די כבר לזיין את המוח. מתראיין היום הקלגס המגונה לשעבר אריה עמית ומסביר ש"כמו שהומואים לא צועדים בוותיקן, ככה הם לא צריכים לצעוד בירושלים".

אז זהו, שירושלים המערבית, גן העצמאות עד גן הפעמון, זה לא הוותיקן. זה לא העיר העתיקה. זה לא הר הבית. והמראיין הדביל (אהרון ברנע במקרה זה) לא מעלה את הנקודה המובנת מאליה הזו.

מצעד הגאווה אפילו לא מתוכנן לעבור במרכז העיר. לא רחוב יפו, לא המדרחוב, לא מול הכנסת ולא נעליים. כולה מסלול קצר וצדדי.

אם ירושלים לא היתה בירת ישראל, הייתי אומר "שיצעדו במקום אחר". גם בבני ברק אני לא חושב שהומואים צריכים להפגין. אבל אין שום מצב שאפשר להגיד למישהו "אל תצעד ואל תפגין בבירת המדינה שלך, כי יש שם אנשים שלא אוהבים אותך". לא קיים.

יתרה מזו, האיום של החרדים והערבים באלימות הוא אתגר שחייבים לעמוד מולו. אי אפשר לתת לאנשים להבין שכל מה שהם צריכים לעשות זה לאיים ש"תהיה פה שפיכות דמים" ואז הם יקבלו את רצונם. אפילו אום קדם, שלא נוטה לתמוך אוטומטית בכל מאבק של הקהילה הוורודה, מסכימה. ברגע שהם מאיימים בשפיכות דמים, חייבים להוכיח להם שזה לא יעבוד.

עכשיו, זו לא המסיבה שלי. אם אנשי "הבית הפתוח" בירושלים יחליטו שהם רוצים להתקפל, אני אכבד את ההחלטה שלהם. אבל אם הם יצעדו, אני אצעד איתם, ואני אגן על החברים הגאים שלי בגופי מכל דוס ומכל מוסלמניאק. רוצים בלגאן? יאללה בלגאן. רוצה שפיכות דמים, ראובן אלבז? תקבל. הדם שלך. אתה והחברים החשוכים שלך אולי פועלים תחת האשליה שהומואים זה טרף קל. אז קודם כל, לאו דווקא. דבר שני, להומואים יש גם חברים.

אני, כאמור, אהיה שם שבוע הבא. אם לא תהיה אלימות, אני ארקוד ואשמח ואעשה חיים. אבל אם מישהו ירים יד, אני אכרות לו אותה ואדחוף לו אותה איפה שהיא עוד עלולה לגרום גירוי נעים, רחמנא ליצלן.

אני את שלי אמרתי. מי שרוצה להצטרף אליי, ימצא אותי שם.