1 | דודי
15 באוגוסט 2008 at 22:32

העולם כולו זרוע במיעוטים לאומיים. העולם יהיה מקום מאד לא יציב, אם כל דרישה לעצמאות או לשינוי גבול על בסיס אתני תצטרך להיענות מייד.

בבוסניה למשל יש מיעוט סרבי גדול שהיה שמח להצטרף לסרביה ולא נותנים לו, בקוסובו יש אלבנים שרוצים לפרוש מסרביה – וגם סרבים שרוצים (אם תהיה פרישה כזו) להישאר דווקא.

גם באבחזיה, אג'ריה ודרום אוסטיה יש מיעוטים גאורגיים. במלחמת אבחזיה (1996) היה גירוש המוני וטבח של תושבים גאורגיים.

הזכות להגדרה עצמית חשובה אבל חשובה גם הריבונות הלאומית והיציבות. (הרי קווים אתניים משתנים מדור לדור, האם נדרוש שהגבולות הבינלאומיים יזוזו איתם?). בנקודת האיזון יש פתרונות כמו אוטונומיה.

3 | דודי
15 באוגוסט 2008 at 23:10

ריבונות.

דרום אוסטיה הייתה חלק מן הרפובליקה של גאורגיה, והרפובליקה של גאורגיה זכתה לעצמאות בגבולותיה מימי ברית המועצות, והוכרה כך על-ידי כל מדינות העולם כולל רוסיה עצמה. למה שיוותרו על אלפי קמ"ר, שבחלקם יש אוכלוסייה גאורגית גדולה? (זה לא רק דרום אוסטיה, אלא גם אבחזיה, שהיא אזור בעל חשיבות השוכן לחוף הים, ואג'ריה).

הגדרה עצמית יכולה ללבוש צורות רבות. בעולם יש כ-200 מדינות – ולעומת זאת יש כמה אלפי עמים ולאומים. הגאורגים היו מוכנים להעניק לאוסטים אוטונומיה נרחבת.

בוסניה יכולה להתקיים גם בלי האזורים הסרביים. היא תהיה אמנם חצי בגודל אבל תהיה לה רציפות. בין כה וכה החלק הסרבי מנוהל בעצמו. אז למה כל-כך חשוב לעולם שהוא לא יתאחד רשמית עם סרביה? בגלל עקרון הריבונות.

העובדה שדווקא הרוסים – אחרי שתי מלחמות אכזריות בצ'צ'ניה – אצים להגן על עקרון ההגדרה העצמית היא קצת תמוהה.

5 | דני
16 באוגוסט 2008 at 1:33

אני די מסכים עם כל מה שאמרת, אבל:

צריך להזכיר שאוכלוסיית דרום אוסטיה היא בסביבות 70,000, כלומר קצת יותר גדולה מגבעתיים. זכות הגדרה עצמית או לא, דרום אוסטיה אינה הולכת להיות מדינה עצמאית.

וגם, הרעיון שהגבולות הסובייטים הם בעייתיים ולכן צריכים לצייר אותם מחדש נראה לי שהולך ליצור יותר בעיות מאשר שהוא יפתור.

7 | דודי
16 באוגוסט 2008 at 13:44

"הסיבה היחידה שדרום אוסטיה נחשבה על ידי מישהו אי פעם כחלק מגאורגיה היא…"

אני לא בקי בהיסטוריה המורכבת של הקווקז, ובפרט בשאלה אם אוסטיה נכללה בעבר בתחומי ממלכות גאורגיות. זה לא משנה. גבול הוא גבול; ובהרבה מקומות, מקשמיר עד בוסניה, הסיבה לכך שהוא עובר שם ולא כאן היא היסטורית ואינה מתאימה למציאות האתנית.

