1 | גיל
19 באפריל 2007 at 1:50

העובדה שאוסאמה מגייס הרבה תומכים היא ממד די טוב לפופולאריות העממיות שלו ולבעיות שהוא מציב להילארי. זה אומר כנראה שהוא הרבה יותר נגיש.

בעוד שאני מסכים איתך שחוקי אחזקת הנשק בארה"ב שערורייתים, אין קשר בין העובדה שלאנשים יש הרבה כל נשק למעשים כמו של הקוריאני. יש הרבה מדינות בעולם (כולל ישראל ושוויץ) יש לאנשים גישה לכלי נשק ודברים כאלו לא קורים שם. אפילו בארה"ב היה פעם מחקר שהראה שבמדינות כמו מיין ודקוטה הצפונית יש הכי הרבה כלי נשק פר אדם, ועדיין רמת האלימות שם קטנה בממוצע משאר המקומות. מי שבאמת רוצה לצאת למסע הרגע כזה ימצא את הנשק. את הסיבות לטירוף הזה צריך לחפש באישיות של האנשים ואולי בשילוב בין אינדיבידואליזם ודחיקה לשוליים של קבוצות חברתיות בארה"ב.

3 | רוגל
19 באפריל 2007 at 2:04

מה ההתלהבות הגדולה מברק אובאמה? אני לא מצליח לשמוע מהאיש הזה שום דבר קונקרטי חוץ מהבטחה ארטילאית לשנות את הפוליטיקה

5 | עמנואל
19 באפריל 2007 at 3:30

א. שהוא לא הילרי. אני כבר ממזמן (לפחות שנתיים) טוען שהמינוי שלה למועומדות המפלגה הדמוקרטית ממש לא בטוח. מצד אחד הרפובליקאים שונאים אותה, מה שמוריד את מניותיה בקרב המחנה היותר ממסדי, שמצביע לפי למי יש סיכוי מול הרפובליקנים; מצד שני גם המחנה הליברלי בהאידאולוגי שונא אותה משלל סיבות. אז הדמוקרטים מחפשים מי יהיה ה"אנטי הילרי", והוא בחירה פופולארית (גם אדוארדס פופולארי, אבל וא די כלי ריק עם תסרוקת יפה, ועכשיו מתברר שגם יקרה).

ב. יש לו סיפור חיים מרתק.

ג. יש לו ידע בנושאים בינ"ל. הוא הרי גדל 4 שנים באינדונזיה, יש לו קשר משפחתי בקניה, והוא גם עסק בעיניינים בינלאומיים אחרי הלימודים.

ד. הכי חשוב – הוא היחידי שהיה נגד המלחמה המטומטמת בעיראק מהתחלה, והזהיר שרק צרות ייצאו ממנה, בעוד שאר המועמדים תמכו בה (מי ביותר התלהבות, ומי בפחות) ונזכרו להיות נגדה, רק כשהתחיל להתברר איזה אסון זה (אבל מוכרחים להגיד, שלו זה היה קל, כי הוא היה אז חבר סנאט של אילינוי, ולא פוליטיקאי ארצי).

7 | גיל
19 באפריל 2007 at 7:20

כולם מתבלבלים עם השם שלו.

כמו הרבה מועמדים טובים הוא פשוט לא אומר שום דבר משמעותי או שנוי במחלוקת. בסופו של דבר הוא יצטרך להתחיל לענות על שאלות קשות.

אני מחכה שאל גור יצטרף למירוץ ואז בכלל יהיה שמח..

9 | yigal lavuv
19 באפריל 2007 at 11:34

אפרופו דברי ההבל של ראש המוסד לשעבר,ראה טור קצר שהתפרסם היום:
קרא את מאמרו של יגאל לביב באתר "על צד שמאל"

http://www.on-the-left-side.co.il/

הפאשלות של דיכטר
מאת יגאל לביב

קשה למצוא דוגמא הולמת יותר להתגלות בעל סמכות ככלי ריק – מאשר מה שאירע לשר לביטחון פנים, מאז הוסרה ממנו הגנת החיסיון מכל פרסום בתפקידו הקודם כראש שירותי הביטחון.

היו כמה וכמה בעלי שררה שתדמיתם התנפצה, מאז עברו לתפקידים שעין הציבור יכולה לראותם. יגאל ידין, שהיה רמטכ"ל נערץ וארכיאולוג מוכר, שתק כל הדרך עד שנכנס לפוליטיקה – והפך לראש סיעה חזקה בכנסת ובממשלה. או אז, בפרק זמן קצר הפך לדמות חלשה ונלעגת. כמוהו עוד כמה אלופי צבא וביטחון אשר פרשו לחיים האזרחיים, וכאשר היה עליהם לנהל ולהתנהל ללא הגנת הצנזורה הצבאית והביטחונית – התגלו כדמויות שנויות במחלוקת, בלשון זהירה.

