רבות וטובות כבר נכתב על הכוכב של מחוז גוש דן, שושן העיר עלי מוהר (Eli, ולא עַלי. זה על שם הכהן הגדול מתקופת שמואל). אני אסתפק באמירה שבין שאר שיריו הנפלאים, מר מוהר כתב גם את מה שהפך, מאז חדר לחיינו החיזר הקטן, להמנון הלא-רשמי של אומתנו הקטנה:
 
 
אם יוולד לי ילד
ורוד עם קורט תכלת
זה יהיה מפנה חשוב
ולדעתי גם רב תועלת.
הו ילד, הו ילד
אתה תפתח בי דלת
לחדרים שנסגרו מזמן
וזה נעים לי,
וזה מתאים לי,
איזה ילד – לא גדול מדי.
 
אם יוולד לי ילד
אביגדור, או קוהלת,
אני אסביר לו ת'הבדל
בין סתם יונה ובין צוצלת.
הו ילד, הו ילד,
אני חושב עליך
וכבר עולה בי אמהות גברית
וזה נעים לי,
וזה מתאים לי,
איזה ילד – לא גדול מדי.
והוא צוחק לי,
הוא שורק לי,
ובוכה לי
 
ואני כבר יודע
שכשאהיה בן מאה
הוא כבר לא יהיה
כל כך קטן
אם נרצה נלך גם לסרט
ואם לא – אז לא,
ואני ארצה לספר
איך הייתי בגילו.
 
וגם בכדורגל
תהיה לו יד ורגל
הוא עוד יגיע לנבחרת
או שלפחות לסגל
קדימה! להבא
אתה תלמד מאבא
איך לעצור כדור מן האויר!
אני קורא לו –
הוא לא עונה לי
איזה ילד,
ילד קצת חצוף.
 
וזה נעים לי,
זה מתאים לי –
הוא שורק לי
לא קטן מדי,
לא גדול מדי,
ילד די נחמד.
             

אז תודה לך, עלי, ורק שתדע לך שפולמוסאי, קולמוסאי ובר פלוגתא מאד כועסים שהשארת אותם ככה לבד, וגם אני, שכבר לא אספיק לתפוס אותך בזקן שלא היה לך, ולשאול אם אתה, חוכמולוג שכמוך, כן ידעת להבחין בין סתם יונה לבין צוצלת. 
 

בעניינים אחרים

לחיזר הנזכר לעיל מלאו שנתיים ביום חמישי, וביום שישי חגגו לו בגן. היה מאד נחמד, בלי כל מיני "מפעילים" מטופשים מבחוץ. קצת שירים, איזה ריקוד שעשו הילדים הגדולים יותר בגן, וקצת זלילה. תמונות טרם הורדו מקלטת הווידאו, אבל עוד יהיו.
 
במהלך האירוע קצת צבט לי בלב. הוא הרגיש שיש כאן איזה עניין, אבל עוד לא תופס לגמרי את הקטע של יום הולדת, ועלה בדעתי שלפחות בגיל הזה, אנחנו עושים את כל החגיגות האלה יותר בשביל עצמנו מאשר בשבילו. הוא דווקא התנהג יפה, ולא בכה כמו שהרבה ילדים בגיל הזה עושים מרוב תשומת הלב והלחץ. מצד שני, הוא גם לא ממש השתתף בפעילויות השונות, לא רקד אלא הסתכל מהצד, קרוב לאבאמא.
 
אתמול הוא בא אליי, הושיט לי את הגירים הצבעוניים שלו ואמר "אבא צייר!". היות שאבא מאולף היטב אני, ישבתי וציירתי. עכשיו, בנקודה זו יהיה רלוונטי להסביר משהו: אני הצייר הגרוע ביקום. לפני כמה ימים, כשציירתי לו כלב והוא אשכרה הבין מה אני רוצה ממנו, זה היה רגע השיא בקריירה האמנותית שלי. אוקצור, אתמול אני יושב ומנסה לצייר לו את הקטנוע שלי, שאותו הוא כמובן מאד אוהב. אז אני מקשקש משהו ואומר לו: "מה זה?"
 
שתיקה נבוכה.
 
"זה האופנוע של אבא!"
 
הילד מסתכל עליי ברצינות ואומר בפסקנות:
 
"לא!"
 
הוא גם עשה ביומיים האחרונים זינוק מילולי די מרשים. הוא חוזר בצורה הרבה יותר מדויקת אחרי כל מה שהוא שומע, אבל עדיין מתעקש לפעמים להשמיט מלים. כך לדוגמא, כשהוא שאל "איפה איציק (סבא שלו)" ונענה ש"איציק בים המלח", הוא הפנים מהר מאד ובילה את שארית הסופ"ש בהכרזה הדרמטית ש"איציק מלח!"
 