"אבחזיה היא סיפור הרבה יותר מסובך. יותר גאורגים, קשר יותר רציף לגאורגיה וחשיבות גדולה יותר לגאורגיה"

אני לא בטוח בקשר ל"יותר גאורגים", בדרום אוסטיה יש (או לפחות היו) גאורגים בשיעור ניכר, והם רוב באזורים מסוימים. מעבר לכך, הנקודה היא שכניעה גאורגית למהלכים חד-צדדיים של דרום אוסטיה ודאי לא תקדם פיתרון באבחזיה ובאג'ריה.

"ריבונות זה יפה" – ריבונות זה עיקרון יסודי. נאיבי לחשוב שמדינה צריכה לוותר כך סתם על חלק משטחה שרוב תושביו הכריז חד-צדדית על עצמאות. גם בקוסובו "העולם" לא מכיר, אלא אם "העולם=ארה"ב". לא האו"ם או רוב החברות בו, לא רוסיה, סין והודו, וגם לא כל מדינות האיחוד האירופי מכירות בהכרזה החד-צדדית של קוסובו. (כמובן, איש אינו מכיר בזכויותיהם של הסרבים תושבי המובלעות הסרביות בקוסובו, שאינם רוצים בריבונות אלבנית. כאן "העולם" נזכר פתאום בעיקרון הריבונות).

9 | רחביה ברמן
16 באוגוסט 2008 at 15:07

האמירה שלגאורגיה יש זכות להחליט על ביטול הסיפוח שלה לרוסיה בעקבות פירוק ברית המועצות, ולדרום אוסטיה אין זכות להחליט כדומה באותו רגע לגבי סיפוח שקרה בדיוק באותה צורה.

11 | רחביה ברמן
16 באוגוסט 2008 at 15:23

הכרעה והפסידה. זה למה. ברור שבאידיאל צריך ואפשר היה לסדר פה דיל של אוטונומיה נרחבת, אבל יש בעיה – דרום אוסטיה רוצה להיות כמה שיותר צמודה לצפון אוסטיה. בגלל זה המקרה של האבחזים פחות מובהק. אין חצי אחר של העם שלהם שהם מתנתקים ממנו אם היחסים בין גיאורגיה לרוסיה לא משהו

כמו כן, היא רוצה לחיות באוריינטציה רוסית ולא אמריקאית\אירופית

כן, תתרגלו, חזרנו לעולם עם יותר מקוטב אחד. .

אילולי פלשה גיאורגיה עם כוחות גבדים והפציצה עיר בירה של חבל, לא היתה יכולה רוסיה לפלוש – ללפחות לא בלי שאנשים כמוני יוכלו לראות גם את הצד שלה.

עכשיו, משפלשה רוסיה, לחשוב שהיא פשוט תיסוג ותפקיר את הצד שהיא פעלה להגן עליו לבושתה ולכלימתה, אחרי שספגה בזיונות דומים כל שנות התשעים? באמת, תהיו רציניים.

אתם מדברים על החוק הבינלאומי כאילו שהוא דבר שיש לו שיניים. באמת. "אף אחד לא הכיר". אז עכשיו יכירו. אני צופה דיל שרוסיה תכיר ודרום אוסטיה מיד תצביע להסתפח לרוסיה בתוך האוטונומיה האוסטית המאוחדת. כמו שציין דני, חבל של פחות ממאה אלף תושבים לא יוכל להפוך אשכרה למדינה, ואני לא חושב שהם נורא רוצים – כמו לבלארוסים, תכלס, לא נורא משנה אם קוראים להם מדינה עצמאית. הם יודעים שהם גרורה של רוסיה ובגדול טוב להם ככה.

13 | dorfa
28 באוגוסט 2008 at 21:21

להלן קטע שקיבלתי באופן בלתי ישיר מקרוב משפחה של דיפלומט אמריקאי שמכיר את ההסטוריה טוב מאד. למרות שלדעתי הוא השאיר עובדות חושבות ואנליזה חשובה מחוץ למכתב, זה בכל זאת מחנך:

Friends,
This is all I can muster about Georgia until I get there tomorrow — everything else has been all over the news, etc. This is all hugely depressing. At least I did something with my brain before taking the dive. More anon.

