הטקסט הבא נכתב לפני פרסום הכתבה הדומה מאד שפורסמה אמש בוואלה! ספורט. גם זה אמור להתפרסם שם הבוקר, אבל יש גבול כמה אני אחכה 🙂
—————————–
(18 ביוני, 20:00 ככה):

אני כותב את השורות האלה עם חיוך קטן ומטופש על השפתיים. לא חיוך של אורגזמה. חיוך של הערכה כשמזהים את הכיוון של בדיחה מצוינת שעוד לא הבשילה. יש לנו מונדיאל מצוין עד כה, אבל גם המונדיאל הכי טוב לא ישנה את העובדה שבכדורגל המודרני יש יתרון משמעותי להגנה. כשקבוצה פורשת עשרה שחקנים בטווח 30 מטר מהשער, במיוחד חבורה קשוחה ומאיימת כמו האוסטרלים, גם ברזיל הגדולה מתקשה מאד.
 
אבל היום עוד לא ראינו את ברזיל הגדולה ובכל זאת הבונקר פוצח בסוף פעם ועוד פעם (ומאז ימי חזום חזום בהפועל יהוד לא נראה כבונקר הזה. פשוט ים של כחול כהה בפתח הרחבה של עצמם בכל התקפה), והיו עוד איזה ארבע-חמש פעמים שהבונקר לא פוצח רק כי ברזיל (ומר רוביניו הצעיר) עדיין בשלב המשועשע של כוונון הכלים. פאריירה יודע שבשביל לקחת את המונדיאל, ולא רק להרשים במהלכו, עדיף שהקרשנדו יבוא בסוף. אם הארוחה רק בעוד שלושה שבועות, ירקות שבשלים בדיוק כבר היום עלולים לא להגיע לשולחן עד אז.
 
בינתיים עברנו 28 מתוך 48 משחקי סיבוב ראשון, ואין הרבה ספק מי הנבחרת שמציגה את הכדורגל המשובח והבשל ביותר. אבל לטורניר דינמיקה משלו, ולדעת להביא נבחרת לשיא לאט-לאט במהלך טורניר זו התמחות ייחודית.
 
מאמן ארגנטינה חוסה פקרמן בוודאי יודע את התורה הזו – הוא יישם אותה כבר שלוש פעמים כאלוף עולם לנוער – אבל קשה להאמין שגם הוא לא שואל את עצמו אם החבר'ה שלו בזבזו את הסטיפה שלהם מוקדם מדי במסע הקניות.
 
אני רואה שרבים מכם לא קונים את התזה שלי. תנו לנחש – אתם לא ממש בקטע של היסטוריה, אה? אז בואו נצא למסע קטן אחורה בזמן:
 
1938 – ברזיל מציתה את הדמיון עם כדורגל מעולם אחר ב-5:6 על פולין ברבע הגמר. המאמן שלה מחליט להשאיר את הכוכב ליאונרדו לגמר, אבל נופל כבר בחצי למארחת הכסחנית, איטליה.
 
1950 – ברזיל המארחת רוקדת כל הדרך לגמר. אורוגוואי לא מתרשמת, לא נופלת למלכודת וכופה על ברזיל את הקצב שלה. ניצחון לאורוגוואי ולא מעט התאבדויות בארץ הסמבה.
 
1954 – נבחרת הפלא של הונגריה לא הפסידה במשך כמה שנים טובות לפני המונדיאל הזה, והמשיכה לרקוד גם בשלב המוקדם, כולל 3:8 על מערב גרמניה. השתיים נפגשו שוב בגמר. זוכרים מי ניצחה?
 
1966 – פורטוגל בראשות "היהלום השחור", אוזביו, מציגה את הכדורגל המבריק ביותר בטורניר, אבל אחרי מאמץ נפילים בקאמבק ברבע הגמר (מ-3:0 ל-3:5), לא נשאר לה כוח מול המארחת אנגליה בחצי.
 
1974 – הולנד מדליקה אש כתומה בעולם עם טוטאל פוטבול. גרד מילר מצידו מציג בגמר טוטאל תחת, קובע שיא לכיבושים במונדיאל ולוקח הגביע לדויטשלנד.
 
