המשחק בין אינטר מילאנו ליריבתה העירונית מילאן במסגרת ליגת האלופות בכדורגל פוצץ אמש במצב של 0:1 למילאן, לאחר שהשופט פסל שער שוויון לזכות אינטר בדקה ה-70. להלן כמה הערות, שנמצאו חריפות מדי לטעמו של עורך הספורט בוואלה!:

1. היה גול. בואו נוציא את העניין הזה מהדרך. היה גול חוקי למהדרין ואפילו בתור  אוהד מילאן היה לי חמוץ בפה שהוא נפסל. מאד מרתיח, אין ספק. עד שאינטר כבר מכניעים  את דידה המפלצת, מרק הזה פוסל להם. אמא של הקריזה. אלא מה? שזה לא תירוץ לשום  דבר.

2. הבעיה היא לא האוהדים הספציפיים של אינטר. אפילו ההוא שצורח בטריבונה, ואוהד  במקרה את אותה קבוצה שאני אוהד, יהיה חייב להודות שגם למילאן, וגם לכל קבוצת צמרת  באירופה (ובאיטליה לא כל שכן), יש קומץ משלה, ובו די והותר אידיוטים אלימים שהיו  עשויים להמנהג באותה צורה. הבעיה היא בעצם זה שיש קומץ, והבעיה שאנחנו, הרוב  הדומם, סובלים את קיומו של הקומץ.

אם כל אידיוט היה יודע היטב שברגע שיזרוק חפצים לתוך המגרש הוא יוקף מיד בעשרה או יותר אוהדים שפויים, שמסרבים בצורה שלווה (תקראו לזה התנגדות לא אלימה) לתת לכמה בבונים נמוכי מצח עם יותר  מדי  טסטוסטרון ופחות מדי חמצן במוח לחרב להם חוויה שעולה הרבה מאד כסף וזמן לא מבוטל, אז אולי אפילו בבונים נמוכי מצח וגו' היו מפתחים חוש שרידה בסיסי בנושא – שכן אם הם ינסו להגיב באלימות לדרישת שכניהם להרגיע, אז זה כבר עניין של הגנה עצמית. אנחנו הרבה יותר מהם, ואם אנחנו מוכנים לתת למיעוט של מאותגרים אבולוציונית לגנוב לנו את הכדורגל, אז פשוט לא מגיע לנו כדורגל.

יש כאלה שלוקחים את זה לקיצונות השנייה ואומרים, כמו מפכ"ל המשטרה משה קראדי, ש"האווירה במשחק כדורגל צריכה להיות כמו באולם קונצרטים". אז כמובן שגם זו יציאה אווילית, שמעידה על חוסר הבנה תהומי בתועלתו הנפשית של הספורט. אבל בין זה לבין הבהמיות האטומה של השלכת חפצים חדים ובוערים על ראשיהם של אנשים יש המון מקום באמצע לחוויית צפייה שיכולה גם להיות אינטנסיבית, יצרית ופורקת אגרסיות ועדיין לא לסכן אף אחד. מי שלא מסוגל למצוא את האמצע הענק הזה שיילך לחסום את איילון בשעת השיא או משהו.

3. עד הדקה ה-70 היה משחק טוב מאד בסן סירו. אחלה קצב, אחלה טכניקה, קצת קשוח מדי אבל ככה זה. בכלל היו בחודש-חודש וחצי האחרונים כמה משחקי כדורגל עצומים (הסופר קלאסיקו, לדוגמית), גם ברמה האירופית ואפילו, בשבועיים האחרונים, בארצנו המוזנחת. גמר גביע הטוטו היה משחק פצצה, דרבי הגביע בחיפה היה תענוג, וקבוצות כמו מכבי פ"ת ובני יהודה נתנו אף הן הצגות.

למה זה רלוונטי בדיון על מופע הבריונות שראינו אתמול בסן סירו? כי חשוב לזכור מה מונח על הכף, ושיש כדורגל מרנין חושים ששווה להילחם עבורו. סיפור קטן: את ישראל-צרפת ראיתי עם חבר טוב וזוגתו. כשהבבונים כחול-לבן התחילו לשרוק בוז למרסייז הצהרתי, בצורה בומבסטית משהו, שאני לא הייתי נותן שיעשו את זה לידי, והייתי מתעמת עם מי שהיה עומד לידי ועושה את זה. "אנחנו אתך לא הולכים למשחקים", אמרו שניהם. אז נכון שזה לא התפקיד שלי או שלכם לחנך את מטומטמי העולם. אבל מצד שני, אולי זה לא עניין של לחנך, אולי זה עניין של להגן על הזכות שלנו לראות כדורגל כמו בני אדם. אולי כדאי שכולנו נחליט שאמנם זכותו של כל אדם להוריד את עצמו לדרגת בהמה, אבל לא לידנו. אחרי הכל, אם אדם מתחיל לעשות את צרכיו באמצע היציע, או להפריע בדרך אחרת ליהנות מכדורגל, לא הייתם נותנים לזה לעבור בשקט, נכון? הביסטי בויז לימדו אותנו שצריך להילחם על הזכות ליהנות (you gotta fight for your right to party). אני מוכן להילחם. מה איתכם?