הרגו אותי בערוץ הראשון. היה להם ליינאפ מעניין למדי של נושאים ב'פוליטיקה', אז אמרתי, נסבול את הצעקות לשמוע אם יהיה משהו מעניין בין שאגה לצווחה. וואלה היו כמה דברים:

מביאים ארבעה אנשים לדבר על סערת זחאלקה-מרגלית ונספחתה (המהותית יותר, אך כמובן מדוסקסת פחות), פרשת טאלב א-סנע והמסר הטלפוני מהנייה*. ארבעת האנשים היו ח"כ אופיר אקוניס מהליכוד, ח"כ ישראל חסון מקדימה, ושתי חליפות מהפרקליטות, אחת מכל מין. כל הארבעה מקפידים להדגיש עד כמה האמירה של זחאלקה (שברק שמע מוזיקה קלאסית והרג ילדים בזמן מבצע עופרת יצוקה) "אווילית", "לא ראויה", וכו' וכו', בעודם מתווכחים אם כן יש פה חומר להסרת חסינות והעמדה לדין או לא (החליפות התעקשו לבאס את החגיגה הלאומנית ולצד מס השפתיים לקונצנזוס על הפויה שבדברים, התעקשו להגיד שחוקית, אפעס, אין פה קייס). אקוניס, נער הבצק החדש של הליכוד, מלא כולו נפיחות צדקנית, געה שברור שכן, כי אחרת זה אותו דבר כמו שימוש בחסינות כדי למסור סודות לאויב. אז מה אם זה לא אותו דבר, וח"כ אחד שרק התעורר חשד שאולי יואשם בזה כבר נאלץ להימלט מהארץ, הוכחה ברורה לכך שלא מדובר באותה עבירה ולא באותה הרתעה – זה עוזר לאקוניס להתקדם בוויכוח. לשיטתו, כמובן.

אבל אף אחד לא עצר רגע לשאול: מה פה לא נכון? ברק אכן שומע מוזיקה קלאסית (וגם מנגן, בפסנתר היקר שהוא מקפיד להראות לאורחיו), והוא אכן הרג בכוונה תחילה ילדים, זקנים, נשים וסתם לא-לוחמים במהלך "עופרת יצוקה". זו היתה כוונתו המפורשת של המבצע. להיכנס בהם. להראות שגם אנחנו לפעמים משתגעים. הדבר עולה בצורה שאין להתווכח איתה מהפקודות והדגשים שפורסמו בהרחבה אפילו בעיתונות הישראלית, ולא רק מפי חיילי "שוברים שתיקה". הדבר עולה גם מן התוצאות.

תגידו שהיה נחוץ? יופי לכם. תגידו שעובדה שזה אכן יצר הרתעה ושעד ממש לאחרונה החמאס שתק כמו טאטע'לה אפילו שהמשכנו במצור עליו ועל הווריד של אמא שלו? וואלה, עובדה. אבל הנה עוד עובדה: שום דבר לא בחינם. בתגובה המופרזת שלנו על ירי הקסאמים – ועוד יותר בכך שהוכחנו שגם כשיש לנו אפשרות לחסל את חמאס אנחנו לא עושים את זה, כלומר הוכחנו שזה לא בנפשנו אם חמאס ימשיך לשלוט בעזה – נתנו לחמאס להתעטף בקורבנות שלו ולהניח לנו לקצור את פירות הרעל של הגוויות וההרס בזירת דעת הקהל העולמית, דבר שמוביל לפגיעה בייצוא ובתוכניות המסע של בכירים ואפילו סתם חפ"שים וקצינים זוטרים עם דם על הידיים. אנחנו, ילדים, יכולים לחשוב עד מחר שאנחנו צודקים וזהו. מבחינת התגובה של העולם, משנה מה חושב העולם. העולם חושב שהגזמנו והוא מעניש אותנו. לא פייר, כן פייר, זה אצל שרה בגנון. העובדות הן כפי שהן.

