אתמול אני יושב ורואה פוטבול עם בחור שנמנה על הוותיקים והמתמידים בקוראיי, ושאותו פגשתי אתמול בפעם הראשונה. בין טאצ'דאון לפאמבל אנחנו מדברים על הבלוג (המצוין, למקרה שלא ידעתם) של יוסי גורביץ ופתאום אומר לי הקורא הנאמן "זה הבלוג היחיד שאני קורא". עשיתי פרצוף נעלב וההוא מושך בכתפיים ואומר "מה אני אעשה, אתה כבר לא כותב…"
 
אז הנה. 
 

היֹה היה בחור בשם עמיר

עמיר נורא רצה להיות זיין גדול. הוא חלם לתפוס לעצמו את נישת זיין האלטרנטיב. לא אותה כוחנות של אין-אאוט, הוא למעלה היא למטה, אלא משהו קצת יותר רגיש. הוא השקיע טיפה בלבוש, קצת קיצץ את השפם שלא יגרד בעת הלקלוק, וגם למד אנגלית כי הוא שמע שזו השפה שבה כולם עושים את זה.
 
ואכן, עמיר הצליח להילקח הביתה על ידי אחת שנותנת. אבל עמיר לא ידע שאותה נותנת היא רק בעניין של השפלות, ולכן הסכים שהיא תלקה אותו בתחת עד זוב דם. כשהתברר שהוא לא מסוגל לשבת או לשכב על הגב (כי אמרנו, הוא לא מאלה שמתעקשים להיות למעלה), השלימה הדומינה את המלאכה ועשתה מהביצים שלו ריפוד לתחת, שיהיה לו נוח, ובשביל זיון של ממש לקחה לה גבר אחר, שיכול לספק את מלוא הזקפה שהוא מבטיח. עמיר אפילו לא התנגד, כי הוא הבין שזו הדרך היחידה להישאר במיטתה.
 
אממה? עכשיו שכולם רואים שאין לו ביצים, איך הוא ישכיב בעתיד, וזה הרי כל מה שחשוב לו? לכן, ילדים, בראותכם את עמיר המסכן ברחוב, תלשו נא לו שערה-שערה מהשפם המגוחך, כדי שאפשר יהיה לתפור לו פרגוד שיסתיר את הריקנות שם למטה. 
 

 איזו מקריות!

פסק הדין במשפט סדאם חוסיין היה אמור להינתן באמצע חודש זה. אבל משום מה העניין מתעכב, וכעת מודיעים – דווקא מצד ההגנה – שהוחלט להודיע על פסק הדין בחמישה בנובמבר. תגידו, "חיכינו שלוש שנים מאז שתפסו אותו, נחכה עוד טיפה". אבל החמישה בנובמבר זה יומיים לפני השבעה בנובמבר, שזה יום הבחירות לסנאט ולבית הנבחרים בארה"ב. מפלגתו של הנשיא מפגרת קשות בסקרים לקראת בחירות אלה, ועלולה לאבד את השליטה בשני בתי הקונגרס – דבר שייצור עבור הנשיא מצב לא נוח במיוחד של דרישה לדין וחשבון על מעשיו.
 
אבל אני בטוח שאין שום קשר. די כבר עם תיאוריות הקונספירציה. באמת. 
 
 

מה עוד היה לנו שמה?

 
עלה נידף עשו "כנס יהודי-ערבי על הסמים והשלום". נעזוב את זה שלמרות חודשים של הכנות ותקציב של אלפי שקלים שנתרמו מקנדה, הגיעו 25 בני אדם, כולל עיתונאים וערן ורד הבלתי נלאה. נעזוב את זה שכל הדוברים הערבים הכנס ה"יהודי-ערבי" הבריזו ברגע האחרון. נעזוב גם את זה שהמפלגה הדמוקרטית והשונה כל-כך זרקה את ערן ורד והאולם למרות שצילם בפה חתום מקצה האולם ולא הפריע לאיש.
 
