עיתונות רדיקלית ללא מורא, ללא משוא פנים – ובלי לדפוק חשבון

יורמיקו, כיף? איך עברה עליך השבת מותק? ראית גמר יורו או היית עסוק? אני שואל כי אני יודע שיש לך כרגע עציר נורא נורא חשוב וחמור, להגיד אותו אסור, נגלה רק שהשם שלו בכלל לא כמו אפרים.

למעשה שמו איאד ג'ווהארי*, תושב מג'דל שמס. סטודנט לרפואה בסוריה (על פי הסדר שמאפשר זאת לתושבי הגולן המסופח) שאתה יורמיקו עצרת עם הגיעו למעבר הגבול במטרה לשוב לביתו שכאמור, במג'דל שמס אשר בתחומי האימפריה שחוברה לה יחדיו ומסופחת רשמית וזה. לא ידוע לי כרגע אם הוא אזרח ישראל בעל ת"ז כחולה או מאלה שסירבו לקבל אותה, וזה לא משנה. הוא נתין של האימפריה, תושב של אזור שהאימפריה עצמה טוענת שחוק השווים יותר חל בו, ולכן הוא יחול גם על איאד ג'ווהארי, אפילו אם עבר אימונים במחנות חיזבאללה סודיים נורא במדבר הסורי (ואיכשהו לאור הרקורד של בחורינו המצוינים עם השטויות האלה, הסיכויים נמוכים. הכסף החכם הולך על הרשעה בעבירה פחות בהרבה, אם יהיה צל צילו של משפט צדק). יש מצב שהוא עבר עבירה, נפגש עם מישהו לא סימפטי, לא יודע. אבל הוא זכאי להגנת החוק כל עוד לא הוכחה אשמתו, וזה שאתה אומר יורמיקו זה יפה, ומרוב שזה יפה זה אפילו מספיק שלא נבוא לך בדרישה לשחרר ת'בנאדם מיד כי כאמור אנחנו לא יודעים וחלי-עלא-אללה אם אתה לא יודע משהו שנסתר מאיתנו. אז תחזיק חמוד בעציר שלך כמה שבית המשפט הנוח והידידותי שלך מרשה לך. הבנתי שכבר אישר הארכה אחת.

אבל אם נדמה לך לרגע שאתה עדיין בעידן שאנחנו לא נדבר על זה ולא נזכיר את שמו ולא נדרוש שהאיש איאד ג'ווהארי, נתין האימפריה הישראלית, יזכה לא רק להליך הוגן אלא להליך זריז, וזתיתן לו לראות עורך דין מיד ולא בעוד שבועיים, אתה מה-זה לא הבנת נכון אחינו.

עכשיו אתה רואה שאני מדבר אליך בנועם ובכבוד. שאל את הקוראים שלי והם יגידו לך שלא כל אחד זוכה. עם הקרוב שלי, קודמך לתפקיד, כבר הספקתי להגיע למצבים פחות נעימים.

אז בוא חמוד, תבקש ממישהו שיעשה לך תקציר ככה אפקטיבי על שלטון החוק וזכויות נאשמים, תצהיר שאתה מחזיק בבנאדם ותן לדעת שהוא ראה כבר עורך דין. היום. גם ככה החזקת בו כמה ימים טובים – מעל ומעבר למה שהחוק מרשה לפני שרואים עורך דין –  אז אל תעשה את עצמך שלא נותנים לך לעבוד. לא טוב לך המגבלות האלה נמצא מישהו שכן מסוגל לעמוד בהן.

אבל אנחנו לא צריכים להגיע לשם, נכון? סבבה אחינו. יאללה, סדר העניין ואולי ניפגש לראות אולימפיאדה או משהו. ביי מותק.

.

*  ג'והרי? ג'והארי? גווהארי? גווהרי? גוהרי? מי יודע איך יאייתו את זה בני התשחורת שמנהלים היום דסקים כשהחשובים בקומת ההנהלה ירשו להם כמו ילדים טובים לדווח אחרי שראש השב"כ הרשה ברוב חסדו (שים לב יורמיקו, אפילו לא שט–י אחד. תעריך.)