1978 – שוב הכתומים, שמלהיבים אפילו בלי קרויף. בגמר זה לא עוזר והחונטה הארגנטינית מקבלת את החגיגה העממית שרצתה כל-כך.
 
1982 – ברזיל של זיקו, סוקרטס, פלקאו, אדר, אח… שאננות, הגנה חלשה ושוער גרוע חרצו את גורלה ברבע הגמר מול איטליה של פאולו רוסי.
 
1986 – דנמרק דורסת 1:6 את אורוגוואי בשלב הבתים (בנוסף לניצחונות מרשימים על סקוטלנד ועל גרמניה) אבל עפה כבר בשמינית (ל-1:5 מדהים של בוטרגניו וספרד, שעפה ברבע). אלופת אירופה צרפת מציגה את הכדורגל הטוב בטורניר, אבל התחת של גרמניה מעיף אותה בפנדלים בחצי הגמר פעם שנייה ברציפות. חוץ מזה, השנה הזו היתה רשומה בשמיים על שמו של איזה שמנמוך אחד, אז זה לא היה משנה בכל מקרה.
 
1990 – לפחות שלוש נבחרות היו טובות מגרמניה של אותו טורניר. אז מה?
 
1998 – גם הולנד וגם ברזיל הציגו כדורגל טוב יותר מזה של זידאן וחבריו עד הגמר. הצהובים העיפו את הכתומים, רונאלדו קיבל מיחושים מסתוריים ביום של הגמר והמארחת רצה בקלות ל-0:3 ולתואר.
 
לברזיל יש דרך מאד קשה בדרך לגמר: אלופת בית המוות האמיתי בשמינית (איטליה? צ'כיה? לא קל בכלל בכל מקרה), מסתמן שספרד ברבע. כמו שהם נראים כרגע, לא נתפלא אם הם יעופו נגד כל אחת מאלה. אבל זה לפי איך שהם נראים כרגע. גרף ההתקדמות שלהם אומר שעד שיגיעו לגשרים האלה, הם כבר ייראו הרבה יותר טוב.
 
אוקצור, מוזת ההיסטוריה, מה היא אומרת? אומרת חכו טיפה עם ההכתרה של ארגנטינה. דברים מוזרים קורים במונדיאלים
 
 

* כאמור, אחלה מונדיאל. אני חושב שמאז 1986 לא היה מונדיאל עם כאלה קצב ואיכות בשלב הבתים. 
 * הגול השני של ארגנטינה (נגד סרביה) ייזכר בשורה אחת עם הגדולים ביותר, שיראו בכלתוכנית על מונדיאל גם בעוד 40 שנה. כמו הדהרה של דייגיטו והעצירה בחזה-סיבוב-בעיטה של פלה.  

* איזה מלך חוס הידינק? עשה מאוסטרליה נבחרת שאשכרה נעים לראות לפרקים. מרגע שקיבלו את הסטירה שלהם, פתחו את הבונקר ושיחקו בלי בושה. לא עם טכניקה מדהימה, אבל עם מה שיש. כבוד.  

* הבימוי של הטלוויזיה הגרמנית על הפנים. לוקח להם שנים למצוא את ההילוך החוזר הרלוונטי ברגעים של מחלוקת. כשהאמריקאים עשו את זה סלחנו להם, כי מאיפה להם לדעת לצלם כדורגל? אלה אין להם תירוץ.    

* דומאנק בדיחה. אני חושב שאפשר להסתפק בזה לסיכום הנושא. פשוט ליצן.  

* אתם קלטתם איזה תרבותיים האוהדים של צרפת? שרים במקהלה אדירה את "אודה לאושר" מתוך הסימפוניה התשיעית של בטהובן? (מה שהבלונדינית שרה במועדון די בהתחלה של "התפוז המכני" – ומה שיתר מפתיע, ההמנון של האיחוד האירופי). יא סלאם. מעניין איזה מלים הם כבר תפרו לקלאסיקה הזו…