08.08.08 and the Texas Solution
by Thomas Goltz, Istanbul, Turkey, August 11, 2008

“Extreme Poverty will be their punishment” Russian General X Yermalov, 1820

ID: Thomas Goltz is a professor at Montana State University/Bozeman and author, among other books, of "Georgia Diary–A Chronicle of War and Political Chaos in the Post-Soviet Caucasus," M.E. Sharpe, Arnouk NY, 2006

Well, it is war again.
The long awaited one, you might say, or perhaps more accurately the war that never really went away. The centuries-long, smoldering conflict between Georgia and Russia, now being expressed over South Ossetia (and Abkhazia) has now turned into a paroxysm of death & destruction that threatens to fundamentally alter political and economic alignments in the East-meets-West and North-meets-South hinge area known as the Caucasus, and in a way that is almost impossible to gauge aside from a visceral sense that the date 08.08.08, the day most folks in the world were sitting back and waiting for the Olympic Games to begin in Beijing, will go down in history as the day that Moscow officially began to re-assert itself as an old-style world power.
As far as Georgia goes, this is the role that Russia has been playing with its tiny south Caucasus neighbor for the past 225 years. That is because 1783 was the year when Catherine the Great ‘offered’ Russia’s protection to Georgia in the face of Persian/Ottoman Turkish threat of incursion, and then did nothing when first the Persians and then the Ottomans actually invaded. That situation changed slightly in 1801, when the last Georgian King Giorgi XII allegedly ‘willed’ his kingdom on the Kura River to the Russian czar Paul (‘the Mad’) in exchange for Czarist protection, but under certain conditions–such as the continued use of diverse titles and rights and privileges of Georgian nobility. Paul’s son Alexander I tore up those terms and just annexed Georgia that same year, and began imposing the Russia idea of ‘empire’ on the Caucasus state. Resistance to Russification, such as the 1820 peasants’ revolt in the western province of Guria in protest of the replacement of Georgian as the liturgical language of the church by Russian, and the imposition of Russian-style serfdom for farmers, was ruthlessly suppressed by General Alexis ‘Ermalov (Yermalov in some sources). ‘Extreme poverty shall be their punishment,’ he reportedly said while salting the land.
Meanwhile Georgia became a romantic chunk of the larger whole of Czardom, a place of wine and poetry on the south flanks of the towering Caucasus mountains much like it seemed to becoming over the last couple of years of exaggerated favoritism by the United States and European Union. It also became the 19th century Imperial Russia’s jump off point to conquer the entire south Caucasus (mainly, the territory that makes up today’s states of Armenia and Azerbaijan, along with much of today’s northeastern Turkey) from the Persian Qadjars and Ottoman Turks much like it has served American (and to a lesser extent, European) ‘regime-changing’ do-gooders in the general region ever since the George Soros-inspired 2003 ‘Rose Revolution’ in Tbilisi, that brought besieged President Mikheil Saakashvili to power.
Anyway, after the halcyon days of the mid and late 19th century in the Caucasus, captured in Russian literature classics ranging from Tolstoy’s Hajji Murat to Lermontov’s Prisoner of the Mountains, came World War I, when ‘Georgia’ (or more precisely, the part of the Russian Empire more or less corresponding to the territory of today’s state) found itself allied with the Entente against Germany and the Ottoman Empire, and served as the main Czarist base for fielding armies in the East. That role ended in February 1917 with the fall of the Czar in Petrograd, followed by the Bolshevik coup of October that same year and the descent of all Russia into Red/White civil war.