(דווח לפניי על ידי ריצ'ארד סילברסטין, שבניגוד לאיאד ג'וואהרי אינו נתין של האימפריה הקדושה, ועל כן לא מעניין אותו מה יורמיקו מרשה לדבר עליו)

שבעים פנים לתורה, אומרים. אבל מה קורה אם במקום שבו אתה חי פן אחד עולה בקולו ובהתעקשותו להקצין עוד ועוד על כל האחרים? ברוכים הבאים לשנת ס"ד לריבונות השלישית*, ריבונות שאני יותר ויותר מתקשה לראות אותה מגיעה לגבורות, לא כל שכן לשבור את השיא לריבונות עברית פוסט–מקראית, העומד על 89 שנה ושייך לממלכת החשמונאים.

הפן שאני מדבר עליו הוא הפן שמעלה על נס את אותם עיקרים והלכות שעמיתי היקר יוסי גורביץ נהנה כל–כך להפנות אליהם זרקור. הרבה אנשים – בתוכם אנשים טובים – נרתעים מזה ואומרים "אבל למה אתה ככה? לא כל הדתיים ככה!” וזה נכון, אבל הטרנד הוא לחלוטין ככה. זה הסוג שצומח. זו הזירה העיקרית לחידושים. הסוגים שאותם אנשים טובים נוטים להביא כדוגמאות נגד נמצאים כולם בנסיגה. בישראל כמובן. בעולם המצב שונה.

הנה דוגמא ראשונה:

חיילים במחנה 80 סירבו להסב לשולחן הסדר בחברת חיילים דרוזים. עובדה זו כשלעצמה אינה ראייה לכלום – בני 19 טיפשים ורעים יש בכל מקום. התגובה של הקצינים במקום היא המאלפת. לאחר שקצין אחד הורה לסרבנים לשבת חזרה לשולחן, הצהיר אחד ממוכי היהוה שאין לו שום כוונה לעשות את זה – משמע עסקינן בעיקרון דתי כה חשוב עד שהוא מצדיק סירוב פקודה.

האם החייל אכן שילם את המחיר על עקרונותיו הדתיים הנעלים ונלקח אחר כבוד למעצר על סירוב פקודה? לא. בהתערבות קצינים בכירים יותר מהקצין הראשון, נמצאה "פשרה" – הדרוזים הועברו משולחן החג הערוך והמקושט לשולחן צדדי מלוכלך.

יש בהלכה, לדורותיה, צד חזק וברור של שנאת הגוי וטיפוח יחס של גועל והפרדה מוקפדת ממנו. לא יעזרו כל ההתייפיפויות. ובעוד שהמציאות בגולה ויצר השימור העצמי לימדה את היהודים להסתיר את הפן הזה ולהגביל אותו לדיונים של יודעי ח"ן בלבד, הרי שעבור רבים פירוש המלים להיות עם חופשי בארצנו זה להיות חופשי לשנוא את הגוי באשר הוא גוי, ולאחר מכן את החילוני, או בלשון חכמים "עם הארץ" שמותר לנחרו כחזיר (למה לנחור ולא לשחוט, כי שחיטה זה לבהמה כשרה שמחייבת ברכה ועם הארץ לא ראוי אפילו לזה).

וכמובן שיש לשנוא במיוחד את מי שמתיימר כן לכלול את היהדות בחייו, רק בדרך אחרת. מה שמוביל אותנו לסיפור השני.

מספר גדול של תיירים פנו לתנועה ליהדות מתקדמת בארץ, ובפיהם אותה תלונה: לא נתנו להם להתפלל בבתי מלון בארץ. הם דווקא יהודים, ורצו לקיים מניין ולקרוא בספר התורה בשבת, אבל בתי המלון סירבו לתת להם חדר למניין ובוודאי שלא לגעת בספר התורה של המלון. הסיבה? הם חוששים שהרבנות תשלול להם את ההכשר אם יעשו זאת. אז למי שטוען בתגובה לכל התנהגות קסנופובית שגם ליהודים מגיעה מדינה אחת משלהם יש לומר שאולי, אבל לפלג הכי קטן מהעם היהודי לא בטוח שמגיעה מדינה שהיא רק שלו.

והרי ידוע שבצה"ל ובמדינתו דברים עובדים בשלשות, אז לסיום מסתבר שבעיריית אשקלון החליטו שלא מספיק שרק פלסטינים ועמותת זוכרות עוד יודעים שאיפה שאשקלון היתה פעם עיר ערבית די עתיקה בשם מג'דל. ואם לא מספיק, היות שלא נשארו באשקלון מספיק ערבים חיים להעלים, החליטו להעלים גם את המתים, זאת באמצעות הקמת מגרש חניה על בית קברות מוסלמי עתיק. העובדה שמדובר באותה עיר עצמה, שבה בשל חשד קלוש וכמעט בוודאות שגוי לעצמות יהודיות מתאריך לא ברור עצרו את בנייתו של אגף ממוגן בבית החולים האזורי, היא רק דובדבן על הקצפת.

