עיתונות רדיקלית ללא מורא, ללא משוא פנים – ובלי לדפוק חשבון

כשהתחולל שלב א' של המהפכה במצרים, הפגין ראש המכשלה ביבינוקיו נתניהו תבונה חריגה ולא רק שנמנע מלהביע עליה את דעתו המלומדת, אלא אף אזר כתרנגול חלציו וכפה על שריו וסורריו להימנע מלהביע כזו, פן תיתפש ישראל כמתערבת ובוחשת בעניין.

אולם בעוד שישראל מוכנה, לפחות כלפי חוץ, לכבד את הריבונות של שכנותיה שכבר יש להן כזו, הרי שבנוגע לעניינים הפנימיים של העם הפלסטיני אין לה שום עכבות כאלה. העם הפלסטיני הוא הרי השרמוטה של ישראל, ולכן מותר למדינה היהודית והדמוקרטית לחדור לשטחה ולענייניה ככל העולה על רוחה. מותר לה לסתום בורות מים בדרום הר חברון, מותר לה לעצור פעילות זרות ברמאללה עצמה, מותר לה להרוס בתים "חסרי אישור" באיזה כפר עלוב ושכוח אל ממזרח לג'נין, עמוק בשטח A הנתון כביכול לאחריות ביטחונית ואזרחית פלסטינית, ומותר לה להכתיב לפלסטינים אם תהיה או לא תהיה להם אחדות בין שני הפלגים העיקריים שלהם.

זו הסיבה שהברון פון ביבהאוזן הביע מחאה חריפה נגד קריאתם של המוני הפלסטינים לאחדות בין פלגיהם היריבים, ונגד הכרזתו של ראש הרשות הפלטוסטנית מחמוד "אבו מאזן" עבאס כי ייסע לעזה כדי לנסות להידבר עם החמאס ולהסכים על חזרה לפעילות פוליטית במסגרת משותפת, וזעק שאילו היתה הרשות (מלחכת הפנכה של ישראל) מעוניינת בשלום, היא לא היתה מעלה בדעתה להישמע לרצון הגורף של עמה ולפעול למען הפסקת מלחמת האזרחים הקרה ברובה המתחוללת זה כארבע שנים. זאת, כמובן, משום שחמאס אינו מוכן להכיר בישראל (נכון) ואינו מוכן לחיות בשלום לצדה בשום תנאי (לא ממש נכון).

כמובן שההגיון הזה עובד רק לצד אחד. לנתניהו עצמו מותר להעסיק שר חוץ ושר פנים שמצהירים השכם והערב שלא ניתן בעתיד הנראה לעין להגיע לשלום עם הפלסטינים. מותר לו להציע שותפות קואליציונית למפלגה הקיצונית ביותר בכנסת שקוראת בפה מלא לגירוש הפלסטינים מאדמתם, מותר לו להעסיק כעובדי מדינה רבנים שאומרים דברים גרועים בהרבה ומסיתים ללא הפסק לאלימות נגד פלסטינים – שוכני השטחים וישראל כאחד – שנושאים דרשות על נקמה אחרי פיגוע, שמחברים ספרים המתירים את הריגתם של תינוקות פלסטיניים אם יש להורג חשד שהם יגדלו לסכן יהודים, שמוציאים לאור חיבורים עם מאמרי מערכת הקוראים להקים "מחנות השמדה לעמלקים" – וכל זה אינו בגדר הסתה, אינו בגדר שותפות עם גורמים מסכלי שלום והעסקתם. אינו בגדר עידוד הסתה.

ואגב צביעות – מכובדי יוסי גורביץ צייץ דבר נכון: נתניהו אומר שאסור לרשות לפעול לאחדות כי זה יחבל בשלום. באוקטובר אמר שר החוץ שלו שאי אפשר להגיע לשלום עם הפלסטינים בגלל הפילוג ביניהם. מלכוד 22 נחמד. אה, אבל שכחתי – שר החוץ של ישראל אינו מייצג את ישראל.

בדומה לכך, גם התגובה הנרעשת על ירי הפצמ"רים היום בבוקר היא בגדר צביעות. לירי על מטרות אזרחיות אין הצדקה ואין מחילה, אבל מנגד צה"ל תוקף בעזה כל שבוע ללא יוצא מן הכלל (רוב התקיפות האלה לא מדווחות כלל בישראל, ואלה שכן מדווחות בבוקסה זעירה בעמוד 16 למטה), אבל זה לא אומר שהן לא קורות, או שהן יכולות להמשיך לקרות ללא תגובה וללא השלכות.

מלבד זאת, ברור כשמש שעיתוי תקיפת הפצמ"רים לא היה מקרי, ולא נבע מכך שדווקא עכשיו נקעה נפשם של העזתים מהתקיפות הבלתי פוסקות שלנו. חמאס מנסה להסיט את תשומת הלב מהדיכוי האלים שלו את המחאה הלא-אלימה של נתיניו, הדורשים לשים קץ לפילוג בין חמאס לפת"ח ולהפנות את המאמצים להתנגדות לכיבוש. אם לישראל היה שכל, ואילולי היתה מבוהלת מהאפשרות של אחדות פלסטינית והפסקת ההתרפסות של הרשות בפניה, היתה מבליגה זו הפעם על הירי (למרות שיש לה כל הזכות שבעולם להגיב עליו במסגרת הסביר), ובמקום זאת מפציצה את הרצועה בהסברה שהחמאס מעמיד את התושבים בכוונה תחילה בסכנה כדי להסיח את הדעת מהתנהגותו הבריונית. כמובן שלטיעון כשה היה הרבה יותר משקל ויותר סיכוי לשכנע אילולי היתה ישרלא מפציצה בעזה בין אם יש ירי ובין אם אין.

ובנימת דיסוננס קוגניטיבי זה, תודה שטסתם רדיקל מקלדת.