עיתונות רדיקלית ללא מורא, ללא משוא פנים – ובלי לדפוק חשבון

את עיקר מה שהיה לי לומר על מחדל יום הנכבה אמרתי כבר כאן. אבל הערב אומר פיקוד צפון שהוא דווקא כן ידע על כל ההתארגנויות, ועקב אחרי תשעים האוטובוסים מקונייטרה, וכו' וכו'. זה מה שנקרא תירוץ שגרוע מהמחדל.  אם עקבתם וידעתם, איך לעזאזל נתתם לכמה מאות אנשים לא חמושים לפרוץ את הגבול? למה לא היו לכם אמצעים מסיביים לפיזור הפגנות במקום? למה לא יצרתם חומה של גז מדמיע, של בואש, של מים? מה זה הבית זונות הזה?

מתעורר בי אותו חשד שהתעורר בי אחרי המרמרה – שהפאשלה הזו בכלל לא היתה פאשלה. שהמנוולים אצלנו בשלטון רצו את ההרג כדי לשלוח מסר. להזהיר שההתנהגות הזו תיתקל באש קטלנית. הבעיה היא שזה לא יעבוד. בשנה הבאה יהיו יותר אנשים בגבול, ואם לא בגבול הסורי אז בגבול הלבנוני, או העזתי, או זה של הגדה. ואז מה נעשה? נקצור מאות או אלפי אנשים באוטומטית לעיני העולם כולו? באמת? ואני כבר לא מדבר על זה שמפגן הכוח הגדול הפך למפגן חולשה, שכן פליט פלסטיני אחד שמצליח להגיע כל הדרך ממג'דל שמס לתל אביב הוא מפגן כוח הרבה יותר גדול ממאה ואפילו אלף הרוגים, ועוד חושדים שיש נוספים שטרם נלכדו. יותר ויותר נראה לי שהלך המחשבה של הנווטים שלנו נוטה לכיוון מצדה, ואני לא זוכר שנרשמתי למחנה הקיץ של הסיקריקין.

מספיחי הפרשה: בצהריים ביום ראשון דיווחו כל האתרים (למשל פה וגם פה)  שעל פי טענת צה"ל עצמו, ההרוגים בגבול לבנון נפגעו מירי של צבא לבנון. בשעה ארבע צייץ דובר צה"ל ש"צבאות לבנון וסוריה לא עושים שום דבר כדי למנוע את האלימות בנקודות ההתלקחות בגבולותיהם". שוב: צבא לבנון הרג תושבי לבנון, אבל צבא לבנון לא עושה שום דבר. הדבר הכי טוב שדובר צה"ל הצליח לנפק בתגובה לתהייה על הסתירה הוא "נכון לאותו רגע הוא לא עשה כלום". שמעתי כבר על What have you done for me lately, אבל זה חייב להיות שיא חדש. (הראשון שאומר "אבל זה נכון! צבא סוריה באמת לא עשה כלום" מקבל כפרס את הספרון המפגר והשקרי של "אם תרצו").

ספיח נוסף: שר הבידחון, מוכר שרוולי המילוט אהוד ברח, מצוטט ברויטרס כאומר את הדברים הבאים: "המעבר של הפלסטינים מטרור המבוצע על ידי מחבלים מתאבדים להפגנות המוניות, [המבוצעות] בכוונה ללא נשק, הוא מעבר המציב אתגרים רבים, ואנחנו נטפל בהם בעתיד".

המנוולים! הם בכוונה עושים את זה בלי נשק! איך נגיד עכשיו שהם חיות דו רגליות שמגיע להם כל מה שאנחנו עושים להם (דברים שעליהם לא נסלח להם שהם הכריחו אותנו לעשות, כמובן)?!?! ואנחנו נטפל בזה – בעתיד. כי כרגע אין לנו מושג ירוק איך.

בנושאים אחרים, לסיום:

בארץ: הקפיטליזם החזירי רושם השבוע שני ניצחונות, אחד עם הפרטת הרכבת ותגובת ציבור הנוסעים הטיפש  לשביתה, והשני עם חוק העבדות – אבל זה נוגע רק לעובדים זרים, ולמי בעצם אכפת מהם.