אה, כן. שלשות–שלשות אבל אי אפשר בלי כמה תופיני הסברה מהירים. קודם כל, שאפו לאנשים הטובים שעושים טעות ותורמים ממרצם וכישרונם לשלי ימינוביץ'. יפה תפסו את ביבינוקיו עם שקרי הבוקפייס שלו. 200 אלף לייקים זה יפה, אבל רק 17 אחוז, מסתבר, מישראל. השאר מרחבי העולם, בגלל תהילתו של מי שאילו רק רצה היה מכהן כשר האוצר של ברלוסקוני. 5000 לייקים, לדוגמא, באים מאינדונזיה. אז 30 ומשהו אלף לייקים זה גם לא רע, אבל זה פחות מאיש הג'ל, שלמרבה הצער אני מניח שחמישים ומשהו האלף שלו רובם המוחלט מישראל. זה גם לא כזה הרבה יותר מפחימוביץ' עצמה, שיש לה כמדומה עשרים אלף, תשעים אחוז מישראל ועם הרבה פחות רעש סביב המאמץ – וכמובן הרבה פחות מנוף. היא לא יכולה לשים את מנהל עמוד הפייסבוק שלה על משכורת ממשלתית.

בנוסף לזה, ניסו במערך ההסברה המפגר ליצור מצג שווא כאילו סייד קשוע משתתף באירועי שבוע יום העצמאות של ישראל באוניברסיטה אמריקאית. מסתבר שהוא הוזמן, על ידי האוניברסיטה ולא אגודת הלל או "ידידי ישראל", כדי לדבר על הספר שלו, בלי קשר ליום העצמאות. אני בטוח שאפשר למצוא ערביי מחמד מוצלחים, אבל קשוע הוא עוד לא אחד מהם.

ובאמת לסיום. השגריר שלנו בארה"ב, מייקל אורן, נלחץ כולו מתשומת הלב שקיבל יהודי אמריקאי נחמד אחד בשם פיטר ביינארט שראה את האור והחליט שממש צריך שתי מדינות לפני שישראל שהוא כל–כך התגאה בה פעם (ישראל המורכבת אף היא מידות שוות של פיקציה ומציאות, אגב) תלך פייפן. קצת איחר למסיבה, הבחור, אבל העיקר הכוונה. אוקצור אורן שלנו כתב מאמר, שכל כולו שקרים וחצאי אמיתות, וכתב העת הנחשב פוריין פוליסי פתח לו רגליים ופרסם את זה. אז ידידי המצוין נעם שיזף מ-972 שם אטב על האף, צלל לתוך ערימת הגללים וחזר עם ההוכחות הכימיות לכך שאכן, מדובר בגללים.

אז תעשו לי לייק (או תרומה, או לפחות תגובה) ושתעברו את הפסח הזה והחופש שלו בשלום.

* שמתי כוכבית ושכחתי לבאר אותה. ובכן, לקורא רינו צרור – זה לא פלגיאט, זו מחווה.

שטיפת מוח מוגדרת כתהליך שבו "אדם או קבוצה משתמשים באופן שיטתי בשיטות מניפולטביות ופסולות מבחינה אתית על מנת לשכנע אחרים להיענות לרצונותיהם, לרוב באופן הפוגע במושא התהליך. המונח מתייחס לכל שיטה, פסיכולוגית או אחרת, אשר ניתן לראותה כמטה את תחושת השליטה של האדם על חשיבתו, התנהגותו, רגשותיו או קבלת ההחלטות שלו".

כמובן שהתהליך קל בהרבה, ובעצם קשה יותר לכנותו "שטיפת מוח", כשמושא התהליך מסכים בהתלהבות ליטול בו חלק. במקרה זה אולי ראוי יותר להשתמש במונח "אינדוקטרינציה". עם זאת, כשהתהליך מוביל לסירוב נזעם לקלוט כל מידע שעלול לשנות את המסקנה שהוגדרה מראש, בהחלט אפשר לראות את התהליך המתחולל כ"מטה את קבלת ההחלטות".

