עיתונות רדיקלית ללא מורא, ללא משוא פנים – ובלי לדפוק חשבון

מחלת ההיסטריה פושה במדינה. נדמה כי בכל נושא אפשרי, התגובות – הן ברחוב והן בצמרת – נגועות במנת יתר חריפה במיוחד של התלהמות, שטחיות, וחוסר הבנת הנקרא ברמה הבסיסית ביותר. ואני אנמק:

נתחיל ממאמרו של השופט גולדסטון: בניגוד להצהרתו הניחרת של ראש המכשלה ביבינוקיו, המאמר רחוק מלהיות כתב זיכוי המחייב או מצדיק את ביטול הדו"ח שכתב השופט. גולדסטון אינו כותב שישראל לא פגעה בחפים מפשע באופן שהיתה יכולה וצריכה להימנע ממנו. הוא כותב שני דברים פשוטים בלבד: האחד, שישראל בודקת את עצמה בצורה טובה יותר מזו (הלא קיימת) של ארגון טרור נאלח, והשני, שהיות וישראל לא טרחה כלל להשיב לשאלות הוועדה או לשתף איתה פעולה בצורה כלשהי, הרי שהטענות שכן יש לה בתגובה להאשמות שעלו בדו"ח לא היו זמינות בעת חיבורו, ולכן לא הופיעו בו. בדיוק כמו שאם אדם אינו מופיע למשפט בו נתבע, יינתן פסק דין בהיעדרו וטיעוניו לא יישמעו, כך אם מדינה לא טורחת לענות לוועדת חקירה, טיעוניה לא ישתקפו בדו"ח ומעשיה יצטיירו בו באור השלילי ביותר האפשרי. כך בפירוש מסביר גולדסטון במאמרו. על פי המידע שהיה זמין עבורו, לא היתה מסקנה אחרת מלבד טיווח מכוון של אזרחים בלתי מעורבים. כעת המסקנה הזו משונמכת: לא כוונה תחילה אלא סתם אדישות נפשעת ומקרים מרובים של "רשלנות".

בנוגע לראשון, אפשר היה לצפות מאנשים הגועים ללא הפסק על כך שהם אור לגויים, הצבא המוסרי בעולם וכו' וכו', שאמירה מעין זו תהיה לא רק מובנת מאליה עבורם, אלא ממש מעליבה. אבל לא – הם מעלים אותה על ראש שמחתם. אשרינו, אנחנו מתנהלים בצורה תקינה יותר מאשר כנופיה איסלאמיסטית רצחנית המצויה תחת מצור, שאת התשתית השלטונית שלה עשינו כמיטב יכולתנו למוטט (ולא, זה לא מצדיק. חמאס לא חוקר את עצמו כי אין לו מה לחקור. הוא יורה על אזרחים בכוונה ובמודע).

הנקודה השנייה היא זו הראויה לעיון מדוקדק יותר. גולדסטון אמנם משבח את ישראל על שהיא חוקרת את עצמה, אבל באותה נשימה מדגיש את הבעייתיות שבחקירה זו. ישראל אמנם פתחה בחקירות, אבל סיימה רק מספר זעום ביותר שלהן, וזאת שנתיים לאחר מעשה. ישראל, כמובן, חוקרת כאן את עצמה – ולא זו בלבד, אלא שהצבא עצמו הוא שחוקר את עצמו – וחמור מכל, ישראל חוקרת רק ברמת השטח ולא ברמת הפקודות והמדיניות, ושם הרי היתה הבעיה הגדולה. בהוראות הפתיחה באש שהיוו חידוש ביחס לכל מה שהיה נהוג לפני כן, בהצהרות המפקדים על כך ש"אין חפים מפשע", ובאווירת ה"יורים קודם, שואלים אחר כך" שלא ניתן להכחישה (פרטים וקישורים בפוסט המצוין הזה של עידן לנדו).

בקצרה: לא כתב זיכוי יש כאן, אלא רק ריכוך של האישומים. אם זה מה שגורם לאנשים מסוימים להתהדר ב"מה יפינו" – זו בדיוק הבעיה.

זו כמובן לא הדוגמא היחידה להיסטריה אליה נחשפנו בימים האחרונים. באוניברסיטת באר שבע נכנסו סטודנטים לטירוף לאומני מתקרבן לאחר שמרצה למדע המדינה ויחסים בינלאומיים העז לומר להם את האמת הפשוטה והבלתי ניתנת לערעור – שעצם חטיפתו של חייל מתוך בסיס צבאי אינה מהווה מעשה טרור. "נורא נעלבנו" זעקו היג"עים. "מה פתאום הוא מביע את דעתו", קראו בזעם הכסילים, שחושבים כנראה שתפקידו של מרצה באוניברסיטה לאשר ולאשש את הדעות שכבר יש להם. והאוניברסיטה הפחדנית, בהנהלת רבקה כרמי הכנועה, הצהירה ש"תבדוק את העניין" במקום לומר לתלמידים שא) פרופ' גורדון אמר אמת פשוטה וב) זה תפקידו המובהק.

דוגמא שלישית להיסטריה ניתן לראות בתגובות להקדשה שרשם הסופר (המוערך יתר על המידה, אגב) עמוס עוז למורשע בטרור מרוואן ברגותי. מן התגובות ניתן היה להתרשם שעוז מביע תמיכה במעשים בגינם הורשע ברגותי או משבח אותו בדרך זו או אחרת, ולא היא. להיפך, עוז בעצם נוזף בברגותי, ואומר לו שעליו להתחיל להבין אותנו הישראלים, "כפי שאנו משתדלים להבין אתכם". עוז בעצם מהדהד את טענות מסנגרי ישראל באשר הם, הטוענים תמיד שישראל עושה מאמצים גדולים יותר להגיע לשלום מאשר הצד השני. אבל זה לא משנה. תוך שמיטת הבסיס לטיעון זה, זועקים היגעים שבעצם הניסיון לדבר עם ברגותי – גם אם בנימת נזיפה ובמאמץ לפקוח את עיניו לטעויותיו הבסיסיות – ביצע עוז מעשה בגידה נורא כלשהו. היסטריה, אמרנו?

הערה מנהלית: החתום מעלה מתנצל על היעדרותו הממושכת ועל הכישלון הטוטאלי ב"פרוייקט 300". יש סיבות – מחלה, מעבר דירה, עוד כמה – אבל הנקודה היא שהניסיון לנפק פוסט ביום במשך חודש לא התקרב להצלחה, ועל כך התנצלותי בפני הקוראים. אני מקווה שעם ההתמקמות בבית החדש, ובהנחה הלא ודאית כלל שנצליח להימנע שוב מחסימת כרטיס האשראי ומניתוקם הנלווה של אמצעי התקשורת השונים שלנו, נחזור לפרסם בצורה סדירה יותר, גם אם לא שאפתנית עד כדי כך. כדי למנוע חסימה מעין זו הנזכרת לעיל, באפשרותכם ללחוץ על כפתור התרומות ולסייע במעט להרחקת הזאבים מדלתה החדשה של משפחת אבו-קדם. בתודה מראש.