אתמול העביר הסנאט האמריקאי הצעת חוק, המאפשרת לנשיא להורות על מעצרו של כל אדם – אפילו אזרח אמריקאי, על אדמת ארה"ב – ללא צו של שופט, ללא זכות לראות שופט, ללא זכות לעורך דין, ללא זכות ערעור, אף פעם אם כך ירצה הקיסר.

 

היו בעבר פגיעות דומות בחוקה, והן תמיד עברו בסופו של דבר ("חוקי הנוכרים וההסתה" של תחילת המאה ה-19 בוטלו תוך מספר שנים, לחוקי ההסתה של וודרו ווילסון לקח כמעט חצי מאה עד שפסיקה משפטית הפכה אותם לאות מתה). אבל זו בכל זאת שעת שפל קשה מאד לארצות הברית. לא מדובר בימים ובחודשים שמיד לאחר ה-11 בספטמבר, אז אפשר היה להבין לפחות היחפזות כזו לפגוע בצורה כה בוטה בעקרונות המייסדים של ארה"ב. אין כאן תירוץ של היסטריה. באטימות מוחין ובערלות לבב הצביעו 65 סנאטורים – ועוד כמעט 300 חברי בית הנבחרים – על ביטולה של זכות יסוד – מה שנקרא "הביאס קורפוס", או הזכות להיות מובא בפני שופט – שמהווה עוגן של מסורת המשפט האנגלו-אמריקאית מאז 1215. הפיאודליזם חוזר, אנשים. מי שיישאר בלי אדמה (ומספיק כסף כדי לצייד לוחמים שיגינו עליה) כשהשיר ייגמר, יהיה בצרות.

 

העם האמריקאי, שרובו המכריע מתייחס לעניין בפיהוק קורע לסת, שוב מוכיח שהוא פשוט אינו כשיר למשימה שהטילה עליו ההיסטוריה, או למורשת של מייסדי אומתו. המעמדות השליטים בארה"ב הצליחו במיזם בן עשרות השנים שלהם, לטמטם את העם במידה כזו שאפשר פשוט לבוא אליו מאחורה ולדחוף לו עשרה צול בלי שום וזלין – הוא מסומם מדי מה"ריאליטי" (ההתבוססות בנוזלי הגוף המומצאים של אחרים) וממשחקי הווידאו, מהפורנו וגם מהסמים משני התודעה, שמשמשים אותו רק לבריחה ולא להרחבת הדעת, מסומם ממירוץ העכברושים אחרי הכסף והתהילה, מכדי לשים לב או לגלות אכפתיות כלשהי.

 

בעולם מתוקן, 12 הסנאטורים "הדמוקרטים" שחתמו על הדבר הזה (שאחד מהם הצדיק את עצמו בנימוק המקורי "אני סומך על ג'ון מקיין בעניינים האלה") היו טובעים עד מהרה ברוק בוחריהם. אבל בעולם מתוקן, לא היה חוק בזוי כל-כך מגיע לעולם להצבעה. היטיב לסכם את העניין הכוכב העולה ברק אובאמה – שירוץ לדעתי בוודאות לנשיאות ב-2012 אם הדמוקרטים יצליחו שוב להפסיד ב-2008 – שאמר ש"פירוש החוק הזה הוא שככל שהקייס של הממשלה נגדך חלש יותר, כך יש לך פחות זכויות". אובאמה גם מונה בצורה נהירה ומתומצתת את החששות המוצדקים איכשהו שמעלים תומכי החוק, ומציע פתרונות שמשאירים את התינוק בתוך האמבטיה. הוא גם מנקב במלים ספורות את הטיעונים חסרי השחר של תומכי הפשע הזה.

 

עדכון: שכחתי לציין שהחוק הזה גם (אולי בעיקר) מכשיר בעצם עינויים בכך שהוא מעניק לרשות המבצעת את הסמכות להגדיר מה הם בעצם עינויים ומה הן טקטיקות חקירה לגיטימיות. ימים יפים לארץ החופשיים, בית האמיצים.

