עיתונות רדיקלית ללא מורא, ללא משוא פנים – ובלי לדפוק חשבון

יוסי ביילין, האיש שהפך את מרצ מכוח שאין להתעלם ממנו לסרח עודף בקצה המפה הפוליטית, מוכיח שוב שאינטליגנציה וחוכמה לא בהכרח הולכים ביחד. על מנת המשכל הגבוהה של ד"ר ביילין אין אדם רציני שיחלוק, אבל תבונתו הפוליטית מפוקפקת במקרה הטוב, ולמקרה שמישהו שכח טרח האיש לשוב ולהזכיר.

בראיון לערוץ 1 אמש טען ביילין כי על נשיא המדינה הנוכחי לחון את נשיא המדינה לשעבר המורשע באונס, משה קצב, מיד לאחר שייגזר דינו. הנימוק העיקרי שנתן ביילין לרעיון המשונה לא היה כבודו של האנס, אלא כבודה של המדינה.

אמנם ביילין קשקש גם משהו על זה שקצב כבר נענש מספיק, וניגע בזה בקטנה: ביילין טוען שמבחן בוזגלו לא רלוונטי כאן, שכן קצב לא היה בוזגלו גם במשך המשפט. האמנם? גם את בוזגלו היו שופטים מאחורי דלתיים סגורות? גם לבוזגלו היו נותנים במה כזו להשתלח בקרבנותיו ובכל העולם? סליחה, אבל מבחן בוזגלו תקף במיוחד כאן.

אבל את עיקר תשומת הלב משכה הטענה האחרת של ביילין. לדבריו, "לא מגיע לנו כישראלים לראות את מי שהיה נשיא המדינה יושב מאחורי סורג ובריח".

לכאורה, טענה מתוחכמת, שאינה מצדיקה את מעשיו של הפושע אלא מעמידה את טובת הכלל בראש סדר העדיפויות. אבל למעשה, כמו שקרה פעמים כה רבות בעבר, מרוב תחכום יוצא מר ביילין כששגיאה עקרונית בידו.

למרות שקצב הוא זה ששלח ידיים, נצמד, הצמיד לרצפה והחדיר את איברו בכפייה, הוא לא עשה את זה לבד. הוא עשה את זה בחסות מערכת פוליטית שלמה שנתנה לו להגיע למעמד שהטיל אימה על הנפגעות וגרם להן לחשוש להתלונן. הוא עשה את זה בחסות מערכת ששמעה במשך שנים את הרינונים ולא טרחה לחקור, או לבלום את עליית הפשפש. הוא עשה את זה בחסות מערכת שבה גם כשהיה לגורמים מסוימים אינטרס מובהק לחשוף את פשעיו, הם הסכימו לעשות זאת רק בהיחבא, בין חברים, וסירבו להוציא את "הכביסה המלוכלכת" לאוויר הציבורי, כי לטעמם זה לא היה מעניינו של המעסיק שלהם ושלו. ואגב גורמים מסוימים – מדובר בצוות של מי שביילין התפרסם בכינוי הפודל שלו. מקרה? אולי.

אז כן, מר ביילין – בהחלט מגיע לנו. מגיע לנו שתעמוד לנו מול העיניים תזכורת מתמדת לעונשם של גבהות הלב וחוסר הרסן. מגיע לנו שיהיה במשך מספר שנים מה שיזכיר לנו שלא משנה כמה גבוה הגעת, החוק עדיין נמצא מעליך. מגיע לנו להתבייש בזה שנתנו לאיש שמקומו בבית הסוהר להגיע לבית הנשיא, להתבייש, לזכור ולא לשכוח. למר קצב מגיע לשבת בבית הסוהר, לקרבנותיו מגיע לראות אותו שם, לשאר קרבנות התקיפה המינית מגיעה הוכחה חיה שאפשר וצריך והתלונן ולנו, שאפשרנו לו לבצע את פשעיו, לא מגיעה חנינה מחלקנו בכך.