מערכת החינוך בחיפה כמרקחה לאחר שמנהלים של בתי ספר תיכוניים העזו להזמין להרצאות בבתי הספר נציגים של "פורום המשפחות השכולות" – ארגון של יהודים ופלסטינים ששכלו את יקיריהם בסכסוך המסרב להיגמר, שהחליטו שאולי במקום להמשיך לשנוא ולהישאב למעגל נצחי של נקמה, לנסות להידבר.

זעמם של תלמידים והוריהם יצא על כך שמעזים להעלות בפני התלמידים, העומדים להתגייס תוך שנים אחדות, ביקורת על המדינה, על צה"ל, או אפילו על המתנחלים "אשר בלעדיהם לא יכולנו לחיות כאן בשלום". כלומר, כדי שהתלמידים יוכלו להפוך לחיילים טובים, חלילה מלגרום להם לחשוב על תוצאות המעשים שיידרשו לעשות בתפקיד זה. וגם המתנחלים, כאמור, מעבר לכל דיון. בלעדיהם, כמו שצווחה נערה ב"יום הזעם" שנערך לאחרונה, יובילו אותנו חלילה למשרפות. וגם ג'ונס יחזור. הלא אינכם רוצים, חברים, כי ג'ונס יחזור?

וכדי להסיר כל ספק שמדובר באינדוקטרינציה שבטית, שלא לומר גזענית, יצא הקצף לא רק על הופעתם של שכולים מהצד הפלסטיני, אלא גם על הופעתם של הורים שכולים דרוזים, שיקיריהם נפלו במהלך אותה "הגנה על חיינו כאן בשלום". לדברי אחד המורים שסינגר על המחאה: "אמנם דרוזים הם תושבי המדינה המשרתים בצה"ל, אך עם כל הצער, בעיני הילדים הם נתפסים גם כערבים. מארגני התוכנית היו צריכים לחשוב, שעל מנת לאזן את המפגשים הללו – יש להביא הורים שכולים יהודים".

כלומר, אין זה מתפקידו של בית הספר לאתגר את התפישות של הילדים. אם בעיניהם ערבי הוא ערבי, ולא משנה אם הוא נהרג למען המדינה שלהם ובשליחותה, או אם עדתו כרתה עם היהודים היושבים בציון ברית דמים, אז יש להניח להם להמשיך להרגיש כך, ולטפח את השקפתם שרק השכול היהודי חשוב, ושהדרוזים המתגוררים על אותו הר כמוהם הם אוויר, בשר תותחים שיש להשתמש בו ולזרוק, ובוודאי לא להשוות בינו לבין יהודים כשרים.

כמובן שנשמעו גם הטענות ש"כשהם הורגים אותנו זה אך ורק מתאוות דמים, וכשאנחנו הורגים אותם מדובר רק בטעות מצערת" – וחלילה מלנסות לספר להם על אחמד מוסא, ילד בן 11 מניעלין, שנורה ממרחק מאה מטרים בראשו בשעה שישב עם חברים מתחת לעץ ולא סיכן איש. טעות! או על 14 הילדים שנרצחו במהלך חיסולו של המואשם בטרור סלאח שחאדה, כי בוגי יעלון ודן חלוץ החליטו שחיסולו של הנ"ל כה חשוב עד שיש לבצעו באמצעות פצצה של טון שתוריד בניין מגורים שלם. האם גם זו טעות, או שמא החלטה מודעת? לא משנה, בריאלי, בליאו בק ובעירוני ג' וה' לא רוצים לשמוע על זה. אנחנו צודקים, הם רשעים ואל תבלבלו אותנו עם שום עובדות.

לאור ההתלהמות הבזויה הזו, יש לחלוק כבוד רב למנהלים הממשיכים לנסות לסדוק את חומת האטימות, כמו דני פסלר, מנהל קרית החינוך ליאו בק, שאמר דברים אמיצים – ברורים מאליהם, אבל אמיצים נוכח האווירה השלטת – על כך ש"אי אפשר לעטוף את התלמידים בצמר גפן" והביע רצון – הו, הזוועה! – להפוך את תלמידיו לחיילים הומאניים ורגישים יותר, כאלה שאולי יהססו לפני שהם צולפים ממאה מטרים בראשו של ילד בן 11, יורים מיכל גז מדמיע בכינון ישיר בחזהו של מפגין לא חמוש, או מורידים פצצה של טון על בניין מגורים.