 

עוד בארץ האפשרויות

המוגבלות מרגע לרגע – העיתונאי בוב וודוורד (ההוא מפרשת ווטרגייט), מרים על טיל את ממשל בוש בספר חדש, שנקרא "מצב של הכחשה" (או "מדינה של הכחשה"… משחק מלים שכזה). וודוורד דווקא ליקק עד בחילה לממשל בוש בשני ספריו הקודמים על ממשל זה, אבל בספר הזה הוא חוזר ל"קהילה מבוססת המציאות". האם הוא ראה את האור, או שליקוק התחת היה כדי שימשיכו לתת לו גישה לצורך עבודת הריסוס שהוא עושה כאן?

 

הספר יוצא לחנויות רשמית רק ביום שני, אבל הניו יורק טיימס השיג עותק והוא מספק כמה מן הנקודות החזקות:

 

1) קונדי (בתפקידה הקודם, כיועצת לביטחון לאומי), לא קלטה את האיום של אל-קאעדה והיתה אטומה לתחינות הצבא וראשי הממשל הזמני (פול ברמר וכאלה) להוסיף כוחות בעיראק. היה יכול להיות מגניב אישה שחורה וחזקה כנשיאת ארצות הברית, אבל למרבה המזל זו לא תהיה אחת שאמרה "הייתי עושה משהו אם היו אומרים לי לעשות".

 

2) ראמספלד כנראה חסם תוכניות לפגוע באוסאמה בן לאדן לפני ה-11 בספטמבר (וכן, אני מודע לזה שמותו בחדשים הספורים שלפני האסון כנראה לא היה מונע את ביצוע התוכנית). ראמספלד דחף קונספציה לפיה המידע של ה-CIA, על כך ש"בן לאדן נחוש לפגוע בתוך ארה"ב" ו"מתכנן משהו שקשור למטוסים" הוא בעצם מבצע הטעיה של אל-קאעדה.

 

3) ראמספלד היה מנותק לגמרי מכל המאמץ (הזניח, כמובן, שהרי להפציץ זה מה שחשוב) של שיקום עיראק. בנוסף, הוא גם הסתכסך עם קונדי במידה כזו שבוש נאלץ לפקוד עליו להחזיר לה טלפונים. וודוורד מצטט את מפקד כוחות ארה"ב במזה"ת, ג'ון אביזיי, כאומר ב-2005 ש"ראמספלד איבד כל אמינות". וודוורד מספר עוד שב-2004 היה מאמץ בממשל להעיף את ראמי באותה הזדמנות של עזיבת קולין פאואל, אבל בוש סירב.

 

4) ואחרון אחרון חביב, הצלף המהולל, איש הפאק יו, אויב העם האמריקאי דיק צ'ייני. מסתבר שדיק היה כל-כך אובססיבי בקשר לזה שחייב, פשוט חייב להיות לסדאם נשק להשמדה המונית, עד שהוא נהג להתקשר לראש צוות הבדיקה האמריקאי, דייויד קיי, בכל מיני שעות מוזרות, כולל 3 לפנות בוקר, כדי לספר לו על עוד תמונת לוויין חשודה שצריך לבדוק בשטח. כשקיי החל לגבש את מסקנתו הראשונית, לפיה אין ולא היה לסדאם נשק השמדה המונית בשנים שקדמו למלחמה – הזהיר אותו סגן מפקד הסי.איי.איי שלא יעז להגיד את זה.

 

אני בטוח שיש עוד הרבה תופינים שמה, ואדווח לכם בשבוע הבא כשהם יתפרסמו.

