זילות

הזיכרון האנושי כמוהו כבד גס – אין הרבה מה לעשות נגד התפוררותו המהירה, עם הזמן. מסתבר שהיציאה הרומנית ההיא בנוגע לשואה, לפני כמה שבועות, לא הייתה מקרית. מסתבר שלבכירי הממשלה הרומנית נורא מפריע שאנחנו היהודים חושבים שסבלנו באופן מיוחד בשואה. הבעיה היא שקשה לעבור לסדר היום על דברים מסוג זה, ולכן אנחנו נאלצים להיגרר לקטטה של ילדים מפגרים "כן סבלנו" – "לא סבלתם" – "כן סבלנו ונהיה אתכם ברוגז עד שתודו שסבלנו". זה לא משיג שום דבר חוץ מזילות השואה. שוב, אני לא מבקר כאן אף אחד, כי כמו שאמרתי גם לעבור לסדר היום אי אפשר. זה פשוט כמו לראות משהו חשוב מתפורר מול העיניים, בלי אפשרות לעשות שום דבר. <אנחה>

 

למה לא התכונן הממשל לשיקום עיראק?

משעשע. יפן הודיעה שתשלח חיילים לעיראק. איפה הימים שהם נשבעו לא להחזיק צבא? לא משנה. העניין הוא הניסוח "הפרלמנט היפני אישר משלוח כוחות צבא לעיראק, כדי לסייע בשיקום המדינה". צבא לא משקם מדינות. זה לא התפקיד שלו ולא לזה הוא בנוי. זו אותה טעות שחבורת הגאונים של ראמספלד עושים מאז נפילת בגדד.

 

כשהתבררה מידת חוסר מוכנותה של ארה"ב ל"יום שאחרי" – כשהתקשורת עוד נתנה לבוש פס אבל כל מי שעיניו בראשו יכול היה לראות את ממדי הבלגאן – עדיין היה קשה להאמין, אבל בהדרגה התברר שזה נכון: החבורה הזחוחה, היהירה, הבטוחה כל-כך בצדקתה שמנהלת את הפנטגון אשקרה לא טרחה כלל להכין תכנית בת ביצוע לשיקום עיראק לאחר הפלת סדאם.

 

הם התנהגו כאילו הם המומים מכל מטלה חדשה שהביאה עמה השליטה בשטח – ובה בשעה התייהרו ש"הכל הלך לפי התוכנית הג-א-ו-נ-י-ת שלנו". למרות זאת, ולמרות האשראי נטול הכיסוי שקיבל בוש באותה תקופה, ניתן היה לתפוס ב-CNN חיילי מארינס אומרים "אף אחד לא הכין אותנו להיות שוטרים". הבעיה הייתה שאז CNN לא שאל את השאלה המתבקשת: "למה לא הוכשרו כוחות הפלישה לתפקידים של שמירה על הביטחון? או לחילופין, למה לא הוכשר כוח מיוחד לתפקידים אלה, ושוגר לעיראק מיד עם ההשתלטות הצבאית, כדי להחליף חלק מכוח הכיבוש, שכפי שמסתבר נשאר שם עד עצם היום הזה ומתחיל להישחק קשות?"

 

העובדה ששאלות אלה לא נשאלו בצמוד לאירועים היא אחד המחדלים הקבוצתיים הגדולים ביותר של התקשורת האמריקאית מזב זמן רב. למרות לקחי וייטנאם, הרשתה לממשל לשגר חיילים אמריקאים למוות מבלי לברר אפילו חלק מהשאלות. נכון, האמריקאים עדיין סובלים מזעזוע מוח מאז ה-9.11, אבל זה לא תירוץ. מספיק מאנשי התקשורת – במיוחד כתבי החוץ – כבר סיקרו מספיק מקרי טרור במקומות אחרים בכדי שיהיו חסינים יותר מההמון הנבער.

 

הממשל עדיין מתעקש על ממשלת הבובות שלו, ועדיין מעמיד פנים שאפשר ללכת בלי ולהרגיש עם. חבורת הצודקים מהפנטגון אפילו לא מוכנה לוותר על איש הקש המפוקפק שלה, אחמד צ'לבי. צ'לבי הוא בן למפשחת גולים שלא היה בעיראק, למעט ביקור חטוף לאחר מלחמת המפרץ 1, ארבעים שנה. בין השאר, הוא היה מעורב בשתי הונאות בנק בקנה מידה עצום (300 מיליון דולר בירדן, ומשהו קצת יותר קטן בשווייץ – בשני המקומות הוא הוכרז פרסונה נון גראטה ובירדן אף נשפט שלא בפניו – יען כי הוא ברח – למאסר).