אז תגידו "נכון, ברק הרג ילדים והיתה לזה סיבה טובה", אבל אל נא מכם תעשו פוזות של זעזוע עמוק כשמציינים עובדה – אפילו אם היא מחוברת לשם הרושם המפליל ומטילהדופי עם עובדה אחרת, לאו דווקא קשורה (והרי פוזות הנובוריש התרבותי של ברק צורמות לא רק לערבים). אפשר היה לחשוב שאף אחד בימין אף פעם לא אמר שדמו של קורבן זה או אחר לא היה או יהיה על המובילים והמבצעים מדיניות שהדובר לא הסכים איתה. לא קרה, נכון? מה פתאום! היסחפות רטורית בימין? שטויות. רק כשערבי אומר את זה על יהודי זה פתאום הסתה בפועל לרצח. כאילו שמישהו חשב לפני זה שזחאלקה או ציבור בוחריו רואים באהוד ברק מועמד לפרס נובל לשלום.

אז אם יש לכם בעיות עם זחאלקה, למה יש לו חסינות וזה, נסו אותי במקום זה: כן, ברק הורה בכוונה תחילה על פעולה ועל נהלי פעולה שהם, כך ידע בבירור, יניבו מוות מיותר של חפים מפשע, ביניהם תינוקות וילדים רכים, כמו ילדיו של ד"ר אבו אל-עייש, סתם לדוגמא. הא לא ידע מראש את זהות הקורבנות, אבל הוא ידע בוודאות של מאה אחוזים מה יקרה, והוא עשה את זה בכל זאת, ואני מוכן להמר שהוא שמע מוסיקה קלאסית לפחות בחלק מהזמן שהתעסק בחשבון הדמים הזה. או במלים אחרות: ברק שמע מוסיקה קלאסית והרג ילדים.

הנה. אני אמרתי. רוצים להעמיד אותי לדין על הסתה? יאללה בואו.

ובעודנו מחכים לנקישה בדלת מח"כ אקוניס וקצין הכנסת, נעבור להוכחה מוחצת לטמטומה של ישראל. פעם ישראל לא רק ידעה לשפוט בקור רוח מה מסוכן לה ומה לא, אלא ידעה להשתמש בקבעונות המטופשים של אויביה היטב כל-כך, עד שיכלה אפילו להודיע על תמיכה בתוכנית שלא רצתה בה, ולצאת מרוויחה. כך עשתה עם תוכנית רוג'רס בסוף שנות ה-60'. רוג'רס, שר החוץ האמריקאי דאז, הגה תוכנית הסדר אזורית שממשלת ישראל ממש לא רצתה בה. מצד שני, גם להיות מואשמת באחריות לכישלונה של היוזמה של בעלת הברית החשובה לא רצתה. מה עשתה ממשלתה של גולדה מאיר? קיבלה בעיקרון את ההצעה, ביודעה שמדינות ערב ימהרו לדחות כל רעיון שישראל מצהירה על תמיכה בו – וכך אכן היה, ותוכנית רוג'רס מתה בשקט.

לא משנה עכשיו שמן הסתם היה לישראל עדיף לקבל את אותה תוכנית "רעה" מאשר להשתתף בכל פולחני הדמים המחזוריים שהיו מנת חלקה מאז. הנקודה היא שפעם התנהגו כאן הממשלות בשכל מסוים בבואן להתמודד עם איומים רטוריים אמיתיים או מדומים. ואילו השבוע הסתכלה ממשלת ישראל על מוקש שקוף, ובחזה נפוח מקוממיות דרכה עליו להנאתם של אחמד טיבי ושאר הרוצים בכישלון המפעל הציוני. טיבי הגיש הצעת חוק שקובעת כי יהיה שוויון בחלוקת המשאבים לאוכלוסיית האזרחים היהודים ושאינם יהודים בישראל. לכאורה – ברור מאליו. יש פה שוויון, לא? כתוב גם במגילת העצמאות. למרות זאת, הצביעו כמעט כל חברי הממשלה נגד החוק הזה ונתנו לטיבי את אשר ביקש. רק דן מרידור, שנאבק לשמור על חליפתו המהודרת שלא ידבק בה בוץ ליברמני או יהוה-נאצי, ובוז'י הרצוג, שהגריל כנראה את תפקיד תחפושת המצפון של מפלגת האבודה לאותו יום, נמנעו. גם הם לא יכלו להביא את עצמם להירשם כמי שאשכרה תומכים בשוויון בין אזרחים במדינת הפולק היהודי, אבל מנגד גם לא רצו להירשם כמתנגדים לכך. כל השאר מתנגדים רשמית. יפה לנו. למוות אולי לא תהיה ממשלה, לטיפשות יש ממשלה. גדולה אפילו.