 

ונעבור למחוזותינו

 

כמו שנפנפתי בשולה לטובת רמון, כך אני חייב לציין את מירון רפפורט, זכר במקצועו, כתב מוכשר של "הארץ" להנאתו, שמביע תמיכה בגרסת המתלוננת. צ'מעו, אם הוא תפס לה את הפנים ודחף לה לשון, למרות התנגדות או אפילו קיפאון בעליל של בחורה שלא רוצה והמומה מכדי למחות – אז יכול להיות כאן משהו שמזכיר (אבל לא מגיע ל-) פלילים. אם זה היה קורה בהקשר חף מכל רמז אינטימי, אז אפילו יכול להיות שזה היה חוצה את הקו (אם אלך מחר למשרד ובדרך החוצה, במקום להגיד "יום טוב" אתפוס את המזכירה ואדחוף לה לשון, יש כאן מעשה מגונה). אבל היות שמדובר במצב שהיא נמרחה עליו ויצרה מצב שבו היתה לו סיבה לטעות באשר לנכונותה, ומכיוון ששום דבר כאן לא נשנה ולא היתה הטרדה, אז אין. גם העובדה שהיא נתנה לו את הטלפון שלה **לאחר מעשה** חשודה. יש גבול כמה יכול לשחק הקטע של "הוא שר אז פחדתי לסרב".

 

מה עוד? זה אמנם היה בסופ"ש שעבר, אבל אתם קלטתם את הראיון שיאיר לפיד המגוחך עשה עם ריטה המאוסה? "על חוף הים, בלי נעליים, בלי פרוייקט לקדם, שיחת נפש…". אז קודם כל, התמונות שליוו את "שיחת הנפש היחפנית" הזו היו שלי ריטה, בשמלה עם שובל כמו של כלה, שרועה לאורך ענף בפארק כמו צ'יטה. מה שכן, היא אכן היתה יחפה. אבל נעזוב זה. לפיד הדגיש שם ש"אין לה פרוייקט לקדם". ומה אנחנו קוראים יומיים לאחר מכן? שריטה מנהלת מגעים להמשיך את מופע המגלומניה המופלץ שלה "One". אין לה פרוייקט לקדם… סתם, קפץ לי לעין, כי האיש עם הג'ל בשיער נהיה פרודיה של עצמו ברמות שלא תיאמנה. הוא אשכרה מתחיל להזכיר מלה במלה את החיקויים שעושים עליו במדור "אפעס" של מוסף הארץ.

 

לפני סיום:

עלה לאוויר הפרק השני (שלישי אם סופרים את המבוא) בסדרה שלי על תולדות עם ישראל בנענע.

 

טיפה ספורט לסיום

אחלה שהירוקים והאדומים עלו לבתים של אופ"א. קצת נורמליות. קצת קבוצות שלנו באירופה לפחות בתחילת החורף. שוב יהיה ספורט בימי חמישי. אבל לצד כל טפיחות השכם והדיבורים על "משהו טוב" שעובר על הכדורגל הישראלי, חייבים לציין: אם אף אחת מהן לא תעבור את השלב הראשון, לא עשינו כלום. לנצח קבוצות כמו צ'רנומרץ' וליטקס זו לא התקדמות מאיפה שהיינו בשנים האחרונות.

 

בפוטבול, שכחתי בפעמים הקודמות לציין שלדעתי ראינו כבר את המיטב שבן רותליסברגר עתיד להפיק מעצמו. לשון אחר: הבנאדם סוס מת שרק יתדרדר. חתיכת מטומטם כזה, לא רק רוכב בלי קסדה, אלא גם הולך אחרי זה לחטוף פיצוצים כדי שמה שבנס לא זז מהמקום בתאונה ישתחרר סופית.

 

אני מקווה אחרי המחזור הקרוב לכתוב איזה טור רציני על רבע העונה הראשון. יתפרסם אצל בועל השמנות, חובב הישמעאלים הג'ינג'ים, ידידי כאח לי, דוד רוזנטל (יענו ב"וואלה פוטבול!").