 

אבל הפנטגון מתעקש, למרות שאין לאיש שום בסיס תמיכה משמעותי בעיראק עצמה, שהוא-הוא האיש שצריך לעמוד בראש הממשל העיראקי החדש. סירובם של העיראקים לבלוע את הצפרדע הוא אחת הסיבות שהקמת הממשלה העיראקית החדשה התעכבה, ושבגללה, למרות ש"המועצה השלטת" כבר התכנסה כביכול, היא לא ממש ממונה על שום דבר. למה אתם לא יודעים יותר על עברו המפוקפק של מר צ'לבי? בגלל שלשונה של התקשורת הייתה תחובה עמוק במעי הממשל, ולכן היא לא הייתה פנויה לדווח לכם.

 

עכשיו המצב משתפר מעט. זה לא שהתקשורת נעלבה סופסוף מזה שמשקרים לה, אלא שכמו כל אישה או בעל נבגדים, היא נעלבה מזה שכולם כבר יודעים. הימים החולפים ללא שמץ של נשק להשמדה המונית הזכירו פתאום את כל השקרים הבוטים עליהם מחלה התקשורת בשעתם. העמדת הפנים כאילו אין כאן עניין פשוט נעשתה קשה מדי.

 

בינתיים נראה שעניין האוראניום מניז'ר מיצה את עצמו לעת עתה, אבל אם יהיה הליך של הדחה (מה שלא נראה כרגע), אל תתפלאו לראות אותו חוזר. הדחה היא הליך משפטי. כמו שהליך הדחתו של קלינטון נסב אך ורק על על השקר המפורסם בנוגע ליחסי מין עם מוניקה, כך ייתכן בהחלט שהליך הדחתו של בוש יעסוק בשימוש המודע במודיעין שהופרך זה מכבר כהצדקה למלחמה בנאום החשוב והרשמי של השנה. עוד נראה.

 

מחר או מחרתיים נעסוק בפרשיה החדשה בוושינגטון – השתקת הפרק העוסק במעורבות של בכירים סעודים, בדו"ח וועדת הקונגרס לחקר הפיגוע של ה-9/11. כבר שלושה ימים תופס העסק הזה תאוצה, והיום אפשר היה לקרוא על כך אפילו בעברית – עוד סימן להתפוררות המסכה הניאו-שמרנית. כמו כן נעסוק בקטע המטורף שהולך עכשיו בקליפורניה – בחירות מיוחדות להדחת מושל שנבחר לפני שמונה חודשים בלבד, ולא עשה שום דבר ספציפי כדי להצדיק הדחה – מלבד להיותו פוליטיקאי בלתי אהוד להדהים.

 

בספורט:

 

כפי שחזיתי עוד בטרם הגיעה העונה שעברה אל סיומה, לא ממש עושה רושם שניר קלינגר ואבי נמני יכולים לדור בכפיפה אחת. בניגוד לאבי רצון, אני חייב לצדד כאן במאמן. נעזוב את מבחן ההוכחה (נמני היה שם כל שבע השנים הרעות ולא הביא אליפות, לכן יש להניח שניר הוא זה שהביא את השינוי) – למר נמני יש רקורד ארוך של תככנות, מחנאות והשלטת שררה בקבוצה. יהיה מעניין לראות אותו באדום, אבל אם לא – וכאן אני חייב שוב לחלוק על מר רצון הנכבד – יהיה מאד מעניין לראות אותו בבית"ר, לא בחיפה. חיפה לא צריכה אותו, בית"ר כן, והוספתו לחיפה לא תוסיף עוד קבוצה למשוואת התארים.

 

 

תפילה לשלום אולג

 

לפעמים אני נורא שמח לצאת טמבל. לפני שבועיים-שלושה הייתי מוכן להמר (אילולי היה מתועב להמר על דברים כאלה) שנהג המונית אליהו גוראל כבר לא יימצא חי. יותר מדי סימנים הצביעו על זה. והנה התבדיתי, וכל ההיקש המדופלם שלי הוסב לניגוב ישבנים, ולא היה מאושר ממני. אז לכבוד אותו מאורע משמח, אני מעדיף לעבור הפעם לצד האופטימיסטים, ומקווה שהאלה הטובה תרשה לי להיות בצד הצודק הפעם. אתם מוזמנים להתפלל לאלוהות המועדפת עליכם. האלה לא תיעלב.