אני מנסה לברר מה קרה לאח התאום של חוק טיבי, הלא הוא החוק המפגר של ח"כ דוד רותם (ישרא-הל ביתנו) לפיו יצטרכו חברי כנסת להישבע אמונים לישראל כמדינה ציונית ויהודית. הניסיון לכפות ולשריין מציאות פוליטית-דמוגרפית באמצעים הצהרתיים הוא כל-כך ילדותי ועלוב שרק אנשים שהיו מסוגלים לדרוש על מוקש שקוף כמו של טיבי יכולים לחשוב עליו. אם רוב אזרחי המדינה יהיו יהודים וציונים, היא תהיה יהודית וציונית. ואם לא, אז לא, ושום שבועה לא תגרום לזה להיות אחרת. למעשה, הדרישה להישבע אמונים לשיטת ממשל או אידיאולוגיה כתנאי סף לקבלת זכויות יסוד היא איתות מובהק כי תומכי אותה שיטה או אידיאולוגיה חשים במצוקה ומבינים שזמנם קצוב. רק מי שאינם מסוגלים אף לרגע לראות את עצמם מבחוץ לא מבינים זאת, משום שהם חולים במחלה הפרנואידית, השלובה מן היסוד בתורה היהוהיסטית, לפיו יש רק אנחנו – והעולם הרשע שאין להתחשב בו ובדעתו, אלא להיפך, יש להשתבח בהתעלמות ממנו או בנהיגה בניגוד מכוון אליו. כך חומק לו כל בסיס חיצוני ובלתי תלוי לשיפוט ולהערכת התנהלותנו. זה אנחנו, ולכן בהגדרה זה טוב, גם כשזה בעליל מטומטם ומנוגד לאופן שבו התנהגנו בעבר, כשהתנהגותנו הניבה לנו הרבה יותר פירות חיוביים. לא משנה. זה שעכשיו התנהגותנו מניבה רק סבל וכישלון? זה כי העולם רשע, לא כי אנחנו דבילים. מחלה, מה לעשות.

חוק הנאמנות הוקפא, מסתבר, לפחות לעת עתה, ברגע האחרון אחרי שביבי וחברים אחרים בממשלה שמחלת הלאומנות העיוורת שלהם מפותחת פחות מזו של ליברמן, רותם ושאר הגמדים והשרים של מפלגות יהוה, כנראה קלטו שאחרי שנכנסו למלכודת של טיבי, זה מספיק לשבוע אחד ואין צורך גם להדק אותה בשבילו. הם כנראה קלטו שתמונות זוועה מעזה זה לא הדבר היחיד שהצד השני יכול לעשות עליו קופה בשוק דעת הקהל העולמית. או שאני סתם אופטימי והסיבה היא שח"כ רותם לא ליקק מספיק לברון פון ביבהאוזן באופן קואליציוני ברקטום. מי יודע.

ובמקביל, בלי שום קשר כמובן, מסתבר שיש ענף אחד במדינה שצמח בעשור שהחליף קידומת זה עתה: עוני ילדים, שצמח משיעור של 21.8 אחוזים בשנת 1998 לשיעור של 34% ב-2008 – צמיחה מדהימה של 56%. כמה טוב שאת הגה הכלכלה אצלנו תופסים כעת אדם שמוביל את המגמה הזו בכוונה תחילה תוך הבנת המנגנון המפעיל, ועוד אחד שאין לו מושג במנגנון אבל התוצאה גם סבבה מבחינתו. מי שירצה לברך את שר האוצר ואת בובת הכפפה שלו על הישגי מדיניותם ימצא אותם מן הסתם במקדש האל ממון, מקריבים תינוק למען הבראתה של מרגרט תאצ'ר. (אקוניס, זו גם היתה הסתה).

