חג היום. קרוב ל-300 מיליון בני אדם חוגגים היום אירוע שהתרחש לפני 229 שנה. בתחילת חודש יולי, 1776, התכנסו כמה גברים לבנים ואמידים, שנמאס להם להיות אזרחים סוג ב' באימפריה הבריטית. לאחר שפתחו בהבעת כבוד לדעת האנושות באשר ההיא, כבוד שגורם להם להסביר את מעשיהם, המשיכו והצהירו כדלקמן: "אנו מאמינים כי האמיתות הללו מוכחות מאליהן – שכל האנשים נבראו שווים, ושכולם ניחנו על ידי יוצרם בזכויות מסוימות ובלתי מעורערות – ביניהן הזכות לחיים, חירות והחיפוש אחר האושר".

מהצהרה פשוטה וסוחפת זו נבעה הצהרת העצמאות של ארה"ב – אולי המסמך החילוני המשפיע ביותר בתולדות האנושות. יאמרו המלעיזים שמניעיה של ההצהרה היו מסחריים וכלכליים בעיקרם, והם גם יצדקו, אבל בדברי ימי העולם המערבי אין להצהרת העצמאות מתחרים. המהפכה הצרפתית היתה רק האירוע הראשון ששאב את השראתו מהזיקוק הטהור של ערכי עידן ההשכלה, שהעלה משפטן צעיר מווירג'יניה בשם תומס ג'פרסון על הנייר בלילה שבין השניים לשלושה ביולי, 1776.

יישום הערכים הללו בשטח היה אתגר לא פשוט כבר מהרגע הראשון. העולם התבונן בספקנות לא מוסתרת ברעיון של שלטון דמוקרטי לחלוטין. פחות מעשרים שנה לאחר תום מלחמת האזרחים העבירה ממשלת ארה"ב שורה של חוקים שסתרו את התיקון הראשון לחוקה בצורה גסה (אבל אלה בוטלו ופקעו תוך זמן קצר). יחסה של הרפובליקה הצעירה לסוגיית העבדים האפריקאים הכתים את הניסוי קשות, ואפילו 87 שנה לאחר מלחמת העצמאות קבע אברהם לינקולן שהשאלה אם "ממשלה של העם, על ידי העם ולמען העם" אכן תשרוד את מבחן הזמן – עודנה פתוחה.

שחרור העבדים לא הביא סוף לעוולות. נדמה שמאז ומעולם היתה אמריקה יותר משאר העולם. יותר נועזת, אבל גם יותר שמרנית. יותר פתוחה, אבל מסוגרת בעצמה במידה קיצונית. הכי מתקדמת, אבל במובנים רבים מפגרת בצורה דווקאית ולא נתפשת. דינמו בלתי נלאה של מחקר והשכלה, ובו בזמן תהום פעורה של בורות ונחשלות. עושר אגדי ועוני קורע לב.

בשנים האחרונות, עקב מדיניות יהירה ופזיזה של ממשל אמריקאי נתון, נעשה אופנתי בקרב חוגים שאוהבים לחשוב את עצמם "מתקדמים" לבוז לאמריקה, לפחד ממנה ולראות בה רק מקור לשלילה. מגמה זו רווחת מאד ביבשת שהולידה את אמריקה, ושרבים בה מעולם לא השלימו עם כך שהצאצא עקף את המקור בסיבוב.

היום, ביום חגה של ארצות הברית של אמריקה, ראוי לזכור שעם כל חטאי הקפיטליזם (משהו שאמריקה לא המציאה), עם כל הכוחנות, עם כל השטחיות הפזיזה שלעתים היא הרת אסון, הרי שאמריקה היא גם המקור לכל מה שאנחנו אוהבים בעולם המודרני – חופש, ניידות כלכלית וחברתית, הנטייה המושרשת לפקפק בסמכות ולחשוב לבד והאמונה היוקדת שמחר יכול להיות, ואכן יהיה, יותר טוב מהיום. אמריקה הביאה לנו את הג'ז, הבלוז והרוקנרול, את הקולנוע והטלוויזיה והאינטרנט. את הנוחות החומרית ואת הבעיטה במוסכמות. את הסדר של עולם העסקים ואת הפסיכדליה של תרבות הנגד. עם כל המגרעות של אמריקה, קשה לתאר מישהו שהיה מעדיף לחיות בעולם שהאתוס השולט בו הוא הנפיחות הבריטית, הצביעות הצרפתית, הברוטליות הרוסית או הביורוקרטיה הסינית.

ארצות הברית של אמריקה כבר עברו תקופות אפלות, תקופות של שלטון טועה ומטעה, תקופות של היצמדות לערכים אפלים וקטנוניים. היום, כשהיא מעבירה חוקי "פטריוט" שרומסים את זכויות האזרח, כשהיא מתפתלת כדי למצוא הצדקות לעינויים, כשהיא שועטת בעיוורון לעבר הרס החומה הבצורה בין דת ומדינה – אחד החידושים הגדולים של החוקה שלה – קצת קשה להבחין, מבעד לכל החשכה הזו, באור שממשיך לנגוה מארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.

הייחוד של אמריקה הוא שהיא תמיד ידעה לצאת מזה, וכך יהיה גם הפעם. אז כשאתם קוראים את המלים האלה מעל גבי מסך מחשב – עוד דבר שלא היה אפשרי ללא הרוח האמריקאית – קחו את הרגע לפנות לאל או לאלה החביבים עליכם ולבקש מהם שיברכו את אמריקה. היא צריכה את זה.

* פורסם בוואלה! חדשות, 4/7/05, בשעה 20:00