מכירים את הילדים הקטנים והאומללים האלה, שתמיד מעצבנים את הילדים היותר גדולים מהם עד שאלה מביאים להם קצת מכות, כי רק כך הם מקבלים מספיק צומי?

כזה הוא חסן שלנו. חסי הוא מין בחור(?) כזה, שאם הוא לא משמש מושא לשחרור האגרסיות של מישהו, הוא פשוט לא מרגיש חשוב מספיק. כמו כל עבד חמוד מהדאנג'ן, גם חסי מתגאה בצלקות שהותיר בו השוט של המלכה שהצליח לשכנע להשתין עליו. אם אין לחסי מי ירביץ לו, חייו אינם חיים ואין ביאתו ערבה לאיברו. זו הסיבה שחס'קה יורה לנו על החיילים בהר דוב. לא בגלל שבאמת אכפת לו מהר דוב, לא בגלל שאכפת לו ממשהו. הדבר היחיד שבעצם אכפת לו ממנו זה אנחנו. כמה עצוב זה? האויב הכי גדול שלך, שאתה מקלל כל היום ומבלה את החיים שלך בלחשוב איך לדפוק אותו – הוא הוא ולא אחר זה שבלעדיו, אפעס, אין טעם לחייך.

אבל מכיון שבשונה מחסן הקטן החרמן הקטן, אנחנו דווקא אין לנו שום דבר מיוחד איתו או עם החיזבאללה שלו – שיפסיק מצידנו להתקיים מחר ולעולם לא ניזכר בו שוב – בואו לא ניתן לו את התענוג. בואו לא ניכנס באמ-אמא שלו. זה העונש הכי גרוע בשבילו.