתל את הבן שלי, קדם, בן שמונה חודשים ו-19 יום.
 
אתם מבינים, קדם אינו אוהב שמחתלין לו. אפילו בשעה שהוא מלין על ישבנו הרטוב והדביק, הוא בכל זאת מאד לא אוהב שמשכיבים אותו על הגב. "יהודי לא משכיב יהודי על הגב", הוא גורס, והוא מוחה בתוקף ואף בוטש ברגליו.
 
היות שילד בריא ועירני הוא, ישתבח שמה, הבעיטות שלו יכולות להיות לא לגמרי נעימות בפוגען במקומות רגישים. אלא שבהיותי הורה שפוי יחסית (שלא החזיק את בנו מחוץ לחלון הקומה השנייה זה די הרבה זמן – 8 חודשים ו-19 יום, למעשה) אני יוצא מנקודת הנחה שהוא לא מתכוון לזה – וגם אילו חשבתי שכן, זה לא משנה. אז אני מקפיד לבצע את פעולת החיתול במהירות רבה ככל האפשר, כדי למזער את טווח הזמן של אי הנעימות, ולא פחות חשוב – בעדינות רבה ככל האפשר, בלי לגעת אפילו אפילו בחספוס אגבי בעורו העדין, תוך התעלמות מהבעיטות והקרנת אנרגיה חיובית ללא הפסקה, בין אם זה באמצע יום שבת בסבבה או בשלוש לפנות בוקר בלי מספיק שינה גם ככה.
 
אני לא נוטר לו, לבכורי, על כך שאני נדרש לעדינות הזו, לוותרנות הזו, להתחשבות החד-צדדית הזו. הוא חלש ופגיע. הוא לא רואה את התמונה הגדולה כיום. הוא לא מבין את הצד שלי ולא מעלה על דעתו את האפשרות לעשות זאת. הוא לא ממש מבין שהשכיבה הזו על הגב קשורה ישירות להפסקת התחושה הלא-נעימה בבחיתול שלו, והוא גם לא ממש מבין שתחושה לא נעימה תיכף תעבור. כשלא נעים לו, זה כל מה שהוא יודע.
 
אז אני מקבל את זה, ולא מצפה ממנו ליותר. ככל שהוא יגדל, הוא יהיה זכאי לפחות ופחות מההתחשבות הזו, עד שלבסוף אוכל לצפות ממנו להתנהג כאדם הגיוני והוגן.
 
בתות לחץ כבד, אנשים נסוגים לפעמים לדפוסי התנהגות תינוקיים, וכשכולנו (כולל השמאלנים הכי אדוקים) אשמים במצב הלחץ הזה שבו הם נמצאים, אז גם בזה מתחשבים ולא נוטרים.
 
אבל מי שלא פחות מסכן מהמתנחלים המפונים הם החיילים והשוטרים המפנים, שבאמת עוברים טראומה רגשית שבטח איש לא הקציב לה כסף לטיפול פסיכולוגי עתידי. והכוחות האלה מפגינים איפוק של מבוגרים בבואם לחתל תינוקות, ולא נוקטים אפילו את הכוח הקל, השקול ללפיתה חזקה של רגלי התינוק הבוטשות. לו רצו, היו מנחיתים את המכולה על הגג תוך דקות ספורות. לו רצו, היו זורקים לגג גז מדמיע ואז מנחיתים עליו כמה עשרות שוטרים ללא התנגדות. לא רצו, עומדות לרשותם שיטות משיטות שונות להשתלטות על ההתעקשות הדווקאית והיומרנית עד גיחוך הזו.
 
אנחנו מבינים את כאב המתפנים, ואנחנו גם נוודא (תקשיב טוב, אתה שם בחוות השקמים) שהם יקבלו את מה שמגיע להם, עד הגרוש האחרון. אבל המסכנים האמיתיים – בעלי המשפחות שנעקרו מחיים של עשרים שנה ויותר – כבר התפנו מכפר דרום. מי שנמצא על הגג אלה נערים ובני עשרים משולהבים, רבים מהם בכלל לא בני המקום, שמצאו להם שילוב מושלם של מחנה קיץ אתגרי ואוננות דתית משיחית.
 
הנערים סמוקי הלחיים ובורקי העיניים על הגג עושים פרצופים של קרב הרואי, של נחישות נואשת, של עמידה על קידוש השם עד הסוף המר. אבל האמת מביכה לאין ערוך. זה לא מצדה. זה אפילו לא הקרב על הוועד. זה מקסימום הקרב על שידת החיתול, והמגוחך הוא שרוב התינוקות המשתוללים האלה הם בכלל לא אלה שמחליפים להם חיתול בעל כורחם.