כפי שוודאי שמתם לב במהלך המונדיאל, עבדכם חולה כדורגל די רציני. אבל תאמינו לי שזה כלווום (בהטעמה עידן אלתרמנית) לעומת איך שהייתי כילד. אין צורך כלל לומר שהפסקול של השבתות שלי – בצופים, בטיולים, בשבתות גשומות בבית – היה "שירים ושערים" המיתולוגית.

"המשחק כאן בפתח תקווה מתנהל בעצלתיים מאז כיבוש שער השוויון, מאיר…"

"תרשה לי לעצור אותך, מוטי חביב, יש לנו איתות מקמי ברץ בבלומפילד. אליך, קמי!"

– "כן, מאיר, כאן בבלומפילד 1:0 למכבי תל אביב, משער של בני טבק בדקה ה-18"

"ספר לנו על מהלך השער, קמי…"

וכן הלאה.

היום אני אצל ערן רואה את המלחמה בערוץ 2, ומקבל וואחד פפלאשבק לעניין הזה. "כן, אנחנו נסתפק לפי שעה בדברים האלה מחיפה, ארז רותם, ונעבור לשמוע על מטח הטילים האחרון בקרית שמונה. אליך, אילן לייזרוביץ'…"

אני חושב שאני מעדיף את המשחקים ההם על המשחקים האלה. לא יודע למה. ואיפה היום משה זיתון, יעקב בוזגלו, ישראל* בן ממס ויעקב בנודיס שיצילו את המצב ויביאו גביע? אחחח….

* (לא משה, ישראל! תתבייש, יא מסטול…)