בחו"ל: (קול של טל פרידמן:) אוהבים תירס? אז כדאי שתצטיידו בהרבה קופסאות שימורים ומהר, כי התירס הטרי, וכמוהו ים מוצרי חקלאות אחרים, הולך לעלות במחיר בצורה חדה מאד בחודשים הקרובים. השיטפונות האדירים בלואיזיאנה גורמים לשיבושים הן של התנועה לתוך ומתוך נמל ניו אורלינס, והן לשיבושים מאד קשים של התנועה בנהר המיסיסיפי, דרכו מועברת רוב התוצרת החקלאית של המערב התיכון בארה"ב לאותו נמל ומשם לעולם. אצלנו זה יגרור עליות מחירים וקצת יותר מצוקה לשכבות החלשות. יש מקומות שזה יגרום לרעב של ממש. ומה קורה כשיש רעב? נכון, ילדים. מהומות דמים. הולך להיות קץ מאד מאד חם. (ותודה לקוראת החתולית על הפניית תשומת לבי למלוא ההשלכות של השיטפונות הללו).

סיימנו. תודה שטסתם רדיקל מקלדת. אגב שכבות חלשות – גם עבדכם נמנה עליהם, וחשבונותיו קפואים ובכלל המצב חרבנה, אז אם יידבכם לבכם, השתמשו נא בכפתור התרומות המופיע להלן ושאו ברכה.

קשה להיות שמאלן, מהסוג הרואה בצה"ל מכשלה לסיום הכיבוש ולקיום דמוקרטיה בריאה במדינה הזו, מבלי ליהנות ולו במעט מהבלגאן החוגג בצבא "המוסרי ביותר בעולם". התקווה היחידה להפחתת המיליטריזם הממאיר השולט במערכי חיינו היא להפחית את יראת הקודש בה מתייחסים רוב העז-רחים לבהמה הירוקה, ואין ספק ששרשרת פרשיות כמו זו האחרונה, בה מתברר שאחד אחרי השני בכירי המטכ"ל נושאים על גבם קופת שרצים דוחה למדי, כל אחת בדרכה, היא דרך יעילה להשיג הפחתה שכזו.

אולם ממדי ההפרעה הנפשית שהתבררה אצל מי שכמעט-כמעט התמנה לרמטכ"ל, יואב "הדוכס מעמיקם" גלנט, צריכה להדאיג גם אחרי שהגילויים על פשעיו היהירים פטרונו מעונשו של זה.

בואו קודם נעשה חזרה וסיכום, לטובת אלה שעוד פועים ש"מחפשים אותו", ש"זה לא כזה נורא" וכו': גלנט, שקיבל שטח של 35 דונם במושב שלו לפנים משורת הדין, ביקש לחכור שטח נוסף ומסוים של 28 דונם הצמוד לנחלתו – ביקש וסורב. הוא התעלם מהסירוב, פלש לשטח הזה בכל זאת ונטע שם עצי זית לצורך גידול יבול מניב רווחים. זוהי העבירה הראשונית, ושימו לב להתנהגות המאפיונרית הבסיסית, ממש כמו ג'ואי זאזא ב"הסנדק 3": "אתם לא תיתנו – אז אני אקח!".

הלאה: במשך כארבע שנים התעלם גלנט מהדרישה לפנות את השטח, ומשך את העניין בטענות ובתואנות שונות ומשונות. לבסוף, כשהבין שלא תהיה לו ברירה, המציא עלוב הפיקוד תירוץ מקומם במיוחד, לפיו לא יוכל להיענות מיידית לצו הפינוי, משום שעקב שנת השמיטה קיים חשש שאם יעקור את העצים ייפסל היבול שלו ממכירה על ידי רשויות הדת. או במלים אחרות: אינני יכול לפנות את השטח אליו פלשתי משום שטרם סיימתי להפיק רווח מהעבירה שלי.

בנוסף, כפי שהתברר, שיקר גלנט בשתי הזדמנויות נפרדות בנוגע לפרשה כולה. שקרים גמורים. בכתב. זה הספיק כדי שאפילו היועץ המשפחתי לממשלה, שפחה נרצעת של ראש הממשלה (שרוצה לשמח את שר הביטחון, שרצה שגלנט יהיה רמטכ"ל) ירים ידיים ויגיד שעל כזה מינוי הוא לא מסוגל להגן בבג"ץ. אם בזה זה היה נגמר, היינו יכולים ליהנות מהביצה המרוחה על פניו של רוצח הילדים מעזה ולעבור הלאה, אבל לדוכס מעמיקם זה לא הספיק.