טוב נו, אם אתם מבקשים, קחו פוטוגראף זריז להמונים.

בעוד עניינים אחרים

 ננסי פלוסי הוכיחה שהיא לא לגמרי דפוקה, כשפסחה על אלסי הייסטינגס הנגוע בשחיתות, ומינתה לראשות ועדת המודיעין של בית הנבחרים את סילבסטרה רייס – חייל מעוטר ומתנגד ותיק למלחמה בעיראק. אמנם היו שטענו שהיא צריכה למנות את סנפורד בישופ, כדי לפייס את איגוד חברי הבית השחורים שיתאכזבו מהפסיחה על הייסטינגס השחור, אבל בחירתו של רייס היא איתות על כוונה להמשיך בעמדה קשוחה בנוגע למלחמה המפגרת של בוש, וזה טוב. 
 

בענייני בני סלע

 אין חדש, למעט ספיח קטן ומעניין שיתפרסם, אם תרצה האלה, מחר. מה שכן, נחמד לראות שמיטב הכותבים (מוטי גילת, מאיר שלו) ממשיכים הטרנד שהתחלתי לאחרונה, ומתחילים להיכנס בראש הדג המסריח, כבוד השר דיכטר.
 

יאיר לפיד

 ממשיך להיות קריקטורה של עצמו. בטור שלו ב-"7 ימים" של השבוע, הוא מספר על מפגש עם אנטישמית רוסיה. לא משנה ההתחכמות הקטנה שלו (לאשר לה שאכן אנחנו שולטים בכולם, כולל פוטין, עד שהטמבלית נבהלה – בהנחה שהסיפור לא מצוץ מהאצבע). מה שהרס אותי היה הקטע שבו לפיד אומר משהו כמו "שוב הסיפור הזה על איך יש לנו כל-כך הרבה כסף… למה אף אחד לא נותן לי קצת". כי יאיר לפיד, כמובן, בתוקף תפקידו כישראלי האולטימטיבי, הייצוגי, הממוצע והמדבר בשם כולנו, הוא בדיוק הבנאדם שיכול לבכות שחסר לו כסף לג'ל.

בספורט

 * כבוד למכבי חיפה על המשחק הנאה מול ליבורנו, אבל חשוב לזכור שגביע אופ"א זה מפעל די זניח. לא על זה חולם יעקב שחר בלילות.

 * העובדה שלראשונה זה מיליון שנים בערך, שחקן ישראלי (ליאור אליהו) מייבש אמריקאי (נואל פליקס) על הספסל של מכבי ת"א כדורסל, קצת מקשה לשמור על האיבה כלפי הצהובה המאוסה. עם זאת, התנהגותו הבהמית של דון שימון (איש דוחה למרות שהוא זכאי לפרס ישראל) בנושא המשחק מול לובליאנה הזכיר יופי. אז דפקתם את הגויים, ניצלתם את היעדר שעות השינה שלהם וניצחתם. אולי ככה בכל זאת תעלו שלב. בלעחס.

 * כנראה שסילביו ברלוסקוני לוקה בהרעלה קשה כתוצאה מהשתלת השיזוף שעשו לו ערב הבחירות באיטליה לפני שנה. אחרת אין להסביר את העובדה שקרלו אנצ'לוטי עדיין מאמן את מילאן. בושה וכלימה.

 * אם לא העובדה שמאמנם הוא מרטי (הפחדן) שוטנהיימר, הייתי אומר שסן דייגו היא המועמדת הראשית לסופרבול. היות שהוא כן, אני חייב להגיד, בגועל קשה, שהמועמדת העיקרית שלי היא הבולטימור רייבנס, למרות הפסדה הלא נורא משמעותי מבחינתה לסינסינטי ביום חמישי האחרון. 
  * ולסיום, מה שעוד יותר חשוב מפוטבול סתם – אסירי "מוסד העבריינים הצעירים של הסוהר גלין" עולים מחר למשחקם האחרון בעונת הפנטסי הפוטבול הסדירה, כשמקומם בפלייאוף ועלייה ישירה לסיבוב השני כבר מובטחים. על הכף רק מאבק יוקרתי מול "מתנקשי החרש של נינה וויליאמס", בבעלות מר משה יחזקאל. ואז, בעוד שבועיים, מתחילה דרכנו אל התואר הנכסף. תחזיקו אצבעות.