מתוך קיטור רותח לשבת, שעלה אמש בסקופ:

רוצים עוד? בבקשה:

ולהערות נוספות:

בכנס סקופ השני לתקשורת אזרחית פגשתי את העיתונאי גידי וייץ, שגם דיבר בפני הנאספים. אקדים ואומר, למען הגילוי הנאות, שהוא היה קצת גם רוח כלפיי, כך שתרגישו חופשיים לתלות את כל מה שאני אומר להלן על זה, אם ממש בא לכם. אם כי יכול להיות שהוא סתם מיהר ולכן קטע את ניסיוני לפתוח עמו במהלך ההפסקה בשיחה על משה מזרחי ושאר ירקות בצעקת "אתה סתם מזיין במוח" ו"ביי" כללי שכזה. כאמור, יש מצב שהו מיהר, אז לא נורא. (וזה לא שאנחנו מכירים שזה מקובל לדבר ככה).

גם ראוי לציין שהוא יצא לגמרי לגמרי גבר כשהתקלתי אותו (בשאלות אחרי נאומו) בשאלה לגבי טענותיו של ייואב יצחק, שהאשים את וייץ, מוטי גילת ואמיר אורן בעיוות העובדות (וגם גרוע מזה, את אורן ואת גילת, לפחות) בכדי לנכס לעצמם קרדיט לא להם. גם סתר את האישום שהונח לפתחו באורח משכנע למדי, וגם נמנע בצורה מאד מרשימה מלגלוש לטון שיואב (עיתונאי בחסד אבל אדם קשה, כך שמעתי והתרשמתי) הפנה כלפיו. יצא מאד קול. באמת.

לסיום, אומר שעל אף כל מה שאני הולך להגיד (כבר מגיע, בחיי), אני חושב שוייץ הוא מהכתבים החוקרים הטובים ביותר בדור שלי (יעני בני 25-45 כרגע).

אז מה הבעיה שלי בחיים? ככה: וייץ הוא עיתונאי עם אג'נדה, וזה סבבה – אני האחרון שיכול להתלונן על הז'אנר הזה, היות שבאנציקלופדיות מסוימות יש תמונה שלי ליד הערך "עיתונאי עם אג'נדה". אז זכותו שתהיה לו אג'נדה, וזכותי במקרים מסוימים לא להסכים איתה. האג'נדה של וייץ, לצורך העניין, היא זו של בייניש. מי שבצד של בייניש בקווי העימות הקיימים – הוא בסדר. ואם יש ראיות שלא, "אתה סתם מזיין במוח". מי שלא במחנה הזה, חלי עלא-אללה. במהלך דבריו בכנס התייחס וייץ לכבוד השופט בדימוס (שופט שלגביו התואר "כבוד" אינו נאמר כאן בסרקזם) בועז אוקון. וייץ אמר "אני לא יודע אם אתם מודעים לתופעה הזו…ספק עסקן, ספק פרשן". אהמ. בתור מי שמסנגר על המחנה ששתי נציגותיו הפעילות הבולטות הן משפטנית בינונית בתכלית שנודעה בעיקר בפוליטיקה שלה, והחברה שלה שאפילו תואר שני אין לה, אני לא חושב שיש מקום שתקרא ככה לאחד המוחות המשפטיים המבריקים שצמחו כאן בדור האחרון (וזה קונצנזוס מכל מה שקראתי ושמעתי ) – גם אם העמדות שלו נורא מרגיזות אותך.

זה שבועז אוקון לא נמצא היום בבית המשפט העליון זה אך ורק מפני שאצלנו העליון ממנה את עצמו ומונע כל ייצוג לדעות נוגדות, באורח שלא קיים בשום מדינה מתוקנת. אני מסוגל לראות את פגמיו החמורים של דניאל פרידמן למשל – חמורים כל-כך שלא אוכל להצטער באמת על לכתו – ובכל זאת להסכים איתו על רבות מהרפורמות המוצעות (ולהתנגד בתוקף לאחרות). אני לא מוצא אצל וייץ ריבוד שכזה. מתקבל הרושם אצלו שמדובר בטובים נגד הרעים. אין לי בעיה לראות את פרידמן כ"רע", אבל אם בייניש – ואפילו פרופסור ברק המתחרפן והולך – זה הרעיון של מישהו לטוב המוחלט, אז קצת חבל לי עליו.

ואם כבר אני נטפל לקולגות שאני בעיקרון מאד מחזיק מהם, אז בוא לפה, שמואל רוזנר. תקשיב, הבנו שאתה רפובליקאי. זה בסדר, אנחנו מקבלים אותך עם הפגמים, אבל בחיאת. אל תנצל את חוסר הידע של הקורא הישראלי כדי להגיש מאמרים שלא ראויים לדפוס. אני מדבר על משהו שלו שראיתי במהלך השבוע האחרון שבו הוא מסביר לנו כמה שבוש בסדר, וכוונתו טובה, והוא בא לעבוד כל בוקר ברצינות וכל זה.

אני לא רוצה לחזור על הקיטור שכבר הוצאתי לעיל על האיש הכי מזיק שאוניברסיטת ייל הוציאה מתוכה מעולם, אבל קודם כל, בוש לא בא לעבודה כל בוקר. האיש עובד פחות מכל נשיא מאז קלווין קולידג'. אייק עבד יותר ממנו. הוא שיאן החופשות בהפרש עצום. אוקיי? דבר שני, די כבר עם הכוונות הטובות. לבן שלי (תברך האלה את עיניו) יש המון כוונות טובות. כל פעם שמתקלקל משהו בבית הוא רוצה לתקן. אז מה, נותנים לו? לא. גם לא כועסים שהוא מנסה. הוא לא יודע. גבר בגיל העמידה אמור לדעת, גם אם חצי מוחו נמחק באדי אלכוהול. הוא אמור לפחות לדעת מה הוא יכול ומה לא. ואם הוא לא יודע, אז עיתונאים רציניים לא צריכים לבלבל לנו בביצים כמה שיש לו סיבה להיות נינוח ומרוצה מעצמו. אם אפשר היה לפקוח את עיניו של בוש לראות את עצמו באמת, לא במוחו ההזייתי, הוא היה מתאבד מרוב בושה, לא מרגיש נינוח.

זהו כרגע. אוסיף כשיהיה. שבוע טוב.