היה היו פעם, בארץ רחוקה, שתי משפחות שכנות. נקרא להן משפחת ארזי ומשפחת ציוני.

משפחת ארזי בדיוק הצליחה לאחרונה לשקם את ביתה לאחר תקופה קשה של מדנים בין בניה. היא אפילו הצליחה לשכנע את השכן האחר שהמשפחה חזרה להיות בשלום ושאפשר לעזוב אותה לבד.

משפחת ארזי לא סבלה את משפחת ציוני, במיוחד מאז שהציונים ניסו להשתלט לה על החצר הדרומית, ולקח 18 שנה תמימות של מאבקים להעיף אותם. אבל מאז שמשפחת ציוני הפסיקה עם השטות הזו, השתיים הצליחו להתעלם זו מזו ממש כמו משפחות שפויות, וחיו כל אחת לא רע.

משפחת ארזי אפילו החזירה לעצמה קצת מהמוניטין שהיו לה בשכונה כמי שעורכת אחלה מסיבות, ושוב היו החיים יפים בחצרה.

היתה רק בעיה אחת. למשפחת ארזי היה כלב.

תאמרו, מה הבעיה? כלב זה אחלה! ובכן, הכלב של משפחת ארזי היה קצת בעייתי, וסירב לקבל עליו משמעת. לכלב של משפחת ארזי היתה אובססיה למשפחת ציוני. הוא סירב לקבל את העובדה שהם כבר לא בחצר שלו, וניסה בכל דרך להתחיל איתם במלחמה חדשה, כי בזמן שכולם דווקא נהנו מאד מהשקט, לחייו של הכלב לא היה שום טעם בלי הדם בעיניים, האש בנחיריים והיעדר המחשבה המבורך שמגיע כשנותנים לסעיף להשתחרר ולרהיטים לזוז בתוך הגולגולת.

האמת היא שמשפחת ארזי פחדה קצת מהכלב המשוגע שלה, ולא ממש התחשק לה להתעמת איתו – בטח לא בשביל הציונים המעצבנים האלה. ואולי, חשבה, בכלל טוב שיפחדו מהמטורף הנבחן – שלא יכניסו לעצמם בראש לחזור לריב איתנו.

וכך ניסתה משפחת ארז ליהנות מכל העולמות: גם לא לקחת אחריות על מה שהכלב עושה, כי מה זה אשמתם, הוא הרי רק כלב, ומהצד השני לתת לו לשבת ליד השולחן בארוחות, כי הרי גם הוא בן משפחה.

בינתיים גמרה משפחת ארזי לבנות מחדש את החצר היפה שלה – לרצף מסביב לבריכה, לשתול ורדים יפים, להרים פרגולה ככה בשביל הצל – היתה חצר משגעת, והבנים של הארזים הרימו שם מסיבות ודפקו קופות משהו פצצה – אפילו למשפחת ציוני יצאו העיניים.

ואז הכלב התחרפן סופית ולבנים המשוגעים של משפחת ציוני נמאס.

עכשיו המרצפות סביב הבריכה מנופצות, שליש מהוורדים כבר נרמסו, וקורה אחת של הפרגולה כבר שבורה מהבלוק שהציונים זרקו על הכלב. וכשאחד הילדים של ארזי ניסה להגן על הכלב? גם הוא חטף סטירה ועכשיו יורד לו דם.

אז מה, משפחת ארזי, לא חראם? לא יותר מדי לסבול בשביל כלב שוטה אחד? כי אם לא חראם אפשר להמשיך. זה לא שאין לנו עצבים לשחרר.