בכיר בשירותי הביטחון חסין מכל ביקורת הרבה יותר ממפקד צבאי. כאשר הוא נחשף לתקשורת – מדובר רק בהאדרת דמותו. עשרות שנים נהנו שירותי הביטחון מתדמית של לוחמים להגנת בטחון המדינה ביושר וכחוק. עד שצצה פרשת קו 300 וחשפה כי כל העת רימו ושיקרו ראשי שירותי הביטחון את בתי המשפט והפרו חוקים ברגל גסה.

כל עוד היה אבי דיכטר ראש שירותי הביטחון הייתה תדמיתו כתדמית אל ללא רבב. התקשורת התייחסה אליו ביראה וכבוד. אם היה מי שהעז למתוח ביקורת על התנהלותו בתפקידו, לא הייתה כל אפשרות שהדבר ייוודע. מאז נכנס לתפקיד השר לביטחון פנים – עשה כמעט כל שגיאה ואיוולת אפשרית. לשר לביטחון פנים אין הרבה מה לעשות, והחוק אוסר עליו כל מעורבות בניהול המשטרה, להוציא מינוי מפכ"ל ומפקדים בכירים. תפקידו הוא מעין יו"ר מועצת המנהלים של חברה, שהחוק אוסר עליו להתערב בדרך ניהול החברה. למרות המעט המוטל עליו, הצליח דיכטר להיכשל בכל דבר.

המשטרה,למזלנו, מתנהלת ללא ניהולו של השר הכושל, ולכן בסופו של דבר ואחרי הרבה מעידות הוא מצליח לעשות מהלך נכון. אולם אנו חייבים לתהות: האם את שירותי הביטחון ניהל דיכטר באותו אופן, ורק בגלל חומת הצנזורה וההשתקה איננו יכולים לדעת זאת?

11 | MuyaMan
19 באפריל 2007 at 19:46

גם אמר שהוא תומך בחיסול אחמדינג'ד "על אף שבעבר התנגדתי לחיסול מנהיגים ערביים". מרגיע לדעת שאף אחד לא סיפר לראש המוסד לשעבר שהאירנים אינם ערבים.

13 | רחביה ברמן
20 באפריל 2007 at 11:49

לא אמרתי שאזרח לא יכול להיות שר ביטחון מעולה. היו לנו כאלה כבר. אני לא חסיד של גנרלים. אבל ביטחון, מה לעשות, צריך לדעת. אם לא היית גנרל, לפחות כמה שנים טובות בוועדת חוץ וביטחון. אם לא זה, איזו שהיא השכלה אקדמית בנושא לפחות, למרות שזה פחות עוזר. זו מערכת עצומה ומורכבת וצריך להכיר אותה ולהבין אותה. זה שאדם הוא אזרח זה יפה, אבל זה לא הופך אותו לבקיא בדברים הללו.

הרעיון שעמיר פרץ, בעשרה חודשים שמתוכם חודש מלחמה, עשה איזו מהפכה אדירה בצה"ל ביחס לתהליכים שקרו בו לפני כן הוא מופרך.

לגבי אימונים – יופי נחמה. יש רק בעיה אחת – שינויים לוקחים זמן. מה שאומר ששינויים שקרו בשטח בשנה האחרונה נזקפים, ברובם המכריע, לזכות שר הביטחון הקודם, כמה שהוא דגנרל מאוס. זה בדיוק כמו ששינויים כלכליים לוקחים זמן, ולכן כל הצלחה כלכלית בשנה האחרונה נזקפת לזכות נתניהו.

15 | תוהה
20 באפריל 2007 at 15:00

המופרכת בין ביבי למופז.
נניח שאכן, הצעדים הכלכליים של ביבי הם אלו שהביאו לצמיחה (משום מה, כל פעם שיש בועת הייטק יש שר אוצר גאון. צירוף מקרים מדהים).
ההשוואה הראויה היא לא בין צמיחה כלכלית להוספת אימונים. ההשוואה הראויה היא בין שינוי מדיניות קצבאות לשינוי מדיניות אימונים – שניהם מהלכים שדורשים החלטה והפניית משאבים.
איזה תהליכים ארוכי טווח צריך כדי להעלות את מספר הימ"מים שמוקצבים לחטיבות המילואים לצרכי אימונים? צריך החלטה ומימון, לא יותר מזה (קצת יותר מזה – לבנות תוכנית אימונים מסודרת. לא משהו שלוקח יותר מחודש-חודשיים, בטח שלא שנים)
אם אתה רוצה בכל זאת לקיים את ההשוואה הזו, אתה יכול להשוות בין תוצאות מעשיו של שר האוצר – צמיחה – לבין תוצאות מעשיו של שר הבטחון, אם תחכה 5 שנים ותראה מה המצב בגבול הצפון – האם הוא השתפר או התדרדר. זה באמת דבר שאי אפשר למדוד בטווח זמן של ימים או חודשים.