אה, אמרתי שהיה מעניין בפוליטיקה. גם בדיון על השערוריה הלא נגמרת של בנק מוני פנאן ז"ל להשקעות (האיש זכרו לברכה, הבנק זכרו לא משהו, או לפחות זכרון המשקיעים בו). אלי סהר אמר שם כמה דברים נוקבים, הן על מכבי והן על גלגולי העיניים של תאבי ממון ופרסום כמו שאול אייזנברג, שמגלגלים עיניים שופעות דמעות תנין ולא עשו כלום נגד השחיתות כשהיו בעמדה הראויה לכך, אבל האמירה המעניינת ביותר באה דווקא מפי אבי רצון – אדם שלרוב אני רחוק מלהתפעל ממנו ומדעותיו, למען האמת (גילוי נאות: אבי רצון היה הבוס שלי ב"ספורט הארץ" לפני כעשור. סהר היה עמיתי לדסק אז).

אבל לכל אחד יש רגעים טובים, ורצון ציין שהשניים היחידים בטווח מעגלים רבים מפנאן המנוח שטרם נחקרו על פעילותו המפוקפקת לכאורה בשוקי ההון הם יו"ר מכבי תל אביב בכדורסל, עו"ד שמעון מזרחי, והגולם שמזרחי הכניס למכבי ושקם על יוצריו בזה אחר זה, מר דייויד פדרמן. מעניין. יש רק לקוות שהכוכביות שייתלו במקרה הטוב על הישגי "הקבוצה של המדינה" (מיל') אם לא יילקחו לה רשמית, יחולו רק על הישגים בתוך המדינה ולא יתפשטו גם להישגים האירופיים של הקבוצה, שאפשרו לדורות של יהודים מדוכאים לזקוף קמה, לנפח חזה ולרמוס את אדמת אירופה הקלאסית תוך שיבה הביתה עטורי זיעת ניצחון, עם גביע מזדמן וכמה ברזים ומגבות במזוודה.

ובנימה ספורטיבית זו נחתום מבזק קטן זה. וואלה, נהייתי רעב. צ'ורצ'יץ', שנזמין פיצה**?

* אם זה היה קורה בהתקהלות לא פוליטית והיה מדובר במסר של שלום (נגיד ברכת חג בכנס דתי באופיו), אפשר היה להצדיק את מה שעשה א-סנע. לשדר ברכה של מנהיג אויב להפגנה פוליטית פנימית זה גם מטופש וגם, מה לעשות, עובר את הגבול של בגידה ממשית – זו קשירת המאבק הדמוקרטי הסופר-לגיטימי שלך עם איום חיצוני על המדינה. רק במדינה שבלאו-הכי צורחת על כל פיפס של הערבים כמוכת שיטיון יכול היה ח"כ א-סנע לחשוב שהמהלך המסוים והלא ראוי הזה ייבלע גם הוא ברעש הכללי.

** לאלה מכם שלא בקטע של ספורט: ב-1998, במהלך סדרת הגמר-סל בין מכבי תל אביב להפועל ירושלים, נפגשו מנהלה המנוח של מכבי, מוני פנאן, וכוכבה של ירושלים, רדיסאב צ'ורצ'יץ', לפגישה שתוכנה המדויק לא הוברר מעולם. בזמנו הוודאות של הציניקנים ימ"ש היתה שמדובר בפגישה להעברת השחקן למכבי תל אביב (מה שאכן נדון בין השניים, וגם קרה בסופו של דבר). היום יש הטוענים שהפגישה היתה מפוקפקת אמנם, אבל לא קשורה ישירות לכדורסל, אלא להשקעות של הסנטר הסרבי אצל המנהל האבהי של היריבה. היות שתוכן הכיבוד בפגישה כן הוברר (פיצה), הפך המעדן האיטלקי לסממן המזהה של אותה הוכחה מוחצת, מני רבות, לשימת הפס של מועדון מכבי תל אביב על כללי אתיקה מקובלים.