במקום לנצל את ההזדמנות לדבר על הנזקים האמיתיים של המלחמה בסמים, על הנזק הכלכלי, על התועלת למשפחות הפשע, על האסונות ההומניטאריים של הנפגעים, בחרו בועז וכטל המביש ו"יורשו" המגונה לבזבז את החשיפה על שטות גמורה שלא קשורה לכלום – והכותרות המלגלגות בהתאם. הבגידה ב-19 מנדטים חמורה מהבגידה במנדט ושליש, אבל הבגידה של הטמבלים האלה בבוחריהם לא פחות גדולה. 
 

קצין חינוך ראשי או לא?

לפני כמה ימים אני רואה "שש עם…" וה"עם…" זה כרגיל עודד בן עמי. הוא מראיין איזה פרופסור נעים למראה, שהוציא "מילון לעברית תנ"כית". עכשיו, אתם מכירים אותי – אני מת על הדברים האלה. רוב הסיכויים שבשבוע הספר הקרוב אני קונה וגם מספיקותי לעיין בו. אבל אז חייב הבן עמי להיות גננת. "אבל למי מיועד המילון הזה??? אתה יודע איך אנשים מדברים היום? אתה יודע מה זה חבל"ז?!! מה זה "פצצות לגבות"??! ככה הם מדברים היום!!!". ושלא תשתה לי שם חשיש, עודדושקה.

צנח לו ויזל

אה, והכי חשוב: נדמה שהדיבור על זה קצת ירד, אבל חייבים התנגד בכל תוקף לרעיון של מינוי אלי ויזל לנשיא המדינה. לא בגלל הסיבות שמנה ידידי יוסי גורביץ – שזה בעצם אומר שאין לנו בארץ אנשי רוח ושזה יעליב את הערבים. אני במיוחד דוחה את הטענה האחרונה. יש לחתור לביטול בקיפוח של אזרחי המדינה הערבים במישור הפרטי, אבל במישור הלאומי, אה, איך נגיד את זה? פה זה ארץ ישראל טועמה, פה זה מדינת היהודים. (כן, אני גם המום שאני מצטט את בבוני טדי, אבל במקרה הזה, זה הולם).
 
בכל מקרה, לא זו הסיבה. הסיבה היא שאלי ויזל מייצג בדיוק את אחד מסוגי היהודים המאוסים ביותר – זה שעבורו היותו בן לעם שעבר את השואה הוא המרכיב המהותי ביותר של יהדותו.
 
את ויזל עצמו אין להאשים על כך – הוא אישית עבר את השואה ובהחלט יש לו זכות להתעמק בחוויה כמה שהוא רק יכול. יש גם מקרים שבהם הוא מדבר יפה נגד זוועות הנגרמות לאחרים – אבל רק כל עוד זה לא מגיע קרוב מדי לנחלה שלו ולמעמד הקורבן שלו. אלי ויזל נלחם במשך שנים למנוע את הכללתו של נציג רומאני (צועני) במועצת מוזיאון השואה בוושינגטון, ונלחם נגד הקמת אנדרטה לשואה הצוענית במלחמת העולם השנייה – שואה אמיתית וזוועתית בדיוק, אבל בדיוק כמו שלנו. רק כשהוא פרש מהמוזיאון מונה לראשונה נציג רומאני. נדמה לי ששמם גם הוסף לאנדרטה, אבל ממש לא הודות לסופר הבינוני.
 
בניגוד לרומאנים, ולאחרים שנשרפו באותן משרפות כמו המשפחה שלי, לנוצרים ולעובדי האלילים של דארפור, ולכל מיני נטבחים אחרים בזמן הזה, אנחנו את קלף המסכנות שלנו כבר המרנו בערובות ממשיות למניעת שחזור. לעולם מתחיל להימאס מלשמוע על הייחוד חסר ההשוואה של הסבל היהודי, ובמידה מסוימת בצדק. אלי ויזל הוא בדיוק הסמל הלא נכון לשים לעצמנו על הראש.
 
וזהו. בעגלא בזמן קריב – פוטוגראפים (מגניבים במיוחד) להמונים!