ובכן, אתמול היה הדיון הראשון במשפט שלי. מדינת ישראל נגד רחביה ברמן באשמת איומים. קוראיי הוותיקים יותר מן הסתם זוכרים שבזמנו כתבתי מאמר שבו נקטתי בתעלול רטורי, מטופש אולי, בו "איימתי" על חבר הכנסת אריה אלדד ב"רצח" היפותטי (שנוסח במכוון בצורה של סרט מצויר) בתגובה להסתה הלגמרי לא היפותטית של אלדד לרצח ראש הממשלה שהעז לשאת ולתת על הסכם שלום עם סוריה תמורת החזרת רמת הגולן.

אלדד, כזכור, התחיל לזעוק שעצם זה שראש הממשלה הנבחר והלגיטימי מנהל מו"מ – שיצטרך להיות מובא לאישור הכנסת – על החזרת שטח שסופח למדינת ישראל, זה בעצם בגידה. לצורך הטיעון ההזוי הזה הביא חבר הכנסת אלדד את חוק הבגידה 1957, הקובע כי "העושה דבר שיש בו כדי להעביר שטח או חלק משטח המוחזק בידי ישראל למדינה אחרת דינו מוות". אלדד התעלם באלגנטיות מכך ש-16 שנה קודם כבר הועלה הטיעון המפגר הזה בידי אחד מחבריו לאידיאולוגיה הסיקריקית, הלא הוא גרשון סולומון מ"נאמני הר הבית", שהגיש בג"ץ נגד ראש הממשלה המנוח יצחק רבין באותה אמתלה עצמה. הוא נדחה בלעג על ידי השופט הימני ביותר שישב אי-פעם בבית המשפט העליון, מנחם אלון, אביו של חבר הכנסת לשעבר בני אלון ממפלגת הטרנספר מולדת.

בקיצור, אלדד הסית, אני כתבתי מה שכתבתי כדי להראות לאלדד שאם רוצים לאיים במוות ראוי לעשות את זה ישירות ולא להסתתר מאחורי חוקים שממש לא קשורים, היתה כתבה ב-NRG, היה עימות ביני לבין נילס הולגרסון (אלדד) באיזו תחנת רדיו בתוכנית של אראל סג"ל, למחרת החלטתי שהפרובוקציה עשתה את שלה והפנתה את תשומת הלב הראויה להסתה המלוכלכת של אווז הבר, ופרסמתי טור שמסביר למה כתבתי מה שכתבתי ומבהיר שאין לי שום כוונה באמת לעשות לכבוד הדוקטור שום דבר אפילו אם הסתתו תצלח בידו וראש ממשלה באמת יירצח – וחשבתי שנגמר הסיפור.

אז זהו, כמו שאומרים בתל אביבית, שלא. לפני כשמונה או תשעה חודשים זומנתי למשטרת תל אביב לחקירה בנושא, העז היה צריך לבוא ולחתום לי ערבות, ולא שמעתי מהם חצי שנה. גם הפעם חשבתי שנגמר הסיפור, וגם הפעם התבדיתי. מישהו במחלקת התביעות של משטרת ישראל – זו שמתגאה ב-98% הרשעה, כולם כמובן בזכות – החליט שמה שדחוף להם בחיים זה לתבוע אותי על הסיפור השטותי הזה. בפעם הראשונה בכלל לא הודיעו לי על המשפט עד יום לפני, אז כתבתי מכתב שמבקש דחייה ושלחתי את העז להתייצב בשמי ולהגיש אותו לשופטת, שנענתה לבקשה בחסדה כי רב, ודחתה את הדיון לאתמול.

נו, אז אתמול הגעתי כמו ילד טוב בשמונה וחצי, אחרי שהתגלחתי יפה וגם דילחתי את השיער שצימח לו פרא על ראשי, שלא אראה לכבודה כמו איזה תמהוני חלילה. כמובן שייבשו לי ת'תחת שעתיים. אני לא מבין למה אי אפשר לעשות את זה כמו בקופת חולים. גם שם אתה מוזמן ל-11 ונכנס תכל'ס ב-11:30, אבל לפחות לא מזמינים אותך בשמונה וחצי יחד עם כל הקרבנות של אותו יום כדי שתיכנס אחרי כמה שעות.

אוקצור, אחרי איזה שעתיים של שמיעת ההליכים הטכניים הנוגעים לצרות של אחרים הגיע הרגע הגדול. האמת שהתכוונתי לייצג את עצמי, פשוט בגלל הפרינציפ שאני לא מתכוון לספוג אפילו הוצאה של שקל מעבר לאובדן ימי העבודה בגלל השטות הזו. אבל כשהתקשרתי להתייעצות רקע עם ידידי הטוב והנכבד, אדבוקט הצדק יהונתן קלינגר, הוא הציע מיוזמתו לייצגני פרו-בונו, והחלטתי שזה יהיה כבר מטופש להגיד להצעה כזו לא.

אז כשהשופטת שמעה שיש לי עוכר דין אבל שהוא לא נמצא שם, היא דחתה אפילו את ההקראה, למרות שאמרתי שאני יכול בהחלט לכפור באשמה לבד ולתת לה לקבוע את הדיון הבא (בו העוכר כבר יהיה נוכח) ישר להוכחות. כבודה העדיפה לעשות את זה מסודר, אז ההקראה תהיה רק ב-31 במאי. מה שכן, לפני ההחלטה הזו שאלה כבודה את התובע אם המדינה מתכוונת לבקש מאסר בפועל בתיק, שכן בכתב האישום הודיעה התביעה שהיא עשויה לבקש עונש כזה – אבל בדיון הודיע התובע שלא יבקשו מאסר בפועל. אז בשביל מה לטרוח? לא ברור. נדע בעוד חודש.

אז מי שקיווה לראות אותי מפחד להפיל את הסבון – יצטרך לחכות עוד. אבל כל האנשים הנחמדים ששאלו במסנג'ר ובטוויטר איך היה – היה סבבה, יהיה בסדר ואפילו יהיה קטעים לשמוע מה בעצם רוצה התביעה מהחיים שלי. עדכונים עם פרוש מועד הדיון הבא.