תחילה באו ההתעקשויות הראשונות שלו לא להבין שהסיפור שלו נגמר ושרמטכ"ל הוא כבר לא יהיה. טובים ממנו נאלצו לוותר על משרת החלום שלהם ועשו את זה עם מינימום כבוד עצמי, אבל אולי בגלל זה הם היו טובים ממנו. אחרי זה באו הראיות לכך שהוא ומקורביו הענישו את מי שחשף לראשונה את פרשת הקרקעות, והדיחו אותו למעשה משירות מילואים בתור עונש על שהעז לצאת נגד החנרליסימו. לאחר מכן באה ההתבטאות המצמררת על כך ש"אני לא מועמד לרמטכ"ל – אני מיועד". מיועד, מלה מיסטית שכזו. כל אלה מעוררים תחושה מאד לא נוחה על שאדם כזה הגיע קרוב כל-כך לעמדה כה רגישה. וזה עוד בלי לדבר על כך שהסיבה לכך שנפוליאון בונאקירוב רצה בגלנט כל-כך היא שהם חולקים להיטות לתקוף באיראן.

היה מנחם לחשוב שגלנט הוא יוצא דופן, מקרה קיצון לא מייצג, אבל זו תהיה תמימות. בסוף ייגמר לנו המזל, ואחד כזה יתמנה לרמטכ"ל, ואז יגייס את נאמניו ויחולל פוטש כשיסתבר לו שזו משרה זמנית, או יחולל פוטש כשינסו למנוע ממנו להגשים את "ייעודו". הכתבה בידיעות אחרונות של הסופ"ש האחרון מדגימה יפה עד כמה עמוק הרקב של תרבות השקר הצה"לית. יושרה ונאמנות לא יעמדו בדרך. בסוף יהיה מישהו עם קצת יותר יכולת תכנון לטווח ארוך, קצת יותר כריזמה ויכולת לגייס תומכים, והמעבר לרפובליקת בננות בשליטתה המוצהרת של חונטה יתרחש.

הערה: בתחילה נדמה היה שניאלץ בעל כורחנו לתת מלה טובה לאהוד ברק, לאחר שהגיעה החשיפה של ריצ'ארד סילברסטין על כך שאשכנזי הוא האדם נגדו נפתחה חקירה פלילית בנוגע (או שלא בנוגע, או בערך בנוגע) למסמך הרפז. הידיעה הזו, אם נכונה, האירה באור חיובי יותר את התעקשותו של בונאקירוב להפוך כל אבן ובלבד לא להאריך את כהונתו של אחינו הגולנצ'יק. אבל אז באו השקרים של מר ברק על כך ש"למה נזכרו רק עכשיו להאשים את גלנט על הקרקעות" (למרות שכאמור, כבר לפני שנתיים נחשפה הפרשה על ידי קלמן ליבסקינד – עוד אחד שלא כיף לתת לו מלה טובה, אבל מה לעשות שמגיע), ובנוסף באה העובדה שגם אם יש לו משהו על אשכנזי מן הדין שיחלוק אותו הן עם הציבור והן עם הרשויות, ולא ישחק את המשחק המטונף של פיזור רמזים ללא בסיס, ולסיום באה היום ההתחמקות שלו בשנייה האחרונה מלתת דין וחשבון על כל הנ"ל בוועדת חוץ וביטחון – כל אלה מביאים אותנו חזרה למסקנה הישנה: לך כבר הביתה, דיקטטור מגומד.

הערה מנהלית: נוספה אפשרות לתרום לתחזוקת הכותב וילדיו. לכל תרומה אודה.

בשעה טובה ומוצלחת נגמרה העמדת הפנים, במסגרתה התחזה המתנקש המומחה אהוד ברק לראש מפלגת "השמאל" הגדולה ביותר. אהוד ברח מהאבודה, ולקח איתו את המושחת, ההלמוט, הכלומניקית והלא שייכת. יפה אמר היהודי האוסטרלי הנחמד סול סאלבה, שההתלבטות היחידה של אדם בן תרבות עברית היא האם לומר "ברוך דיין אמת" או "ברוך שפטרנו".

