לפני כחמש וחצי שנים החל בחור עם לב חריג בגודלו, בשם דייב פיקוויט, להסתובב ברחוב נווה שאנן בתל אביב עם עגלת סנדביצ'ים ותרמוס קפה, במטרה לספק למדוכאות והנדפקות מכל תושבות תל אביב – זונות הרחוב של אזור התחנה המרכזית הישנה – מעט מזון ומשקה חם, ועל הדרך אוזן קשבת וסימפטיה.

כעבור שלוש שנים של עבודה סיזיפית הצליח דייב לגייס די תרומות כדי להעביר את מעשה הצדקה והחסד שלו אל מתחת לקורת גג קבועה – במרתף עלוב, בפסאז' מסריח משתן וזרוע מזרקי סמים ברחוב נווה שאנן – והתחיל לספק למסכנות הרחוב גם בגדים נקיים, מקלחת חמה ומקום לשים את הראש. המקום קיבל את השם "הדלת לתקווה".

לאט לאט זכה המקום בסיקור תקשורתי. אפילו בעיריית תל אביב שמו לב, באו להצטלם וגם ללמוד את השיטות ואפילו פתחו מיזם דומה משלהם, שבכל זאת לא הפחית כמעט כלל את היקף הפונות לדייב ולצוות המתנדבים המסור שגייס – חלקם עובדים סוציאליים, חלקם אחים ואחיות מורשים, וחלקם סתם אנשים טובים.

את ההבטחות לסיוע שניתנו מצד פקידי העירייה בהזדמנויות צילום לא לקחו דייב וחבריו המתנדבים (שהם אומנם אידיאליסטים, אבל לא טיפשים) ברצינות רבה מדי, ולכן גם לא התאכזבו במיוחד. מה שכן איכזב אותם היה החלטתו של איזה פקיד במחלקת הגבייה להתייחס למרתף העלוב שלהם כאל עסק ולחייבו בהתאם לכך בארנונה של שמונת אלפים שקלים בחודש על מרתף של 310 מ"ר, באזור הכי פחות נחשק בעיר.

במשך חודשים נאבקו המתנדבים ברוע הגזירה, ולאחרונה התבשרו כי מאבקם עלה בהצלחה והעירייה הסכימה להפחית את נטל הארנונה על המקום בכ-60% ולהעמידו על 3,000* שקלים "בלבד" – סכום שעמותת "הדלת לתקווה" מוכנה ויכולה לעמוד בו.

אבל בזה מוצתה מנת הנדיבות של שותי התה ברחוב אבן גבירול 69. על החודשים שקדמו להחלטה הנדיבה שלהם התעקשו בעירייה לדרוש את הסכום המקורי המלא, המגיע במכפלת החודשים שעברו ליותר מתשעים* אלף שקלים, או שווה ערך ליותר מחודשיים של הפעלת המקלט. העירייה גם רוצה את הכסף שלה מיד, וכדי להמחיש את רצינות כוונותיה עיקלה את חשבון הבנק של העמותה.

העמותה הודיעה שאין בידה לשלם את הסכום העצום, ולאור ערלות הלב של פקידי העירייה היא נאלצת לסגור את הדלתות, ולגדוע את התקווה היחידה שהיתה לנשות הרחוב, המקום היחיד בו הן יכלו להרגיש בטוחות, מכובדות ורצויות, לאכול ארוחה חמה ולשפוך את מר ליבן בפני מישהו שאשכרה שם עליהן.

אגב, זה לא נכון שעיריית תל אביב אטומה לגמרי. הנה לדוגמא, לפני קרוב לשנתיים נפתח לבה של מועצת העיר למצוקתם של זונות מסוג אחר – חברות הביטוח. חמלה העירייה על חברות הביטוח והעניקה להן הנחה בסכומים "זניחים בעצם", כהגדרתו של חבר מועצת העיר מרדכי וירשובסקי, של כחמישה מיליון שקל. אבל מה שמגיע לזונות יוקרה לא מגיע לזונות רחוב.

אז הנה עוד ניצחון לאחד מראשי העיר הדורסניים והמושחתים שידעה העיר תל אביב מעודה, ומן הסתם הדבר היחיד שחבל לו הוא שאינו יכול לרמוס פיזית את המרתף ששימש דלת לתקווה ולבנות במקומו חניון. מצד שני, חניונים זה בשביל העשירים, ועשירים לא גרים ולא קונים ברחוב נווה שאנן, אז מה אכפת לחולדה? זה לא כאילו התל-אביבים, שבחרו בו למרות המגדלים, המזימות לנגוס בפארק הירקון, הריסת אוסישקין, המלחמה הקטנונית נגד פארק קרית ספר והבנייה המסיבית על הים, יענישו אותו בקלפי בגלל כמה זונות.

*סליחה על הטעויות הקלות ותודה לפעילה והידידה תמר דרסלר על התיקונים.

———————-

עדכון (25-10-09): כבוד הממשק, ירום הודו (רק לי יש את הבעיות האלה ברשימות???) לא נותן לי להעלות פוסט חדש ונפרד, ולכן קבלו:

רחביה ברמן רוצה לחיות על עבודה של אחרים

לכל המגיבים האדיבים מהפוסט הקודם – אני לא לגמרי ראוי לטוב מילותיכם במקרה הזה. כולה הדהדתי את הפוסט של פעילת "הדלת לתקווה" וידידתי היקרה תמר דרסלר, ואין לי תשובה בשבילכם למה אף אחת מהמלים בפוסט הרלוונטי, כולל אזכור שמה, לא לוותה בלינק הנ"ל ולמה לקח יממה שזה יעלה בדעתי. לכלכתי אותה. סליחה.

למי שרוצה לעזור לעמותה בלחץ על העירייה, יש בפוסט של תמר כמה לינקים, ויש אפשרות להתקשר אליה או אל מנהל העמותה דייב:

דייב פיקוויט – 0522293928

תמר דרסלר – 0543256494