חברת הכנסת שלי יחימוביץ' הודיעה היום שתרוץ לראשות מפלגת האבודה. זה לא מפתיע, כמובן – במפלגה של חופן חברי כנסת, ביניהם בוז'י הרצוג ובנימין בן אליעזר, צריך הערכה עצמית ממש נמוכה כדי לא לרוץ. ובכל זאת, בואו נבחן את מעשיה:

אין ספק שיחימוביץ' עושה עבודה טובה עבור חלק מהמוחלשים בחברה. חוק הקופאיות, קיצור זמן ההמתנה לנקודות זיכוי במס הכנסה ועוד. אבל מאחורי החזות המתקדמת הזו מסתתרת לאומנית קטנה, שתמיכתה בארגון ארבע אמהות שקראה ליציאה מלבנון נבעה ככל הנראה לא כל-כך מתמיכה בעניין עצמו, כמו מזה שהיה מדובר בעניין שהונהג על ידי נשים (ועוד נגיע לפמיניזם הפבלובי בהמשך).

המתקפה המרושעת על דב חנין במהלך הבחירות לעיריית תל אביב ב-2009, לפיה הוא לא ראוי להיות ראש העיר תל אביב כי הוא (כביכול) לא עומד דום בשירת התקווה, היו רק הסימן הראשון. מאז הוסר כל ספק – תחילה כאשר תמכה באהוד ברק נגד המועמד שוחר השלום בהרבה עמי איילון, בשנתיים כמעט מאז כשסירבה בתוקף לכפות את יציאת המפלגה מהוקאליציה הגזענית ושוחרת המלחמה הזו (עד שברק גמל לה על תמיכתה בתרגיל שהראה לה איך תוקעים סכינים ביעילות) וביתר שאת מאז התכוננה להתמודדות הנוכחית, באמירות כמו "לפני שעושים שלום צריך שתהיה מדינה" – כאילו שאין קשר בין הדברים, וכאילו שאי אפשר לפעול בשני המישורים. לאחר מכן באו הצהרות על השארת עניין השלום למרצ ו"הקהל האותנטי שלה", ולסיום ההתרברבות המחליאה על כך ש"את ההתנחלויות הקימה מפלגת העבודה" – "הישג" שאפילו שימון פרס, הפושע הראשי בנדון, למד להצניע.

יחימוביץ' חושבת שבדיבורים על כך שהשמאל שונא מזרחים היא תסחוף מצביעים חדשים, בלי להבין שבעיני המצביעים החדשים האלה שהיא מייחלת להם, גם היא אשכנזייה מניאקית. היא חושבת שאם היא תתחנף לאריאל, אז חובבי אריאל יצביעו עבורה. הו תמימות קדושה.

אדם שמתיימר לתמוך בשכבות החלשות בעודו תומך בהמשך ההתעמרות בשכבות החלשות מכל – הערבים המופלים עם התעודות הכחולות והערבים הכבושים שגם זה אין להם – אינו אלא דמגוג לאומני זול, שאינו ראוי לקול של המצביע הנאור. וכמו שמכרה את עניין השלום כדי להוכיח שהיא יודעת להיות פוליטיקאית חסרת עכבות, כך תמכור גם את הנושא החברתי תמורת אתנן מפתה מספיק.

לסיום, סיפור קטן שמחזיר אותנו לעניין הפמיניזם הפבלובי: בסוף שנות התשעים היתה לאברי גלעד (עוד איכסה אחד, אבל זה לפעם אחרת) תוכנית בידור קטנה וטיפשית בשם "יהיה טוב". בתוכנית זו הוא עשה פעם גימיק בשם "אב השנה", והכתיר בתואר זה אב לחמישה מקרית שמונה, שגידל את ילדיו לבדו לאחר שזכה במשמורת בלעדית עליהם עקב בעיותיה הנפשיות של האם.

בעיני שלי זה לא מצא חן. היא גילתה שאותה אם התלוננה על בעלה שתקף אותה, כביכול. זה שהתלונות נבדקו ונמצאו מחוסרות יסוד? זה שכל חמשת הילדים (בנים ובנות) תמכו ללא סייג באב? לא משנה. שלי זימנה את אברי לאולפן תוכנית התחקירים (הכושלת והירודה) שלה, רכנה לעברו כבולדוג וניסתה לצלוב אותו על כך שלא ערך תחקיר מדוקדק בנושא. לא עזר לאברי הניסיון להסביר שמדובר בסך הכל בתוכנית בידור קלילה ולא בתוכנית תחקיר עיתונאית, ולא העובדה שלמעשה הטענות שהעלתה העיתונאית היוצאת חוצץ היו מוכרות, נבדקו ונמצאו לא תקפות. אברי הורשע בבית הדין של שלי כחזיר שוביניסט בגלל שהעז לצדד באב למופת על פני אם מעורערת בנפשה שאף לא אחד מילדיה היה מוכן לתמוך בטענותיה. המראה הזה נצרב במוחי ועיצב את דעתי על המועמדת לראשות האבודה. אתם כמובן רשאים לחשוב אחרת. היות שאני לא הולך להצביע למפלגה העלובה והכושלת הזו, לא ממש משנה לי אם תזכה בהתמודדות או לא, אבל אני מודה שישעשע אותי לראות אותה זוכה בהנהגה – ומתרסקת.

בעניינים אחרים: ישראל מדורגת בין ארבע האחרונות בעולם מבחינת אהדה, יחד עם צפון קוריאה, פקיסטן ואיראן. יש עוד כמה וכמה מדינות גרועות מאיתנו – מיאנמר, סודאן, קונגו, זימבבווה וכמה אחרות עולות בדעתי בלי לנסות יותר מדי – אבל מעטות הצבועות כמונו, המשתמשת בשואה כקרדום לחפור בו בעודה עושקת ומדכאת עם אחר בשם אידיאולוגיה גזענית. מעטות המחזיקות בצבא אדיר וארסנל גרעיני ומייבבות שהתנגדות של פעילים חמושים בנשק קר נגד חיילים חמושים היא "לינץ'" – לינץ' במסגרתו נרצחים תשעה מאותם פעילים, חמישה ביריות בעורף ובגב. אבל הימין משוכנע שאם רק היינו מפגינים יותר "גאווה לאומית" ויותר נחישות לטבוח באויבינו, העולם היה מכבד אותנו יותר. קוסקוס עם סוכר, כבר אמרתי?

עדכון: לרגל יום האשה הבינלאומי, הבהמה המכונה עירית לינור מצאה לנכון לקרוא לאשה "זונה" משום שקיימה רומן עם מרצה. איכס.

ולסיום, האם המוסד באמת חטף מהנדס פלסטיני מעזה באוקראינה, ומחזיק אותו בכלא שקמה? ניסיון לברר זאת נכשל משום שלא היה בידי מספר תעודת הזהות של החטוף לכאורה, דיראר אבו-סיסי. אנסה להשיג אותו.

תודה שטסתם רדיקל מקלדת.