כמה הערות לגופה של סערה בכוס תה:

שלי יחימוביץ' קיבלה כאן שיעור בפוליטיקה, מה שיאה למי שכבר קרוב לחמש שנים לא מפסיקה להוכיח שהיא לא רק (או אפילו בעיקר) אידיאולוגיה, אלא בעיקר יודעת להיות מניאקית משספת גרונות כמו אחרונת האפרטצ'יקים. אחרי שסירבה בתוקף להתפצל בעצמה מהאבודה יחד עם שרידי הנורמליות לכאורה במפלגה הרקובה הזו, הקדים לה המחסל הקטן תרופה למכה והשאיר אותה ואת חבריה עם המותג המת. הוא גם עשה את זה אחרי מהלך מופתי של פוליטיקה מרושעת, בו פיזר שמועות על עריקתו של עמיר "משקפת מכוסה" לקדימה כדי לטשטש את המהלך שהוא עצמו הכין. רוצה להיות בתזונה תוקעת סכינים, שלי'נקה? תלמדי. בזה ברק עדיין מבין.

מה שיותר חשוב מעניין המותג המת הוא עניין הכסף. כששלי ובוז'י ופואד ו… מי עוד, בעצם? ירוצו לבחירות הבאות (או ידדו, ליתר דיוק), יהיו להם חמש יחידות מימון פחות. מכיוון שהדיבור הרווח הוא שהסיעה המגוחכת הזו לא תרוץ בעצמה בבחירות ("עצמאות", כמו שאמר יפה מכובדי רועי רוטמן, זה שם לגן ציבורי אליו הולכים למגע מיני אלמוני ומעט מפוקפק, בעצם מאד הולם אם חושבים על זה*), והיות שרוב חבריה הצהירו לפחות שהם פורשים מהכנסת אחרי הקדנציה הזו, הרי שהנכס הסחיר היחיד שלהם הוא יחידות המימון שברשותם, ששוות הרבה מאד כסף ודקות תשדירים. אני מהמר שהם יימכרו לביבי תמורת ההבטחה להמשך כהונתו של נפוליאון בונאקירוב כשר המלחמה.

ונשאלת השאלה: מי יוביל את האבודה במסעה למציאת עצמה מחדש, כעת משהשתחררה מלפיתת החנק של הברונטית? בוז'י עושה קולות שהוא רוצה להתמודד, אבל ספק אם חבריו עד כדי כך אובדניים – הם יודעים שבקטריות של גבינה מקולקלת אינן רשומות בפנקס הבוחרים ואיש מלבדן לא יצביע ללא-חנון הזה. פואד? אין מסר של "עסקים כרגיל" יותר מזה. עמיר'קלך? ניסינו. לא עבד. אלים ואלות, כמה שלא עבד. שלי? החבר'ה לא יתנו לה. שלי בעצמה, אומרים, כבר פנתה לאריה דרעי בהצעה שיבוא להוביל את סרח העודף שנשאר מהמפלגה שלה (וזו היתה בדיחה עלומה משהו של אבו מתי מהציוצית. די לבלבל אותי, רשעים!) שמועות אומרות שהיא תתמודד אבל כאמור, לא בוז'י, לא פואד ולא ברוורמן יתנו לזה לקרות, והשניים הראשונים הם אלה עם הגייסות בין המתפקדים. האופציה שאיש לא מדבר עליה להנהגה, ושלי נראית הכי סבירה – הן מבחינתה היכולת להביא גייסות, הן מבחינת זה ששמו טרם הוכתם ברמה הפוליטית-ארצית, והן מבחינת יכולת פוליטית, הוא כמובן עופר עיני.

אז עכשיו נותר לראות כמה זמן תחזיק מעמד האחדות הגדולה של משוחררי ברק, אם דניאל בן סימון יזחל חזרה עכשיו שהרזון ד'טרה לפרישתו חלף מן העולם או שיישאר בסיעת יחיד בשביל לשלוט ביחידת המימון אבל יצביע יחד עם האבודה, ואם מישהו מהנשארים לא יהיה מרוצה ממה שיקרה ויערוק לקדימה.

לסיום, ההכרזה על השם הנלעג של הסיעה החדשה קצת הוציאה את העוקץ מהמשחק, עדיין יהיה נחמד לחתום את הפוסט עם שלושת השמות המשעשעים ביותר שהוצעו לאסופת האפסים של אודי חמודי: "ארצה" (של נדב פרץ רן כהן, לא חבר הכנסת לשעבר אלא מכובדי מהציוצית), "תנועת המושבים" (של עבדכם הנאמן. תחשבו על זה רגע. *שיעול*שמחון*שיעול*), ובמקום הראשון, באדיבותו של עופר עיני הנזכר לעיל נמרוד אבישר: "אהוד ברק לשלטון", או בראשי תיבות… אהב"ל.

ולהשומע ינעם.

* אני משום מה הבנתי את זה כמתייחס לגן ילדים. כוונת המשורר יותר מצחיקה