It was a confusing period. With German and then Ottoman Turkish support, the three ‘nations’ of the so-called Trans-caucasus (Georgians, Armenians and ‘Tatar’ Muslims were cobbled together into a short-lived state of radically conflicting interests, the main one being the long-smoldering question of identity. Was one fighting to be part of a unitary czarist, republican or Bolshevik Russia, or should the vast landmass be divided up into dozens or scores of independent mini- and micro-states, all based on the fuzzy concept of national ‘self-determination’? The problem with the latter concept was that it pit Armenians against Tatars (Azerbaijanis) against Georgians and a couple of other marginal groups, too, such as the Abkhaz and Ossetians. (Compounding the self-determination approach was the presence of multiple stripes of so-called Circassians ‘so-called’ because it was easier to lump them all together under a single label than to name all by separate type: Avars, Balkars, Chechens, Dargins and Kabardins are but a few of the scores of self-identified ‘nations’ of the region. Some of them set up a short-lived ‘North Caucasus Mountaineers Islamic Emirate’ in 1918 near today’s Chechnya for ethno-religious spice.)
But the biggest problem came from the biggest populations. Some, such as the Armenians and the future Azerbaijanis, remained ambivalent about independence, and said they would settle for ‘autonomy’ within a unitary (but not Bolshevik) Russia rather than have their own state. But not the Georgians. Citing specifics of the never-implemented 1783 Treaty of Georgievsk and the first Russian ‘protectorate,’ the leadership in Tbilisi declared itself independent of everyone, and announced the birth of the Democratic Republic of Georgia. The date was May 26, 1918, and is still the day celebrated as Independence Day in Georgia today.
That state of independence, however, only lasted a little over two years. Then, as a WW I-weary world rolled its eyes (and after a few underhand deals that define the concept of ‘perfidy,’ mainly connected to the continued flow of oil from Baku on the Caspian to Batumi on the Black Sea) the Bolsheviks seized power first in Azerbaijan, next in Armenia and finally Georgia. On February 25th, 1921, the Georgian national leadership fled Tbilisi to Istanbul, while Stalin’s commissars cleansed his native land of dissent, prepping it for ‘federation’ with the defunct Azerbaijan and Armenia republic as the TransCaucasus Soviet Socialist Republic, which became a founding member of the USSR in January, 1922. Georgia had just disappeared from history again.
It only re-emerged with the collapse of the Soviet Union in 1991.
What does any of this history have to do with the unfolding situation today?
Everything, I would argue.
As I write these words (or re-write them under the influence of the constant worsening stream of news from Georgia that started on the afternoon of 08.08.08), Russian forces are said to have pushed Georgian forces (and residents) not only out of the contested area known as South Ossetia, but deep into ‘pure’ Georgian territory, including the city of Gori (and perhaps Zugdidi in western Georgia, too). As an excuse, Russia’s Vladimir Putin has adopted the vocabulary of the West against unspeakable tyrants such as Saddam Hussein and Radovan Karadzic, but applies terms such as ‘ethnic cleansing,’ ‘genocide’ and ‘war-mongering’ against Georgian President (and western-style democracy darling) Mikheil Saakashvili, mocking all attempts by the West at creating a cease-fire until Russia has accomplished its ‘humanitarian’ aims. The unofficial death toll capped 2,000 dead after the first 24 hours, and I suspect that number will be a lot higher once this article goes to press. I could be wrong, and hope so.
The one thing I will not be wrong about, after all the attendant hand-wringing about who did what right and who did what wrong, what role western support for breakaway Kosovo in Serbia has to do with lack of support for breakaway South Ossetia, the use and abuse of information to foment a mood in America receptive to the invasion of Iraq (etc., etc.), is that the geopolitical situation in the post-Soviet south Caucasus has been seismically changed, and there is no going back to the ‘western’ year zero of 1991.
The seventeen year hiatus of independence enjoyed by Georgia since the collapse of the USSR might seem longer than the 1918-21 period of sovereignty, but the results are starting to look strikingly similar: A resurgent Big Power provokes a Smaller Power to do something stupid, such as defend itself against aggression by appearing to become the initial aggressor, and then brings the hammer down.
In some circles, we call this the ‘Texas Solution,’ only today the Alamo is called South Ossetia, and President Polk is Prime Minister Putin.
Russia is back, and Georgia is effectively gone.

