הקטע עם בלוג, כמו עם האינטרנט בכלל, הוא המיידיות. אם אתה לא יכול להגיב מיד, היכולת להגיב מאבדת לא מעט מכוח המשיכה שלה – במיוחד אחרי שאחרים כבר העלו את הנקודות שלך. אבל אני יודע שאתם, צאן קדושים פותה שלי, לא יכולים בלי התובנות החדות כתער שלי, אז הנה מקבץ של אירועי השבוע

 

מהא-מה? מה-הא-פך!

 

יש כמה וכמה דברים שאפשר וצריך להגיד על התוצאות המרנינות של בחירות מחצית הכהונה בארה"ב, אז אני אשתדל לקצר.

קודם כל, הנה טקסט קצר שכתבתי ושלדעתי צריך היה להוות את הבסיס לנאומים הראשונים של ננסי פלוסי (שהאלה תעזור לנו, תיכף נגיע לזה) ושל הארי ריד בשבתם כבוסים החדשים של הסנאט ובית הנבחרים.

ברוך שפטרנו – מעונשו של ראמספלד. מתברר שאפילו לקודקודו הסתום של בוש החלה לחלחל ההכרה שהאיש כושל ומזיק ללא תקנה, ושהוא שקל להחליפו עוד לפני הבחירות. למזלנו, חוש הגאווה המטופש שלו מנע זאת, ומנע אולי התאוששות רפובליקאית (את בית הנבחרים הם היו מפסידים, אבל לדעתי פיטורי רע-מספלד היו מצילים להם את הסנאט). יש להניח שגם בוש וגם ראמספלד ידעו שהמשך כהונתו יגרור זימונים, חקירות ואולי גם כתבי אישום שונים ומשונים. בוש גם שיחק אותה בכך שגזל הרבה אור זרקורים מהדמוקרטים החוגגים לטובת מהלך שאפילו שונאיו לא יכלו שלא לברך עליו. האיש נשיא מזעזע, בער סתום, אבל פוליטיקאי מיומן.

מחליפו של דונלד דאק, רוברט גייטס, הוא בחירה מעולה. מדובר באדם נבון, שלא יוצר לעצמו אויבים כל פעם שהוא פותח את הפה, שמכיר את המערכת היטב, ששירת שישה נשיאים משתי המפלגות והכי חשוב – שבא מהמעגל של פאפא בוש. גם חברותו בוועדה לבדיקת עיראק, בראשות ג'יימס בייקר, היא סימן חיובי. איתו בפנטגון ההמלצות (שחזויות כקשות לתומכים העיוורים של המלחמה האומללה) צפויות להתקבל. אולי זה גם מסמן שבוש ג'וניור מתחיל להקשיב פחות לקולות שבתוך הראש שלו ויותר לאביו הביולוגי, אותו תיאר פעם כ"האב הלא נכון לפנות אליו לעזרה". אז בהצלחה, מר גייטס.

יושבת הראש הנכנסת של בית הנבחרים, ננסי פלוסי, רחוקה מלהיות כוס התה שלי. לא בגלל דעותיה – אלה ליברליות כהלכה וקרובות ברובן לשלי. אבל האשה, למרות שגדלה בבית של פוליטיקאי, היא טמבלית צורמנית שלא יודעת לבחור את הקרבות שלה. לא יהיה הוגן להשוות אותה לדליה איציק (לא יהיה הוגן להשוות את החותנת הכי גרועה שפגשתם לדליה איציק), אבל יש קווי דמיון. לא לחינם ניסו הרפובליקאים להפחיד את הבסיס שלהם ואת הקולות המתנדנדים ב"הלא אינכם רוצים, חברים, שננסי פלוסי תשלוט בנו". אבל ההתבטאויות שלה בינתיים מרוסנות, וזה טוב. נקווה שהחבר'ה המנוסים יותר יצליחו לרסן אותה גם בהמשך.

מה שכן, היא ציינה כל מיני נושאים ואג'נדות שבית הנבחרים בהנהגתה צפוי לקדם. משום מה נעדר משם ביטולו המיידי של "חוק בתי הדין הצבאיים 2006" (זה שהועבר לאחרונה, מכשיר עינויים ומרשה לנשיא ולשר ההגנה לעצור אנשים מתי בזין שלהם). אני הייתי מצפה מקונגרס דמוקרטי לבטל את הסעיפים הבעייתיים בחוק הזה תוך חצי שנה גג. אם זה לא קורה עד הבחירות הבאות, תהיה לי בעיה רצינית לתמוך במפלגה הזו.

עוד דבר שהדמוקרטים חייבים לדאוג לו במהירות הוא שאדון אלסי הייסטינגס לא ימונה לראש ועדת המודיעין, או כל ועדה אחרת. הייסטינגס הוא אדם לא נטול כישורים, אבל היות שהוא הודח מכס השיפוט בשל קשירת קשר לקבל שוחד, הוא פסול.

מי שעוד יותר פסול הוא האדון וויליאם ג'פרסון – זה שנתפס כש-90 אלף דולר תופסים פנאן בפריזר שלו. ג'פרסון נמצא במירוץ צמוד שכנראה יילך לסיבוב שני מול מתמודד דמוקרטי (ג'פרסון רץ כעצמאי לאחר שהודח מהמפלגה), ויש להתפלל שיפסיד. הייתי מוכן שאת המקום שלו יתפוס רפובליקאי.

