אני בנאדם עם הערכה עצמית די גבוהה, סך הכל. אני לרוב מודע למגבלותיי, אבל גם למעלותיי, ואני אוהב את עצמי מספיק כדי ליהנות מהמבט בראי, גם אם אני בעליל לא הדבר הכי יפה שיש – או אפילו הכי יפה שאני הייתי יכול להיות לו זה היה חשוב לי מספיק.

 

בכל אופן, מה שאני מנסה להגיד פה זה שלמרות שאין לי שום בעיה להרגיש ראוי להערכת עמיתיי ובכיריי בעבודה, להערכת קוראים (תודה לכם) ולאהבת זוגתי שתחיה, אני די מבויש נוכח ההערצה האוטומטית וחסרת הסייגים שמקרין אליי הבן שלי.

 

נכון שאני משתדל, וסך הכל אני חושב שאני אבא לא רע, אבל מה בעצם עשיתי כדי להרוויח את העובדה שברגע שאני נקלט בשדה הראייה שלו, הפנים שלו נדלקות כמו שמש? כשהוא מגיב ככה לאמא שלו, אני מבין לגמרי. אמא שלו היא אכן השמש וכל גרמי השמים – כשאני ממלא בחלק מהזמן את התפקידים של הגרמים המשניים הללו. אני מאכיל אותו חלק מהזמן, מחתל, מחזיק וכו', אבל הרבה פחות מנירית. ובכל זאת, הוא אוהב אותי לא פחות מאשר אותה.

 

אולי זו הנדירות? אולי. מכל מקום, היכולת שלי להצית בו את החיוכים הממיסים ביותר בלי בכלל להסתכל – מספיק שהוא מסתכל עליי – מכה אותי בענווה מסוימת. זה דומה להרגשה שלי כשאומרים לי (אומרים לנו) ש"הצליח לכם איתו". אני לא מרגיש ראוי למחמאה הזו. הוא ילד מאד רגוע ויש להניח שאנחנו זכאים לקחת על זה קרדיט כלשהו, אבל הדרך כל-כך ארוכה. כשמחמיאים לנו ש"הצליח לנו איתו" אני לרוב עונה: דברו אתי בעוד 17.5 שנים.

 

ומכיוון שזה אפילו רלוונטי, פוטוגרפים להמונים: