החיזר המכונה קדם, או במלים אחרות בננו הבכור, מדבר.

לא, חלילה, בשפה כלשהי שרווחת ביקום שמחוץ לגיל הפעוט, אבל בהחלט שפה, וצירופי הברות שונים ומשונים, כמו למשל "אגה, אמ-דדה דהא, אדה-פח טטם טפח" שנאמרים בשלל אינטונציות. השפה, אגב, היא צלילית באופיה. צירוף הברות הנאמר בטון גבוה, נוסק ולחשושי-מהורהר, אינו זהה כלל לאותו צירוף הנאמר בהכרזה בקול באס.

בנוסף, הגיעו החוקרים למסקנה שתרבותו של החיזר לטמאית באופיה. (לטמאית – מבוססת על לאטמות, כלומר מכות בכף יד פתוחה). החוקרים הגיעו למסקנה לאחר שהחיזר, שהובא לישון במיטת החוקרים עקב העוררות דומעת, הלביש אחת מאותן לאטמות בפרצופו של החוקר הישן. מקרה זה, בצירוף למנהגו המוכר זה כבר של החיזר להלביש לחוקר לאטמות על קרחתו בכל הזדמנות, חיזקו את הביטחון בסיווג.

מקבוצת המחקר הכלבית נמסר, שלדעתם תרבות החיזר דווקא צובטנית. עוד הוסיפו שהעם הכלבי מקווה שאורך הרוח שהוא מפגן להצקות החיזר נרשם וייזכר. מקבוצת המחקר האנושית נמסר בתגובה, שהעם הכלבי יישב בלול, יען גורם הוא צרות, אז יש לו מזל שהוא טוב עם הילד – ז'תומרת, עם החיזר.

קבוצת המחקר הביעה את תקוותה שלהבא ישלחו החיזרים מילון יחד עם שגריריהם. לחילופין הם מקווים שהחיזר יתגבר על רתיעתו התרבותית ויואיל בשעה טובה ללמוד עברית או אנגלית.

יותר טוב מסנטה קלאוס