כשעליתי לארץ בגיל שמונה וחצי, גרנו בעיר לוד, שם היו רוב בני כיתתי בנים ובנות למשפחות יוצאות צפון אפריקה. דרך אלה, התוודעתי לראשונה לאותו מאכל מופלא, קוסקוס שמו. בהיות בני ישראל, במיוחד המזרחים שבהם, מכניסי אורחים ידועים, ובהיותי בן לאם חד הורית שעבדה עד ארבע כל יום, התארחתי הרבה אצל חבריי לכיתה לארוחת צהריים, וכך התוודעתי לקוסקוס על נוסחיו השונים. עם מרק כזה, ומרק אחר, עם דג ברוטב חריף וכיוצא באלה.

יום אחד אני דן בעניין הקוסקוס וכמה שהוא חביב עליי עם חברי הטוב איציק ג'ווילי (שגדל להיות איש מצוין ורקדן מחונן, איפה אתה בנאדם?). איציק דנן, בן לאב יוצא לוב ואם יוצאת מצרים, נופף בידו בביטול ואמר: "המרוקאים האלה לא יודעים מה זה קוסקוס. קוסקוס אוכלים עם סוכר. תבוא אליי לאכול, תראה." אני עוד באמריקה הייתי סקפטי, ובאותו רגע לא כל שכן, אבל בהיותי אכלן הרפתקן משחר ילדותי אמרתי: "ננסה, למה לא."

טוב, יושבים אצל איציק במטבח, והוא ממלא לי צלחת בקוסקוס ובוזק עליה סוכר ביד נדיבה. אני תוקע כף, מכניס לפה… ומשתדל בכל כוחי לשמור על נימוס ולא לירוק את מה שיש לי בפה חזרה לצלחת. מה לעשות, גועל נפש. המרוקאים האלה דווקא מבינים, וקוסקוס צריך רטיבות ומליחות. איציק, שאוכל בהנאה רבה מאותו דרעק עצמו, עושה לי "טעים, אה?" אני מנסה עדיין להיות מנומס ונמנע מלהגיד במפורש שלא, דווקא מגעיל, אבל איציק מבחין במצוקתי ומציע פתרון מבריק: "רגע, אולי צריך להוסיף סוכר!"…

איציק, כאמור, הוא בחור מצוין וכלל לא דיקטטורי באופיו, אבל היינו בני תשע והוא טרם הפנים את חוסר התועלת בלנסות עוד מאותו דבר בתקווה להשיג תוצאה שונה, וטרם הפנים שהדבר שבו הוא מרוכז אינו תמיד הפתרון לכל עניין. יש אנשים שכבר חצו את גיל ארבעים (גיל הבינה, לכאורה) ועדיין לא הבינו את זה. כך לדוגמא חברי הכנסת מהמגזר היג"ע, שלא מבינים שזהות, אפילו יהודית, היא לא דבר שניתן לכפות, ולא מבינים גם שזהות, אפילו יהודית, היא לא הפתרון לכל דבר ולא עומדת במוקד כל דבר.

כך באה לעולם האמירה היודו-נאצית המחליאה של חברת הקלסת ציפי חוטובלי (חברת סיעת פייגלין שבמפלגת הליכוד), לפיה "חלק מרכזי מעבודת הוועדה למעמד האישה הוא חיזוק הזהות היהודית", ובמסגרת זו ראוי לדון ב"בעיית ההתבוללות" בוועדה זו, ולהזמין כאורחים מכובדים את אנשי ארגון להב"ה, אלה שמסיתים לפוגרומים על רקע "נישואי תערובת" ונותנים תעודות כשרות לגזענים טובים שלא מעסיקים ערבים. כי לאדם עם פּטיש, כל דבר נראה כמו מסמר, ולאדם עם פֶטיש כל דבר עושה נעים וקשה, או רטוב, לפי המקרה הנדון. כך מתהפכות היוצרות, ובמקום לחזק את המעמד האוטונומי של האדם ממין נקבה, משעבדים אותה לטובת הקולקטיב כמיטב המסורת של חברות בהן מעמד האישה נמוך מיסודו.

כך גם באה לעולם הצעת החוק ההזויה של חבר הקלסת ציון פיניאן, לפיה תחנות רדיו יחוייבו בכך שכל שיר חמישי (להלן: 20% מכלל ההשמעות) יהיה "בעל טקסטים ותכנים יהודיים", עם ועדה במשרד התקשורת שתגדיר מה זה בדיוק ("אתה שקראוך אלוהים" מתוך "מאמי" הולך? השיר של יונה וולך על לאונן עם תפילין? "יהוה על הזין" מתוך התקליט שמעולם לא הוצאתי?). ולא משנה שיש כיום ביזור של שידורי הרדיו, ותחנות אזוריות ואידיאולוגיות ושאם יש דרישה של ממש לתכנים כאלה אז כוחות השוק יכתיבו אותם, ממש כמו שקרה עם המוזיקה הים-תיכונית. לא משנה גם שכל מקרה של הכתבת תוכן אידיאולוגי בעבר תרם דווקא לניכור הציבור, ולא לקירובו לנושא הנדון. לבזוק לכם עוד סוכר על הקוסקוס?

אותו ציון פיניאן, אגב, היה פעיל מאד בשבוע האחרון ויזם הצעת חוק נוספת, יחד ראש המפלגה היודונאצית "האיחוד הלאומי" יעקב כ"ץ, לפיה מי ש"יוציא דיבה" על המדינה יוכל להיתבע – על ידי כל אזרח, ללא הוכחת נזק – ממש כאילו הוציא דיבה על תאגיד. מעבר לתועלת שבהצעת החוק הזו – הוכחה סופית שהמדינה מתנהלת כמו תאגיד לכל דבר – אני מתכבד להיות הראשון שייתבע בכפוף לחוק זה, ולשם כך נשחזר סיסמת הפגנות ישנה מבילעין: Five-six-seven-eight – Israel is a fascist state!

ולסיום, הסר לבידחון פנים, יצחק "מסריח כמו יודונאצי" אהרונוביץ', מיהר אמש לגבות את השוטרים שלו, כאשר בתגובה לזעמם של חברי כנסת מהאגף הפשיסטי, שזעמו על צו המעצר שהוצא לרב דב "תומך בהרג תינוקות האויב" ליאור, אמר כי מפקד משטרת חברון, שהוציא את הצו, שגה בשיקול דעתו. עם זאת, כבוד הצר סירב להתחייב בפני חברי הקלסת של האיחוד הנאצי כי צו המעצר יבוטל – אולי כי הוא מודע לזה שאין לו סמכות לכך, ושעדיין לא הגיעה השעה להתעלם באופן כה מפגיע מבעיה טכנית קטנה ושולית זו. גם זה עוד יגיע, ולהשומע ינעם.

מחר: על מערכת המשפט אוכלת יושבי הכס.

תזכורת מנהלית: יש כפתור לתרומות (בעמוד הראשי עד לתיקון התקלה המונעת ממנו להופיע גם כאן למטה), ואני מתחייב שכל שקל שייכנס יופנה לתשלום חובות מעיקים המונעים ממני להקדיש את ההכנסה המעטה שעוד יש לי לכלכלת ילדיי. תודה.