15 | רחביה ברמן
30 באוגוסט 2008 at 19:55

ראוי למשרה נתונה. אם אתה באמת חושב שאוטיסט כשיר להיות ראש ממשלה, אני לא יודע מה להגיד לך. כנראה שאתה פועל רק על סמך הנחה שכולם שווים בהכל כולל הכל.

אני ארשה לקוראת החתולית, אם לילד אוטיסט, להרחיב.

17 | שונרא
30 באוגוסט 2008 at 20:11

הגדרת האוטיזם די פשוטה: אלה אנשים (לעיתים קרובות חכמים ונבונים מאוד) שאינם מבינים כלל את ראיית העולם של אף אדם מלבד עצמם.
אחת הדרכים לתאר זאת היא: mind blindness

אדם כזה הוא בעל ערך רב בחברה – אבל לא (לא לא לא!) בתפקיד שבו הוא אמור להיות אחראי לאנשים אחרים. משום שאחריות מחייבת מידה מסוימת של הבנה.

מי שלא מכיר אוטיסטים (ובפרט, אוטיסטים מבוגרים) עלול לחשוב שההגדרה הזו בעייתית או פוגענית. אני ממליצה על היכרות עם אוטיסטים לפני קביעת עמדה. אחד האוטיסטים החביבים עלי (שאינו קשור אלי בקשרי דם!) אינו מסוגל להבין שאדם אחר יש לו צרכים שונים מאשר שלו. הוא מנסה, למשל, לאכוף את ההגדרות שלו לגבי מספר הפסקות השירותים במשמרת על כל האחרים במפעלו – כולל נשים בהריון, גברים עם ענייני פרוסטטה וכיו"ב. זה לא מרשע – הוא פשוט לא מאמין שיש למישהו בעולם תחושות שונות משלו.

שלטון מחייב הבנה (לאו דווקא קבלה ויישום, אבל בהחלט הבנה) של מאוויי הנשלט.

רחביה, אתה לגמרי בסדר בהגדרתך.

19 | רחביה ברמן
30 באוגוסט 2008 at 23:16

עם זאת, התנהגותו, למיטב הבנתי הצולעת, נתונה לשני פירושים: 1) הוא אוטיסט ואינו מבין באמת ובתמים את השתמעות דבריו ומעשיו בעיני הזולת, ולא יעזור כמה תסביר לו
2) בז לדעת הציבור במידה כזו שהוא בוודאי לא ראוי לכהן כנבחר ציבור, ודי פסיכופת בנוסף לזה.

אני עושה עמו חסד ומניח 1). שני הפירושים אגב, נפוצים בקרב העיסוק של רוצח מקצועי מיומן, בו עסק ברק רוב חייו הבוגרים. אני לא מדבר על היותו איש צבא. אני מדבר על היותו רוצח שכיר לכל דבר, רק בשירות הממשלה. אני לא מגנה את מעשיו, רק מציין שכדי להיות כ-כך טוב בזה, יש פרופיל פסיכולוגי די מצומצם.

דווקא בגלל שהוא אוטיסט הוא הצטיין בהנהגת הסיירת. כרמטכ"ל אפשר להתווכח, אבל הוא הגיע לשיא הצטיינותו כאיש צבא כמה שלבים לפני כן.

אוטיזם כלל וכלל אינו שולל הצטיינות טקטית ואף אסטרטגית – כל עוד האסטרטגיה הנדונה לא צריכה לדון בצרכי אנשים שאינם אויב וגם אינם חלק מהכוח הלוחם שלך.

ממש לא קשה להצטיין למרות היעדר כל הבנה לצרכי אחרים בסביבה בה האתוס הוא שאת הצרכים האישיים משאירים בבית ומתאמצים עד המוות או ההצלחה. שוב, לא לגנאי – לציון עובדה.

בסביבה הייחודית של הצבא, הוא שגשג. כפוליטיקאי הוא רכב על הנ"ל והמיתוס והמיאוס מיריבו. מאז הצליח לעבור אף את המיאוס הזה.