לסיום, סילוקו של ראמספלד ייתן לדמוקרטים אפשרות ריאלית ליטול את הקרדיט על שיפור בעיראק – אם יתרחש, כמובן.

 

מצעד העלבה

 

נו, הייתי ב"מפגן הגאווה", שהתרחש עמוק בתוך ארון, באיצטדיון גבעת רם בירושלים. קשה לתאר מקום יותר סגור, נידח ולא גאה בכלל, לפחות במרכז העיר. לא היתה שום גאווה, לא היתה אנרגיה, לא היתה מיניות, לא היה מה לראות… עלוב, עלוב. אפילו הדג נחש, נשיקות האלה על עיניהם היפות, נראו לי טיפה'לה כבויים (אבל נהניתי מאד בכל זאת. פעם ראשונה שיוצא לי לדגום אותם לייב). יש לי גם תמונות מגניבות מההופעה, אבל ייקח זמן עד שאזדמן לערן כדי להוריד אותם מהוידאו.

גם קומץ של חברי עלה נידף היו שם, והיו קטעים. היו"ר המצחיק שלהם, אוהד שם רע, דרש משוטר שיאסור על ערן לצלם אותו… דמות פוליטית למופת, אין מה לדבר. השוטר הודה בפני ערן שאינו יכול לדרוש זאת, אבל ביקש בתור טובה לא להציק לבכיין יותר מדי. היה עוד קטע משעשע במיוחד, אבל נחכה שערן ימצא אותו בחומרי גלם לפני שנדון בו.

הדג נחש, שלא יודעים כמובן את כל סיפורי הביזיון האלה, ושידועים כתומכים גדולים בלגליזציה, עשו להם (ולכל התומכים בגאנג'ה) כבוד כשדרשו לנופף ב"דגל העלה, איפה דגל העלה שראינו" לפני שהתחילו לשיר את "מסטול כזה" שלהם.

 

אוי לא, היא בוכה – בואו נרחם עליה!

 

איזה יופי בכתה מירי גולן על דוכן העדים? רחמונס עליה, באמת. "דפקו אותי, לא נתנו לי דרגת ניצב, סימן שלא יכולתי לעשות את מה שאתה טוען", אמרה המסכנה לעו"ד של רמון. אפילו חיותה כוחן הודתה שאי העברת הקלטות הסתר היתה מעשה חמור ביותר, והשופט דן ארבל (אני חושב שזה שמו) נכנס בה על התרגיל הזנותי של "הוא יתבע אותך דיבה אם לא תתלונני". אני חושב שלכולם ברור, במיוחד לאחר העדויות שסתרו את הטענה על איזו סערת נפש גדולה מיד לאחר המקרה, ששאר המשפט פה הוא לפרוטוקול בלבד. אני מניח שאחת הגורגונות, כוחן או שיריזלי, תנצל את ההזדמנות להכניס לדברי פסק הדין נזיפה ברמון על הטעם הרע שבמעשה, ונזיפה כזו בהחלט מגיעה לו – אבל לא במסגרת הליך פלילי.

אגב – מירי גולן מסובכת בפרשה עוד יותר חמורה, במסגרתה היא ביצעה האזנות סתר הרבה מעבר למה שהתיר לה צו שופט מפורש (בפרשה שהתבררה כבולשיט מוחלט, ושבה המשטרה מסרבת לרדת מהעץ ודורשת שהבנאדם יודה באישום מופחת). הראו בעיתון את הצו, והתאריך כתוב בו בבירור, אבל היצורה הזו מצפה שמישהו יאמין לה שהיא חשבה ש"1" הוא בעצם "2". אהא.  יאללה הביתה.

 

חלוץ אכל אותה

 

היה גם את כל הסיפור על חקירת המחדלים במלחמת לבנון. זה כמעט מדכא מכדי לכתוב על זה (במיוחד האידיוט מחיל הים, שכיבה את מערכות ההגנה ולא טרח לספר למפקד שלו). אבל דבר טוב אחד יצא – חלוץ אכל אותה חזק, אולי טרמינלית, כשהקצין החוקר המליץ להדיח מהצבא את תא"ל גל הירש, שאותו הרשה לעצמו חלוץ לקדם לפני שנגמרו התחקירים. לא שאני שמח שפרץ הכסיל נחל ניצחון, אבל פרץ הוא גוויה פוליטית בכל מקרה. מחלוץ, שמוכיח שהוא לא למד שום דבר מכישלונותיו ושהוא באמת לא מבין בלוחמה יבשתית בדיוק כמו שאמרו החריפים שבמקטרגיו, צריך להיפטר. וכל המעודדות שלו, שטוענים ש"רק הוא יגן עלינו מהאיום האיראני" יקפצו. כמו שכבר כתבתי כאן, אם הוא היחיד שמסוגל, אז אנחנו אבודים בכל מקרה, כי לבד הוא לא יכול. הוא צריך עוד כמה וכמה קצינים שמבינים עניין כדי להוציא לפועל את תובנותיו המבריקות. 

 

 

יאללה, מספיק כבר. אם לא יקרה שום דבר שידרוש תגובה מיידית (שלא תצא לפועל כי הממשק לא  יעבוד באותו רגע), אז הפוסט הבא יעסוק ביצור שגדל אצלי בבית ויכלול גם פוטוגראפים להמונים.