לעומת המקרה הזה, בו נמתחה על בתי הספר ביקורת בשל "עירוב פוליטיקה", יש בישראל זרם חינוכי שלא רק שאינו מתבייש לערב פוליטיקה בחינוך, אלא שזו כל מהותו. מדובר כמובן בזרם החינוך ה"ממלכתי"-דתי. בעוד שבחינוך הממלכתי הרגיל היתה קמה מהומת אלוהים אם מישהו היה מעז לנצל את שיעורי האזרחות כדי להטיף לעמדה פוליטית כמו הפרדת דת ומדינה, בבתי הספר של הכיפות הסרוגות – שממומנים מאותם כספי מסים ומקבלים תקציבים עדיפים פר תלמיד – הפנמת ההתנגדות להפרדה כזו היא אחת המטרות המרכזיות של הלימודים. מתוך תוכנית הלימודים: "התלמיד יבין את חשיבות קיומה של מדינת ישראל כמדינת לאום וכמדינה שאין בה הפרדה מלאה בין דת למדינה". לא סתם יבין שזה המצב, אלא יבין למה חשוב שיהיה כך. לא מספיק ברור? "התלמיד יעמיק את הבנתו בגישה לאופי היהודי הרצוי של מדינת ישראל: מדינה דתית-לאומית". כלומר יש לנו אוכלוסיה אחת שלה אסור להטיף לעמדה אחת בנושא, ואחרת שמקבלת תקציבים כדי לעשות אינדוקטרינציה לעמדה ההפוכה. ואחרי זה מתפלאים ששום דבר לא זז בנושא.

לסיום, זוכרים את דיראר אבו-סיסי? זה שכמה קוראים נכבדים לעגו לעצם הרעיון שישראל חטפה אותו בחו"ל ומחזיקה אותו בכלא שקמה שבאשקלון תחת צו איסור פרסום? ובכן, הלעג לא ישנה את העובדות. עלה בידי לאשר שהאיש אכן מוחזק בכלא שקמה, אכן נחטף מאוקראינה, ואכן יש צו איסור פרסום על הנושא (צו שממנו בוחר בלוג מצוין וחינוכי זה להתעלם באלגנטיות, בדרכו האופיינית). את המידע ביררתי הן בשיחה (מגומגמת, בשל הערבית העלובה שלי) עם אחותו, והן עם עורכת הדין מיכל רוחבי-דנציגר, שאישרה לי שהיא מייצגת אותו מטעם הסנגוריה הציבורית ושהוא מוחזק בכלא שקמה. (יצוין שמעבר לשני פרטים אלה סירבה עו"ד רוחבי-דנציגר לומר לי דבר על הנושא, שכן בניגוד אליי היא כן מכבדת את הצא"פ.)

עכשיו, מצדיקי הכיבוש והדיכוי יכולים כמובן לסגת לטיעון הבא – שאם ישראל חטפה אותו ומחזיקה אותו ומשתיקה זאת, יש לה סיבות טובות וחשובות לעשות כך, שאחריהן אין להרהר. אלא שאני דוחה את צורת המחשבה הזו. אני רואה זאת כחובתי האזרחית להרהר אחרי מעשי השכירים שלי ומניעיהם, ולדרוש מהם בתוקף דין וחשבון על המעשים המבוצעים בשמי.

ייתכן, כמובן, שאבו-סיסי הוא יורשו של יחיא עייאש, ושהוא היה באוקראינה בניסיון לארגן את הצפת ישראל בוודקה מורעלת, כלות מתפוצצות או עוף קייב שהוכן עם מרגרינה במקום חמאה (האופציה המסוכנת מכולן, כמובן). איכשהו, אני בספק. אם פעילותו של האיש היתה מסכנת חיים, היו פשוט הורגים אותו. מעצרו נועד לאחת משתיים: או לחלץ ממנו מידע כלשהו, או להפעיל לחץ על מישהו אחר.

בכל מקרה, חטיפתו של אדם במדינה זרה והחזקתו בשושו היא מעשה פסול. אם יש סיבה לחטיפתו והחזקתו – תגידו. אם אין, שחררו את הבנאדם ותנו לו לחיות את החיים שלו בשקט, בלאד.

ובנימה מסתורית זו נחתום כאן ונתפנה לעבודה (שאת הכסף תמורתה אני לא יכול לקבל עקב עיקול של מס הכנסה, מה שנותן לי תירוץ להזכיר לכם את כפתור התרומות, שבכוחו המאגי והמצטבר לשחרר עיקולים ולהתיר לי להשתכר למחייתי בשקט יחסי). תודה שטסתם רדיקל מקלדת.