הפתגם הישן אומר ש"ההיסטוריה מתרחשת פעמיים – פעם ראשונה כטרגדיה ופעם שנייה כפארסה". אלא שהפתגם מתאים למציאות הנוכחית רק בחציו. עזיבת אריאל שרון את המפלגה בראשה עמד לא היתה טרגדיה, ואף לא עניין טריוויאלי. היא היתה כורח המציאות לאור הקרע שחל בין עמדותיו של ראש הממשלה בנושאים הרי גורל לבין עמדותיהם של רבים מחברי מפלגתו.
 
אולם פרישתם של פורז ועוד כמה זוטרי שינוי, שלא לדבר על טומי בכבודו ובעצמו, שהחליט על פי הדיווחים להצטרף אליהם, זה "המפץ הגדול – גרסת סרט הבורקס".

"זו לא שינוי שאנחנו מכירים", אמרה מלי פולישוק-בלוך, באינטונציה של המורה שכבר בכיתה ג' נגעלתם מהצדקנות הצבועה שלה. למה לא, מלי? במה בדיוק שונות דעותיו של רון לוונטל מאלה של אברהם פורז, או שלך, או של טומי, למען העניין? הוא פחות שונא דוסים? פחות מסור לרעיון שמי שצריך להיאבק למענו הוא אך ורק מעמד הביניים ומעלה, ומי שחלש כנראה שמגיע לו? אולי – באמת יכול להיות, כי מהבחינה הזו פרוז שרוט במיוחד – הוא פחות אטום לצורך בסביבה ירוקה לבריאות הנפש של הציבור, ולא היה בוחר לומר, כמו פורז, ש"מי שרוצה ירוק בעיניים שייסע לחו"ל". האם בגלל זה הוא לא ראוי? אנא, האירי את עינינו. איך בדיוק הכרעת מועצת שינוי – גוף שהיה בזמנו בשליטתם המלאה של לפיד ופורז, ובכל זאת פנה נגדם – נוגדת פתאום את ערכי המפלגה?
 
הצצה נדיבה במערומיה האידיאולוגיים של שינוי התאפשרה, כשסירבה להצביע בעד חוק הזוגיות, כשהמשמעות היתה שמישהו אחר יקטוף את התהילה. אבל במפגן הילדותיות המדהים הנוכחי היא התערטלה לחלוטין. צודק אלי ישי – חסיד דמוקרטיה שכמותו – כשהוא לועג מלוא פיו לגבו המתרחק של לפיד ולמתמודד החדש רון לוונטל. "חשבנו שיש דמוקרטיה בשינוי…" הוא צוהל. ובצדק – לא שבש"ס יש דמוקרטיה, אבל שם מעולם לא העמידו פנים. שם תמיד אמרו שדבר הרב חשוב בהרבה מהדמוקרטיה, ובגלל זה שינוי התיימרה לשנוא אותם כל-כך, לפסול אותם על הסף. כי שינוי, בניגוד לש"ס הפרימיטיבית, השבטית, היא מפלגה נאורה, מסודרת, מושתתת על עקרונות מתקדמים. אז מתברר שגם כשאתה ג'נטלמן אירופאי, שאוכל רק מזון תרבותי ואנין ולא "סחוק וחילבה וכל מיני חולירע", בסוף המסע במערכת העיכול, הריח די דומה.
 
האם לפיד באמת מאמין שיוכל לעבור את אחוז החסימה במפלגה חדשה, שמייצגת את כל מה שהמאיס את שינוי על הבוחרים בתוספת כתם של סירוב לקבל את ההכרעה הדמוקרטית? בשידור של ערוץ 10 אמר דן מרגלית, שאילו היה לפיד תומך בחוק הפריימריס, מה שהיה מחייב גם את שינוי לערוך כאלה, היו התוצאות הרבה יותר נוחות לו, שכן רבבות חברי שינוי ברחבי הארץ פחות נוטרים ללפיד ולפורז על התנהגותם הכוחנית במוסדות המפלגה, מאשר 170 חברי המועצה. ייתכן, אבל גם הם בוודאי לא היו מאושרים מהתרסקותה של מפלגתם בסקרים, וגם הם מן הסתם היו מבקשים למצוא דרך לרענן את הפרצוף שהיא מציגה לתקשורת. אבל בכירי שינוי, אבירי המוסר והמנהל התקין, לא מוכנים לקבל את הכרעת הבוחר כשהיא הולכת נגדם. כי כשהמסיכות הוסרו, התברר שפולחן האישיות בשינוי גדול בדיוק כמו בש"ס.
 
הדבר היחיד שלפיד יוכל להבטיח אם ירוץ ברשימה נפרדת עם פורז ושאר הלוזרים, הוא שגם לוונטל – שמוכיח גם הוא את רמתו המוסרית בחיזור אחרי הצדיק הידוע יוסף פריצקי – יראה את הכנסת מבפנים רק כאורח. לפיד, אחד הציניקנים הכי גדולים בכנסת הזו, בהחלט מסוגל לעשות את החשבון הזה ולהחליט שגם זה מספיק טוב. הוא כבר היה בכנסת, היה שר משפטים, והוא באמת לא צריך את הכנסת, לא למען הפרנסה ולא למען המעמד החברתי. גם פורז כבר מבוגר ומסודר בחיים בין אם יהיה ח"כ או לא. לוונטל, שנמצא רק בתחילת דרכו בחיים הציבוריים, כן צריך, וכישלון בחציית אחוז החסימה יקטע את הפרק הזה בחייו באיבו.
 
שינוי של פעם, מפלגת המרכז הסולידית שיסדו בחיים אחרים פורז ואמנון רובינשטיין, מכרה את נשמתה לטומי לפיד, שהביע במפורש את בוזו למוסדותיה ונהליה, כי הוא הבטיח וקיים להביא לה קולות. אבל להסכמתו לקבל את הכתר היה גם נספח, שנוסח כבר בצורה רהוטה בידי יותם בן גדעון, לפני 3,000 שנה ויותר – "אם באמת אתם מושחים אותי למלך עליכם, בואו חסו בצלי – ואם אין, תצא אש מן האטד ותאכל את ארזי הלבנון". מה שפתטי הוא שפולישוק, שלגי ושאר קיקיוני הערבה של שינוי מכורים כל-כך לאטד הבוער כלפיד, עד שהם מוכנים להישרף בהשתוללות האגו הפגוע שלו.